newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אני פונה אליכם מעזה: עשו משהו. שתיקתכם מאפשרת לאימה הזו להימשך

ישראל איבדה את זה. הד הפגזים מכה בכל מקום, אנשים נמלטים מבתיהם והרחובות נראים כמו אחרית הימים. מה אנשי הצבא סיפרו לכם בישראל? שאלו מטרות אסטרטגיות? האם שאלתם איך נראות אותן מטרות? אזרחים הופגזו פה אתמול. אני ואמי ואחותי

מאת:

אתמול ראיתי את המוות.

זה אסמעיל, עיתונאי מעזה, כותב לכם עכשיו ישירות. לא יודע אם אוכל לכתוב גם מחר. מעולם לא הרגשתי כך.

עשי משהו. עשה משהו. זה גם קורה בשמך. אב נושא את בתו הפצועה בעזה, אחרי הפגזה ישראלית (מוחמד זאנון / אקטיבסטילס)

עשי משהו. עשה משהו. זה גם קורה בשמך. אב נושא את בתו הפצועה בעזה, אחרי הפגזה ישראלית (מוחמד זאנון / אקטיבסטילס)

השעה עשר בערב וישראל איבדה את זה.

הצבא מפגיז בתי מגורים של אזרחים בא-שג'אעיה באופן אקראי כעת. הד הפגזים מכה בכל מקום. הרחובות נראים כמו אחרית הימים.

א-שג'אעיה. השכונה הכי צפופה, הכי דחוסה בתושבים. יותר ממאה אלף-איש גרים כאן, וכעת הם מתרוצצים ברחובות, נסים מן העבר המזרחי של השכונה אל זה המערבי, בורחים מסוללות התותחים הרועמים שישראל הציבה בגבול.

אני מביט על הרחוב. אנשים מתפזרים בעלטה: נשים, ילדים, זקנים, נכים, גברים – מניפים מעל לראשם שמיכות ובגדים. חלקם נאחזים במסמכים, תעודות זהות או לידה, שמא יאבדו אם ביתם יוחרב. המחזה מעורר אימה, מצית בלבי טראומות שנשכחו כבר שבע שנים, מאז 2014.

אני מתחפר עמוק יותר במיטה עכשיו, בוהה במסך הטלפון. בום, בום! חלון החדר מזדעזע. אני כמעט נופל מהמזרון – איזה מזל שהחלון פתוח, אני חושב. למדנו להשאיר חלונות פתוחים כדי שלא יתנפצו, שיש פחות לחץ אוויר בזמן הפגזה אם החלון פתוח.

בום, בום! אני מתנער, מזדקף בחדרי. אמא צורחת מלמטה: "כולם כאן? מישהו בחוץ, ברחוב?"

אני מרחיק עצמי מהחלון בערך שני מטרים, אבל נשאר קרוב מספיק כדי לראות מה מתחולל בחוץ.

"אלוהים! אלוהים!" אנשים צועקים ברחוב. הפגזות מחרידות, בלתי פוסקות, אקראיות. כל רגע פגז נוחת במקום אחר. כמה נורא שהעיניים שלי מבחינות בצבע הפגז רגע לפני שהוא מתלקח. כמה נורא שגופי שחוק, עייף עד מאד, אבל הרגליים ממוסמרות אל תוך רצפת החדר. אני לא זז. בום, בום!

אמא שלי צועקת: "בוא! נעמוד במסדרון".

"מה ההבדל?" אח שלי שואל אותה.

"המסדרון יותר בטוח" אמי מתחננת, ואחי מגיע. אני לא זז.

מטוסי הקרב כותשים מגדלי מגורים, ישיבה במסדרון תעצור בעדם? איזו אומללות. קצב פעימות הלב שלי מאיץ. אני שונא את זה. האם אני מפחד? לא מפחד, אני אומר לעצמי. אם פגז ישראלי ימית אותי, אם ישחית את גופי, לא אפחד לעת סופי.

כמו אומרים לנו: נכון, אתם לא מטרה צבאית, אבל בכל זאת אנחנו רוצים לפגוע בבתים שלכם, מעוניינים בסבל שלכם, תושבי עזה.

מטוסי הקרב כותשים מגדלי מגורים, ישיבה במסדרון תעצור בעדם? הפגזת בניין בעזה, 11 במאי 2021 (מוחמד זאנון / אקטיבסטילס)

בום, בום! הלב שלי מתפוצץ.

אלוהים, אני אגואיסט, למה אני עומד ככה לבד, מול החלון, למה אני לא יורד לשבת איתם במסדרון. שאם נמות, נמות יחדיו. אם אשרוד אני – לא אסלח לעצמי, ואם תשרוד אמי – היא לא תסלח לי.

המסדרון בבית צר, רוחבו מטר וקצת, הוא סמוך למטבח. אמא מביאה שני מזרונים, אחותי הקטנה מתיישבת. זעקות אדם מהדהדות מן הרחוב, ואמא קוראת לאבא שיבוא.

האחים שלי דבוקים זה אל זו, שרה, אחותי הקטנה, מניחה ראש לרגליי, מבקשת שאקרא לה כמו פסוקים מהקוראן, שתרגע. בום, בום! שרה מתנערת, "בואו נעוף מכאן!" היא צורחת. אמא שלי מחבקת אותה, מלטפת לה את החזה, ואומרת: "אל תדאגי מתוקה".

"שרה," אני אומר לה, "אין לנו מקום בטוח יותר ללכת אליו".

אני פונה אליך, ישראלי שקורא: עשה משהו. עשי את. צאי לברר מה קורה. שתיקתך מאפשרת לאימה הזו להימשך. פגזי התותחים נחתו סביבנו בכל מקום, שוגרו מן הגבול לעבר שכונות מגורים צפופות. ובני-אדם פה, בני-אדם! שכנים שלי נקברו בחיים אתמול, אנשים לא מעורבים

לאנא, נערה מעזה, שולחת לי הודעות קוליות היסטריות בטלפון: "אסמעיל, לא נוכל לחיות פה יותר אחרי כל זה".

לאנא בת חמש-עשרה, פגשתי אותה באמריקה, שנינו השתתפנו בפרוייקט שקשור לאמנות. לאנא הייתה באמריקה כמה שבועות ואז חזרה לעזה, כמוני.

"אני צריכה שתעזור לי להגר לאמריקה", היא מקליטה לי, "זוכר את האישה ההיא, הסינית, שהזמינה אותנו לבית שלה, לארוחת ערב, ביום ההוא, ואמרה שאולי תוכל לעזור לי ולמשפחה להגר – אז אני רוצה לחפש את פרטי הקשר שלה".

בום, בום! פאק. אני מנסה להקליט הודעה עבור לאנא, להרגיע אותה, ו – "כבו טלפונים"! מישהו צועק פתאום מהרחוב, ואמא לוחשת לי: "כבה, כבה מהר, שלא יאתרו איפה אנחנו מהטלפון". אני לא משתכנע, אבל מכבה בכל-זאת. גם ככה יש לי רק 6% סוללה.

זה היה הלילה הכי נורא מאז תחילת המלחמה, וגם בחיים שלי. אני לא יודע עד מתי האימה הזו תמשך.

ישראל מתפארת שהצבא שלה הוא הכי מוסרי בעולם, צבא אשר אינו תוקף אזרחים. אבל אחרי אתמול אני יכול להגיד בוודאות: זה מיתוס, תוציאו אותו מהראש שלכם.

אני פונה אליך, את, אתה, הישראלי שקורא את המילים שלי: מה אנשי הצבא סיפרו לך? שאלו מטרות אסטרטגיות? והאם בדקת? והאם שאלת? נגיד, איך נראות אותן מטרות? אזרחים, אזרחים הופגזו פה אתמול. אני ואמי ואחותי.

אני פונה אלייך, ישראלי שקורא: עשה משהו. עשי את. צאי לברר מה קורה. שתיקתך מאפשרת לאימה הזו להימשך. אין דרך אחרת להבין את מה שעיני ראו אתמול בלילה: הצבא ירה על אזרחים באופן מכוון. פגזי התותחים נחתו סביבנו בכל מקום, ללא הבחנה – שוגרו מן הגבול לעבר שכונות מגורים צפופות. ובני-אדם פה, בני-אדם! שכנים שלי נקברו בחיים אתמול, אנשים לא מעורבים.

> מה אפשר לעשות? לצאת ולהפגין. פוסט מתעדכן עם פרטי מחאות

ואל תגיד שלכל סיפור יש שני צדדים. אל תיכנע להיגיון הזה, בבקשה אל תשווה בינינו: בין מי שנצור וכבול למי שמושל וכובש. בין השליט לנשלט. אינך יכול להפוך כל דבר לסיפור עם שני צדדים. ואם תעשה זאת, ברור לי: הרי תנהג באדישות, ולא תעשה דבר.

המשוואה הזו שגויה מן היסוד. בבקשה, עשי משהו. עשה משהו. זה גם קורה בשמך. שחרר דעות קדומות, את הטיות ליבך – ועשה משהו. אני כותב את זה עבורי, וגם עבורך.

אסמעיל (שם בדוי), בן 27, עיתונאי מעזה. הטקסט נלקח מ"אנחנו שמעבר לגדר", גוף תקשורת עצמאי שכותב על עזה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
פאיז וכרימאן, ילדיו של אנאס ג'והא, שנהרגו ונלכדו מתחת להריסות בהפצצה ישראלית בעיר עזה, לצד אישתו של אנאס, לנה (צילום: באדיבות אנאס ג'והא)

משרד הבריאות בעזה מעריך שהמספר הכולל של הנעדרים נע סביב 10,000. פאיז וכרימאן, ילדיו של אנאס ג'והא, שנהרגו ונלכדו מתחת להריסות בהפצצה ישראלית בעיר עזה, לצד אישתו של אנאס, לנה (צילום: באדיבות אנאס ג'והא)

החיפוש הנואש אחרי הילדים הנעדרים בעזה

קבורים מתחת להריסות, אבודים בכאוס, גופות רקובות שכבר לא ניתן לזהות: המאבק למצוא אלפי ילדים שנעלמו במתקפות הישראליות הבלתי פוסקות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf