אני וחבריי נשלחנו להשמיד, להרוג ולאבד. איננו יכולים יותר להחריש
מעולם לא שקלתי להיות סרבן. כשקראו לחבריי ולי התייצבנו ומילאנו פקודות, גם כשלא הבנו ולא הסכמנו. אבל עכשיו אני מתעקש לשאול – לשם מה כל החורבן וההרס? עכשיו אני דורש לדעת לאן אתם שולחים אותי, וגם את האוטונומיה לבחור

האם אנחנו פה כדי ליצור מנוף לחץ להשבת החטופים או כדי לחסל את אוכלוסיית עזה? חיילים בבית לאהיא, בנובמבר 2023 (צילום: אורן כהן / פלאש90)
לפני כמה חודשים חתמתי על מכתב הקורא לשינוי במדיניות המלחמה של ממשלת ישראל – לחתירה מיידית לעסקה ולעיצוב תוכנית ארוכת טווח להסדר מדיני – ועומד על משבר האמון הכבד מול הרשות המבצעת, המעמיד את המשך שירותי בסימן שאלה. מיד הוכרזתי כסרבן מלחמה. ציטוטים סלקטיביים הופצו ברשתות חברתיות והגיעו עד לישיבות ממשלה. הלחץ חלחל לשורות הצבא, ולאחר 269 ימי שירות מאז 7 באוקטובר 2023 – כקצין שריון לוחם, כמפקד מחלקה וכסגן מפקד פלוגה – הודחתי משירות מילואים.
מאז אני מדבר, משתף, משמיע את קולי בפני כל מי שמוכן להקשיב, עושה ככל יכולתי להביא לסיומה של המלחמה. אבל עם הזמן, אני מבין שהנרטיב השתבש. המילים שלי, שכוונו לחדור ללבבות, קיבלו פרשנויות שמעולם לא התכוונתי להן. לאחרונה פרסם עמוד הטלגרם "אבו עלי אקספרס" את שמי ותמונתי כסרבן, תוך שהוא מוציא מהקשר את מילותיי. קשה להתמודד עם הודעות השנאה שמציפות אותי ברשתות החברתיות. לכן החלטתי לכתוב את שעל ליבי.
ראשית, אי אפשר להוציא את הפוליטיקה מהצבא. הצבא מקיים פקודות של דרג פוליטי נבחר, ומוציא לפועל את מדיניות הממשלה. אני התגייסתי, יצאתי לקצונה, פיקדתי על חיילים בגבול מצרים ובחרמון, ביהודה ובשומרון, בסדיר ובמילואים, בזמן כהונות ממשלות ימין. בראשות הממשלה, בקבינט, במשרד הביטחון, ישבו אנשים שלא בחרתי בהם, ששלחו אותי לקיים מדיניות שלא הסכמתי איתה, אך רבים אחרים רצו בה.
מדינת ישראל צריכה צבא, ואזרחים שיסכימו לשרת בו, גם במשימות הקשות, גם בזמנים הקשים. אני לא יותר טוב, ודעתי לא חשובה או בעלת ערך יותר משל אחרים. לכן הלכתי, שוב ושוב, לשירות קבע, למילואים. ובפרוץ המלחמה, גם להגן על יישובי העוטף, להילחם בחמאס בעזה. גם כשחשבתי שמדיניות האש הרסנית, מזיקה ומטופשת, גם כשלא ראיתי עתיד או חזון, גם כשהרגשתי שהצבא איבד כל רסן וכל משמעת בתאוות נקמה ובעיוורון מוסרי.
לכל אחד יש קווים אדומים (או צריך שיהיו) – מעשים שלא יעשה, מקומות שאליהם לא ילך, משימות שלא יבצע. מאז שחזרתי מהסבב הראשון ברצועה, וביתר שאת בזמן הסבב השני, הארוך, המייסר, המדמם, אני מרגיש שממשלת ישראל לא שקופה איתנו. לא מספרת לאלו שהיא עקרה מחייהם ושלחה אותם לשדות הקטל לשם מה הם שם. האם אנחנו פה כדי ליצור מנוף לחץ להשבת החטופים או כדי לחסל את אוכלוסיית עזה? לחסל את חמאס או ליישב את נווה דקלים וכפר דרום? אני לא פוליטיקאי, וקולי לא נשמע במקומות עם כוח והשפעה. אני רק רוצה לדעת לאן אתם שולחים אותי, ואת האוטונומיה לבחור, גם אם יש מחיר לשלם.
אי אפשר להוציא פוליטיקה מהצבא. אפשר לחלק את החיים למגירות ולמדר רגשות ומחשבות ממעשים, אפשר ללכת פעם, פעמיים ושלוש נגד המצפון – כי אני ציוני, כי אני יהודי, כי אני רוצה להגן על המשפחה, העיר והמדינה שלי. אבל לאט לאט מתברר לי שאתם דורשים מאיתנו לשעבד את השנים הקרובות לפרויקט משיחי ומטורף, הרסני למדינה שאני אוהב, לחברה שאליה אני שייך ולדת שבה אני מאמין.
המילה סרבנות תמיד נשמעה לי משונה, כמו תינוק שלא מקבל את רצונו ונשכב על הרצפה בבכי. אני לא מסרב, אבל אולי אני מוותר. משחרר את האשליה שהמשימה הכוללת מצדיקה את המעשים שלי, את הבחירות שלי. אני לא יודע אם יש עוד רבים שמרגישים כך, בוודאי שלא הרוב. לפעמים זה בסדר, ואולי אפילו כדאי, להיות מיעוט. יהודים רגילים בזה מדורי דורות, כבר מאז קריאתו של הקב"ה לאברהם: לךְ לךָ. עזוב את הבית, שחרר את ההנחות הקדמות, האשליות, החיבוק של החברה והמדינה, ומצא את מקומך.
במקום הזה מצאתי עוד רבים השותפים לתחושת הכאב, התסכול, משבר האמון והבגידה. עזבנו הכל, התייצבנו כשקראו לנו, מילאנו פקודות, גם כשלא הבנו וגם שלא הסכמנו, אך ננטשנו על ידי הנהגה עיוורת ופחדנית. אני וחבריי נשלחנו להשמיד, להרוג ולאבד, ואיננו יכולים יותר להחריש.

אי אפשר להוציא פוליטיקה מהצבא. הרמטכ"ל הנכנס הרצי הלוי עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט, ב-16 בינואר 2023 (צילום: אלכס קולומויסקי / פול)
האסלאם הרדיקלי הוא איום אמיתי וזוועות שמחת תורה תשפ"ד לא עוזבות את המחשבות והסיוטים שלי. אבל אני מאמין שממשלת ישראל משתמשת באופן ציני בשכול ובמחיר הבלתי נתפס ששילמנו כדי להצדיק מלחמת עד. סיומה של המלחמה אינו מאיין את תכליתה; להפך – מלחמת עד היא מלחמה ללא תכלית, כאשר אין חזון או יעד קונקרטי בר השגה. היא מלחמה שמתקיימת רק כדי להמשיך להתקיים, שמצדיקה את עצמה מחדש בכל יום של קרב, בכל נפילה של חייל, בעשרות ומאות הקורבנות האזרחיים והצבאיים שמתווספים לרשימה הארוכה ממילא.
כמו כל מלחמה, גם המלחמה הזו תיגמר כך או אחרת, כי המציאות חזקה מכל משאלת לב לאומנית, מכל אשליה של שליטה נצחית. אך בינתיים, בעוד אנו ממשיכים לשלם מחיר יקר ובלתי נתפס, החטופים ואלו שנמצאים בלב ההרס משלמים את המחיר הגבוה מכולם. המחיר הוא לא רק דם ודמעות, אלא גם השבר המוסרי, כאב הידיעה שהמדינה שלהם בחרה להפקיר אותם, פעם אחר פעם. הם, יחד עם האוכלוסייה העזתית החפה מפשע, משלמים את המחיר הכבד ביותר על הבחירות של ממשלת ישראל. ההפקרות הזו אינה כישלון שקט או מחדל נסתר – היא הפכה לדגל שחלקים בממשלת ישראל מניפים בגאווה, כאילו זוהי מציאות הכרחית שאין לה חלופה. אבל אני לא גאה בזה.
בימים הקרובים נראה בעזרת ה' עוד חטופות וחטופים יוצאים מהשבי, חיים ומתים, לאחר חודשים רבים מדי של סיוט מתמשך. העסקה הזאת מגיעה מאוחר מדי, והיא חלקית מדי. על פי כל הדיווחים, ממשלת ישראל הסכימה בסופו של דבר לאותם התנאים שהיו בנמצא באביב הקודם, כלומר יכולנו להחזיר חטופים רבים יותר בחיים. בסופו של דבר, ברור שהעסקה הושגה בזכות לחץ ציבורי כבד מצד משפחות החטופים והציבור, ובכך הוכחנו שיש ערך לקול שלנו, יש משמעות למאבק שלנו, יש תקווה במעשים שלנו. עכשיו חייבים לומר שמלחמה ללא מטרה, בלי חזון ויעד היא חסרת תוחלת – ולדחוף לעסקה שתחזיר את כולם.
המנהיגים שלנו מבקשים שנחיה במצב מתמיד של מגננה, שנשלים עם האשליה שאין ברירה אלא להילחם, שאין דרך אחרת. הם מנופפים בתמונות של הרוגים וחטופים, בשמות שנחרטים בלבבותינו, ומציגים אותם כהוכחה לצדקת דרכם. אבל האם אין זה בדיוק ההיפך? האם השכול הזה, הצער הזה, לא מוכיחים דווקא עד כמה המלחמה הזו הרסנית, עיוורת, חסרת טעם?
אמר ר' בנימין (ע"ה), "משנלחמנו הפכנו לאנשים משועבדים. משועבדים למי? לפרעה הקשה ביותר בעולם, להוד מלכותו השטן בכבודו ובעצמו, ליצר הרע, לאנוכיות ולהתרברבות, לחרדה מכרסמת ומתמדת, לדאגה מפני 'סיבוב שני' [של מלחמה], מפני 'סיבוב שלישי', עד סוף כל הסיבובים".
ישנו הבדל עמוק בין מלחמה להגנה על חיים, על משפחות, על הבית, לבין מלחמה לשם מלחמה. הבדל בין קרב הכרחי לבין קרב שנכפה עלינו על ידי אלו שמסרבים אפילו להגדיר יעד ברור או לראות עתיד שאינו מתבסס על הרס וחורבן. האם מי שמוביל אותנו היום מסוגל לעצור ולשאול את עצמו: למה? לשם מה? מהו הסיפור שנשאיר אחרינו? מלחמת עד היא פרויקט הרסני, לא רק עבור אויבינו, אלא עבורנו. היא כובלת אותנו לאשליות של כוח ושליטה, קורעת אותנו מבפנים, הורסת את החברה שבה אנחנו חיים, את הערכים שבהם אנו מאמינים.
הבחירה הזאת היא לא אקט של בריחה או חולשה, אלא ביטוי של אחריות עמוקה – מוסרית ופוליטית. היא נובעת מהכרה בכך שההחלטה להשתתף במלחמה אינה רק ציות עיוור, אלא בחירה מודעת שמגלמת בתוכה מחויבות לערכים, לעקרונות ולחברה שאנו מבקשים לבנות. והיא חלה על כל אחד שבוחר להשתתף או לא להשתתף בה.

אנחנו חייבים לשאול את עצמנו, כל אחד ואחת, האם אנחנו מוכנים להמשיך ולהיות שותפים למציאות הזו. ילדים בתור חלוקת מזון בח'אן יונס, דרום רצועת עזה, ב-29 בנובמבר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
אני לא מציע אוטופיה, זו נחלתם של הפופוליסטים בעלי המאפיינים האוטוקרטיים. אני לא נאיבי לגבי המחיר הכבד שנשלם על התפוררות צבא העם. אני חי עם ההבנה הזו, לא ישן בלילות כשאני שוקל את המשמעויות. כן, יהיה כאב. תהיה אי ודאות. יהיו השלכות שישפיעו על הביטחון, על החוסן החברתי, על כל פרט ופרט בחיים שלנו. אבל חשוב לזכור שגם במציאות הקיימת אנחנו כבר משלמים מחיר מוסרי, חברתי ואנושי בלתי נסבל.
מול המציאות הזו, חייבים להציב קיר. לומר בקול ברור: עד כאן. לא נאפשר עוד לממשלה לעשות שימוש ציני במדים שאנחנו לובשים, בדם שאנחנו שופכים, לטובת הגשמת מטרות שמנוגדות לערכים שבשמם התגייסנו. המחאה שלנו היא לא רק זעקה נגד המדיניות הנוכחית – היא דרישה לתיקון, לקריאה מחודשת של מה זה אומר להיות ציוני, לוחם ואזרח במדינה הזאת.
אנחנו מבינים את המחיר ומתייחסים אליו בכובד ראש, אבל יודעים שגם הוויתור על מחאה הוא מחיר כבד מנשוא. שתיקתנו תהיה שתיקת הסכמה. אנחנו חייבים לשאול את עצמנו, כל אחד ואחת, האם אנחנו מוכנים להמשיך ולהיות שותפים למציאות הזו, או שאנחנו בוחרים לדרוש מציאות אחרת – גם אם זה יעלה לנו במאבק או במחיר אישי. בסופו של דבר, האחריות המוסרית שלנו היא לא רק להגן על ביטחון מדינת ישראל, אלא גם על דמותה ועתידה.
יותם וילק מתמחה בעריכת דין בתחום זכויות אדם ופעיל ב"בני אברהם"
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן