newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

מאת:
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד חאג'אר)

זירת הרס נרחב. רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד חאג'אר)

יותר מחמישה חודשים אחרי שישראל הורתה לכל הפלסטינים בצפון רצועת עזה להתפנות דרומה, נותרו באזור כ-300 אלף איש. רובם גרים בשכונה אחת: שג'אעייה.

השכונה, שממוקמת מזרחית לעיר עזה, היתה מקום מקלט גם עבור פלסטינים רבים שנעקרו מבתיהם בצפון מפחד ההפצצות האוויריות והמתקפה הקרקעית של ישראל. עד דצמבר, שג'אעייה נותרה השכונה היחידה בצפון עזה שהכוחות הישראליים טרם פלשו אליה; במהלך אותו חודש, התנהלו בשכונה כמה מהמתקפות הישראליות האכזריות ביותר שנראו ברצועה כולה.

הפלישה, שהתחילה ב-4 בדצמבר והסתיימה ב-22 בדצמבר, גבתה מחיר כבד מהשכונה, והותירה אותה כמעט בלי דבר שמאפשר חיים. שג'אעייה היום היא זירת הרס נרחב. הבתים הפכו לערימת הריסות, והרחובות חרבים. התשתית הבסיסית – כולל כל צינורות המים של השכונה – אינה מתפקדת, והתושבים מיואשים לגמרי.

הצבא הישראלי לא נסוג לגמרי מהעיר עזה: ניתן לראות עדיין כלי רכב צבאיים בפאתי העיר, ומוצבים ב"פרוזדור נצרים", שמבתר את הרצועה לשניים, לאורך ואדי עזה. מעשית, העיר עזה עדיין תחת מצור, מנותקת משאר הרצועה, והכוחות הישראליים שולטים על הכניסה של הסיוע ההומניטרי המועט שמגיע.

"אני לא יכול לתאר את המצב שלנו עכשיו", אמר נאדר ג'ראדה, בן 33, למגזין 972+, בתסכול בולט. "אנחנו מותשים מרעב. אני רוצה לצעוק שאין לנו אוכל. יש לי שישה ילדים, שישה פיות להאכיל. אתמול הבת שלי בכתה מרעב. אני רוצה לפגוע בעצמי כשאני שומע אותה בוכה. לפני המלחמה, נהגתי לעזור לכולם, להאכיל את כולם, אבל תראה אותנו עכשיו, אנחנו אוכלים חיטה ושעורה לא מעובדים, אפילו אוכל לציפורים – שכמו כל דבר אחר, גם הוא אוזל מהשוק. קילו אחד עולה 35 שקל".

בגלל המחסור בקמח בצפון, וההתקפות החוזרות ונשנות של ישראל על פלסטינים שמתאספים כדי לקבל סיוע הומניטרי, תושבים רבים כמו ג'ראדה נאלצים להשתמש במזון לבעלי חיים טחון – שפעמים רבות מלא בחרקים קטנים – כתחליף לקמח. "הטעם של זה איום ונורא וזה לא ראוי למאכל אדם, אבל אין לנו ברירה", אומר ג'ראדה. "מחר אלך לדרום, במקום למות עם הילדים שלי בצפון בלי אוכל".

פלסטיני עם מכלי מים, שג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד חאג'אר)

"אנחנו מתעוררים כל בוקר והולכים לחפש מים". פלסטיני עם מכלי מים, שג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד חאג'אר)

"איבדנו צלם אנוש בגלל המלחמה", אמר סעיד סווירקי, תושב שג'אעייה בן 22. "אנחנו כמו חיות. לחיים שלנו אין משמעות, ולאף אחד לא אכפת מאיתנו. אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד. האם העולם יודע שאנחנו אוכלים מזון לבעלי חיים? אנחנו חיים בלי הדברים החיוניים ביותר: בלי חשמל, בלי מים, בלי דלק. אנחנו אוספים במשך שעות עצים למדורה מהרחובות ומהבתים ההרוסים. חזרנו לתקופת האבן.

"אנחנו מתעוררים כל בוקר והולכים לחפש מים", המשיך סווירקי. "כולם בשכונה נושאים מכלים ריקים, ומחפשים שעות מקום למלא אותם. אחרי זה, אנחנו מחפשים לאן עשוי להגיע סיוע או איפה יש אורז במחיר סביר.

"הדבר הכי גרוע אינו המלחמה. לרוע המזל, התרגלנו למלחמות. הדבר הכי גרוע הוא אלה שמנצלים את המצב כדי להרוויח כסף – סוחרים חסרי ערכים. אתמול הלכתי למישהו שמוכר מים מהבאר הפרטית שלו. עמדתי בתור, ואז הוא התחיל לצעוק: 'המים התייקרו, גלון אחד (כ-3.8 ליטרים) עולה 5 שקלים', כשקודם לכן הוא עלה חצי שקל. כל מה שאני רוצה זה לעזוב את המקום המדכא הזה".

"אין לי יותר מה לאבד"

ב-2 בנובמבר, הצבא החיל מצור מלא על העיר עזה, והתחיל בפלישה במלוא העוצמה. בחודשיים שלאחר מכן, הכוחות הישראליים עברו מדלת לדלת, אספו ועצרו מאות אנשים, הרגו אזרחים רבים והותירו עיי חורבות בכל מקום שאליו הגיעו. פלסטינים נורו רק כי יצאו מביתם, ואחרים בזמן שניסו לברוח מהעיר. אבל רק חודש לאחר מכן נכנסו הטנקים לשג'אעייה.

ב-4 בדצמבר, אבו ח'ליל חביב היה בביתו עם רוב בני משפחתו המורחבת, כשהכוחות הישראליים פלשו לשכונה תחת אש תותחים כבדה. בין יותר מ-90 קרובי המשפחה שהיו איתו, היתה גם משפחתו של אחיו, חמדאן, שנעקרה מביתה בשכונת אל-שע'ף.

"כולנו יצאנו מהבית, אבל אחרי כמה מטרים חמדאן עצר, ואמר לי, 'אני חייב לחזור כדי לקחת את החלב של בתי, כי אין חלב בשווקים", נזכר חביב. ההחלטה הזאת התבררה כקטלנית: "הוא חזר הביתה, ולא ראינו אותו מאז".

בכאוס שנוצר עם פלישת הצבא לשג'אעייה, שאר המשפחה המשיכה במסע. "המשכנו ללכת עד שהגענו למקלטים בא-רימאל (שכונה נוספת באזור). חיכינו שעות, אבל חמדאן לא הגיע", סיפר חביב. "ניסינו ליצור איתו קשר, אבל לא היתה קליטה. כבר הבנו שכנראה קרה לו משהו רע".

המשפחה חיה באי ידיעה לגבי גורלו של חמדאן במשך חודשיים. כשחזרו הביתה, אחרי נסיגת הצבא, הם נחשפו למראה קורע לב. "מצאנו את גופתו של חמדאן באמצע הרחוב. הוא נראה כאילו משהו מעך אותו", סיפר חביב, כשדמעות בעיניו. "טנק ישראלי דרס את גופתו, ומשך את עורו מעל עצמותיו".

חביב, עדיין קרוע מצער על אחיו, חושש שהוא ומשפחתו יידרשו לברוח משג'אעייה שוב, מכיוון שהכוחות הישראליים ממשיכים לפעול בשכונה הסמוכה, זייתון. "אתמול לא הצלחנו לישון בגלל ראשי ההפגזות והירי של הכוחות הישראליים, שנמצאים עכשיו פחות מקילומטר מאיתנו", אמר חביב. "אנחנו מכינים את מטלטלנו לפינוי, וחוששים שהצבא יתקרב ושהטנקים יקיפו אותנו. אנחנו לא רוצים שגורלנו יהיה כמו זה של חמדאן".

משפחה נוספת שנלכדה בכאוס של הפלישה הישראלית לשג'אעייה היתה משפחתה של היבא סלים אל-שורפא, בת 44, שכבר נעקרה עם משפחתה מביתם בשכונת שייח' רדואן בשלב מוקדם יותר של המלחמה. "ב-4 בדצמבר ראיתי את המוות בעיני, ועד עכשיו אני לא מבינה איך שרדתי", סיפרה למגזין 972+. "פתאום, לפנות בוקר, שמעתי הפגזות וירי שלא נפסקו, אפילו לא לשנייה. חלונות הזכוכית התנפצו עלינו, והבית רעד בעוצמה. הרגשנו כאילו שאלה הן הדקות האחרונות של חיינו.

"כשעלה השחר, השכונה התמלאה בעקורים שברחו מביתם, אבל אף אחד לא ידע לאן ללכת", סיפרה אל-שורפא. "המראה היה איום ונורא; אנשים צעקו, 'טנקים בצומת – אם לא תעזבו עכשיו, הם יטילו עליכם מצור ויהרגו או ילכדו אתכם'".

אל-שורפא סיפרה שכשהם שמעו את זה, כולם ברחו מהבית שבו שהתה, בלי להסס לרגע, ובלי שהיה להם זמן לבדוק איפה כולם. אחרי שהתקדמה כמה מטרים, שמה לב שבעלה לא איתם – ומאז אותו יום לא ראתה אותו. "בעלי עדיין נעדר", אמרה אל-שורפא. "אני לא יודעת מה קרה לו. אני מקווה שהוא נעצר, או אפילו נהרג. לפחות אז אוכל לקבור אותו בקבר הולם, לכבד אותו ושיהיה למשפחה מקום ללכת להתייחד עם זכרו".

אל-שורפא ברחה עם שאר משפחתה לשכונת אל-רימאל, ונאלצה לחזור לשג'אעייה כשישראל פלשה גם לשם. היא נשבעת עכשיו שלא תברח יותר לשום מקום, לא משנה מה יהיו הנסיבות. "אפילו אם הם יגיעו שוב לשג'אעייה, לא אתפנה. לא נשאר לי יותר מה לאבד או להתאבל עליו".

"אנחנו מרגישים אבודים בג'ונגל"

אף שהלחימה בשג'אעייה הורידה הילוך מאז סוף דצמבר, הצבא הישראלי עדיין נכנס מדי פעם לשכונה, ומכריח את התושבים לברוח מאזור אחד לאחר. מספר ההרוגים והנעדרים אינו ידוע במלואו. מכיוון שהכוחות הישראליים עדיין צרים על השכונה, צוותים רפואיים לא מצליחים להיכנס כדי לפנות את הגופות ואת הפצועים. מה שהתברר לתושבים ששרדו אחרי נסיגת הכוחות הישראליים בסוף דצמבר היה היקף ההרס.

נאסר ביטאר, תושב בן 31, איבד את ביתו ואת סדנת הנגרות שלו בשג'אעייה כתוצאה מהתקפות ישראליות. "כל הבלוק נמחק לגמרי", אמר למגזין 972+. "הבית שלי, הסדנה שלי, 12 בתים נוספים ומסגד, כולם הפכו לעיי חורבות. כשחזרנו אחרי נסיגת הצבא, אפילו לא הצלחתי לזהות איפה היה הבית שלי".

ביטאר פתח את הסדנה שלו שנה לפני המלחמה, וחלם ליצור בה פרויקטים גדולים. "הלוואי שהייתי מאבד רק את הבית שלי", הוא אמר. "לפחות אז הייתי יכול לעבוד בסדנה אחרי המלחמה ולבנות בית חדש".

לדבריו, "במשך חמישה חודשים לא קיבלתי אפילו שקל אחד. העבודה נעצרה לגמרי, וכיליתי את כל חסכונותיי. אני לא יודע מה לעשות, או איך לומר לילדים שאין לי כסף לאוכל. המחירים גבוהים מאוד, ובשוק האספקה מוגבלת. כמה ארגונים בינלאומיים טוענים שהם עובדים בצפון כדי לסייע לנו, אבל אני לא קיבלתי שום סיוע מתחילת המלחמה. אני לא יודע למה לא מחלקים את הסיוע כמו שצריך".

מבשלים מזון ברחוב, שג'אעייה, מרץ 2024 (צילום: מוחמד חאג'אר)

"לא קיבלתי שום סיוע מתחילת המלחמה". מבשלים מזון ברחוב, שג'אעייה, מרץ 2024 (צילום: מוחמד חאג'אר)

בשבועות האחרונים התחיל טפטוף של סיוע הומניטרי לחלק מהפלסטינים הנצורים בצפון הרצועה, גם בהצנחות מהאוויר וגם בשיירות משאיות. התושבים מחכים כל הלילה במקום שאליו הסיוע אמור להגיע, ומקווים נואשות להביא משהו הביתה למשפחותיהם. אך ההתקהלויות האלה עלולות להיות מסוכנות מאוד, כשבכמה הזדמנויות הכוחות הישראליים פתחו באש על הקהל, וכנופיות מקומיות מתחילות להתערב בחלוקת הסיוע.

אמג'ד בסאם, בן 19, היה מבני המזל: בסוף פברואר, הוא הצליח לקחת הביתה שני שקי קמח משיירת סיוע שהגיעה לצפון. "אני לא יכול לתאר את המחזה", שיחזר. "אלפי אנשים המתינו לקמח. כולם בעזה רעבים. למרות הקירבה לטנקים הישראליים, אנשים רצו לעבר משאיות הסיוע ותפסו את כל מה שיכלו". להשיג קמח למשפחה שלו, לדבריו, היה "הרגע הטוב ביותר בחיי בזמן המלחמה".

לעומתו, לבאשיר שתיווי, בן 60, לא היה מזל. "חיכיתי בשמש ברחוב סלאח א-דין וסבלתי בלילות הקפואים ברחוב א-ראשיד, אבל לא הצלחתי להשיג קמח אפילו פעם", קונן. שתיווי איבד שני בנים במלחמה, שנהרגו בהפצצות מהאוויר. בשל כך, מוטלת עליו האחריות לדאוג לנכדיו. אבל בקהל של אלפי נואשים ומורעבים, רובם צעירים, אין לו הרבה סיכוי להשיג משהו.

"החזקים אוכלים את החלשים", אמר שתיווי. "מי שחמוש בנשק שולט בקמח. כנופיות שולטות על חלוקת הסיוע, ואין שם רמז למערכת מתפקדת. באחד המקרים הצלחתי לקחת שק קמח עם הנכד שלי. הלכנו כמה מטרים, וקבוצה של בריונים עצרה אותי, איימה עליי בסכין ודרשה שניתן להם את הקמח. נתתי להם. אני זקן, אין לי כוח להתעמת עם אף אחד".

"ירי מטנקים ישראלים, כנופיות נושאות נשק, הקור, הפחד – אנחנו סובלים את כל זה בשביל שק קמח אחד", הוסיף נכדו של שתיווי. "המצב שלנו בעזה הגיע לכך שאנחנו מרגישים אבודים בג'ונגל".

מחמוד מושתהא הוא עיתונאי ופעיל זכויות אדם תושב עזה. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf