newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אמפתיה לאיאד סודקת את התודעה הישראלית. כך גם דגל לבנון

מי שמניף את הססמה "צדק לאיאד" אולי לא מבין את הרקע הפוליטי, אבל הוא מבטא כאב. ומרגע שאתה מתחיל להרגיש את הכאב זה, קשה לחזור חזרה. אני יודע את זה על בשרי מלבנון

מאת:

אי שם בשנות השבעים, הייתי חייל בשירות סדיר ביחידה שהיתה אז "סודית". הייתי בלבנון עוד כשהמושג לבנון לא היה במודעות של רוב המכריע של הישראלים, פרט לכמה תועמלנים של גלי צה"ל, בייחוד יורם המזרחי, אשר דאג לפמפם לנו באוזן על סבלם של הנוצרים בדרום לבנון, ואשר המציא את המושג "הגדר הטובה".

הססמה "צדק לאיאד" מבטאת הזדהות עם הקרבנות. ציור של איאד אלחלאק במחאת בלפור (צילום: אורן זיו)

הססמה "צדק לאיאד" מבטאת הזדהות עם הקרבנות. ציור של איאד אלחלאק במחאת בלפור (צילום: אורן זיו)

גם אם ידיי לא שפכו דם לבנוני או פלסטיני באופן ישיר, הייתי חלק ממנגנון הצבאי שבנה את רצועת דרום לבנון כמובלעת נוצרית של הפלנגות, תנועה נוצרית פשיסטית, שפעלה נגד הפלסטינים באותה תקופה. שיתפתי פעולה והייתי נוכח במצבים שבהם בני אדם נרצחו, וצה"ל ביצע ביחד עם הפלנגות פשעים נוראיים.

מאוחר יותר, במבצע ליטני, כלומר בעוד מלחמה נגד הפלסטינים בדרום לבנון, הייתי במילואים. התגייסתי והייתי באזור. שוב הייתי נוכח בזוועות והפעם גם בביזה מצד חיילים ישראלים.

במלחמת לבנון, בעקבות שינוי התודעה שלי ורגשי אשמה ומעשיי שרדפו אותי לאורך שנים, סירבתי לשרת וישבתי בכלא הצבאי. כשהשתחררתי, חברים פלסטינים ביקשו ממני ללוות אותם לבית החולים תל השומר, שם אושפזו ילדים ותינוקות לבנונים בעקבות פציעות קשות, והובאו לישראל על ידי חובשים צבאיים.

זה היה במהלך שנת 1982, ובכל יום ישראל הפציצה הפצצות מסיביות אוכלוסייה אזרחית. כשנכסנו למחלקה, הסתובבו בה חיילים קטועי ידיים ורגליים. בפינה עמדה עגלה גדולה מלאה בתינוקות וילדים בגיל הרך. גם הם קטועי ידיים ורגליים, תינוק אחד חסר עין אחת. חלקם בוכים בקולי קולות וחלקם אדישים למתרחש מסביבם. הקטנים התרגשו כשחבריי דיברו בערבית.

לאחר שראינו את הזוועה הזאת, התחלנו להתארגן כדי לנסות להעביר את הקטנטנים הללו למשפחות פלסטיניות בתוך ישראל. עשינו מה שיכולנו, ואיני יכול לומר שהצלחנו עם כל הילדים. הכאב הנורא, עד כאב בטן, לא עבר לי במשך שבועות. הזעם על השלטון הישראלי ועל הגנרלים לא עזב אותי מאז. עד היום רודפת אותי התמונה של אותו תינוק חסר עין, קטוע רגל, בוכה ומנסה להחזיק בי. וגם תמונה של שני חיילים קטועי רגליים, שיושבים, צוחקים ומעשנים.

באותו יום, מעבר לתודעה הפוליטית שלי, חל אצלי שינוי הרבה יותר עמוק. הבנתי שאשמה אינה מספיקה. הגדרות פוליטיות של "הכל או לא כלום" יכולות להזין את הזעם, אולם אינן יכולות להרפות את הכאב. והכאב, כמו זה שמרגישים הצעיר או הצעירה המניפים סיסמא של "צדק לאיאד", אינו הנמכת האחריות של ישראל ביחס לכיבוש. הוא מבטא כאב אמיתי והזדהות עם הקורבנות והוא תוצאה של העובדה שהתודעה שלנו אינה מסוגלת לעכל כל כך הרבה זוועה.

הדבר הזה מוליד שינוי בתודעה שלנו. בני אדם יכולים גם לנסות לשנות עד היסוד את סדר החברתי והפוליטי הקיים, ויחד עם זאת להיות חלק מאמירות או מעשים שמביעים אמפתיה עם קורבנות, שלנו ושל אחרים.

נכון, הבעת חמלה כלפי צעיר אחד אינה פותרת את הבעיות הקיומיות של הפלסטינים וגם לא שלנו, הישראלים. אבל מראה על סדק בתודעה. הוא מראה שיש רגע בחיינו שאי אפשר להמשיך להיות אדיש. לא כי זה לא בסדר. אלא בגלל שזה מתחיל לאכול אותך מבפנים כמו חומצה. ואתה מנסה לעשות את כל שביכולתך הדלה כדי לשנות במשהו, קטן ככל שיהיה, את היחסים שלך כסובייקט בתוך עולם אכזר חסר חמלה.

ומאותו רגע שהתחלת להשתנות, קשה מאוד לחזור אחורנית. כי אתה לוקח אחריות, לא אשמה. אתה פועל בעולם, אפילו בדברים קטנטנים, כדי להשפיע. אתה יודע שאתה לא משנה סדרי עולם. אבל אתה יכול להשפיע על תודעת בני אדם אחרים.

דגל לבנון על בניין עיריית תל אביב, 5 באוגוסט 2020 (צילום: אורן זיו)

דגל לבנון על בניין עיריית תל אביב, 5 באוגוסט 2020 (צילום: אורן זיו)

כך ביחס להדלקת האורות של עיריית תל אביב עם צבעי דגל לבנון. לא במקרה המעשה הזה יצר קיטוב. מצד אחד הלאומנים הטיפשים והמניפולטיבים, שאמרו שזהה דגל חיזבאללה. ומצד שני אנשים שאכן הרגישו חמלה כלפי שכנינו מול האסון הנוראי. האם זה אומר שהם מבינים את הקונטקסט הגיאו-פוליטי הכללי, ואת מקומה ישראל בתוכו? ברור שלא. אבל זהו סדק ראשון.

אולי הוא חולף, ואולי הוא יביא לבדיקת הסוגיה לעומק. אולי הוא יביא לעוד שאלות, ואולי לא. אבל הסדק הזה, שדרכו ישראלים מסוגלים להבין ולהזדהות עם בני אדם במדינת שמוגדרת כאויב, אינו דבר של מה בכך. זו הדילמה של הכל או לא כלום, להרגיש אמפתיה או לשנוא את כולם תמיד ובכל מקרה, להרגיש כאב אמיתי או להגיב כמו הגזען והימני הממוצע.

מבחינתי ההכרעה ברורה. גם אם יש עוד הרבה מה לעשות בשינוי התודעה שלנו, הישראלים, זה מעורר אצלי תקווה. זה אומר שמשהו נסדק בתוכנו.

ד"ר מרסלו מנחם וקסלר הוא מרצה בסמינר הקיבוצים, ויועץ לארגונים בנושאי חינוך לילדים, נוער וקהילות מוחלשות ובסיכון בארץ ובעולם

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

בצפון עזה, 1 מכל 3 ילדים מתחת לגיל שנתיים סובל מתת תזונה חריפה. פלסטינים ממתינים לארוחה חמה שבושלה על ידי מתנדבים ברפיח, 20 בפברואר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

עזה, כרוניקה של הרעבה

הרעב הכבד שישראל משיתה על עזה מאז 7 באוקטובר הגיע לממדים חסרי תקדים, אך המדיניות עצמה איננה חדשה: מאז 1967, ישראל שולטת בסל המזון הפלסטיני ברצועה ומשתמשת בו כנשק לניהול האוכלוסייה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf