אין כמעט משפחה אתיופית שלא חוותה אלימות. זה הסיפור שלי.
לפני כחצי שנה, אחי החייל וחבריו ישבו על ספסל בגן ציבורי. שני שוטרים הורו להם להתפנות מהמקום. אחי סירב, ושני השוטרים החלו להכות אותו. כשחברים שלו ניסו להתערב, השוטר הוציא את הטייזר החשמלי
קוראים לי רחל עלמו. אני בת 19. אני גרה בלוד.
בשבוע האחרון כולם מאוד נסערו מהסרטון שבו רואים שוטרים מכים את החייל דמאס פיקדה. הרבה גינו את זה כמקרה יוצא דופן. הרבה חשבו שרק על זה יצאנו להפגין. אבל האמת היא שזה מקרה מאוד לא יוצא דופן, וכמעט אין משפחה אתיופית שלא מכירה מקרוב מקרה כזה או דומה. זה כולל גם את המשפחה שלי. אני רוצה לספר את הסיפור האישי שלי מהבית, על אלימות משטרתית.
> כבוד למפגינים האתיופים; עכשיו שמנהיגי הציבור הפלסטינים ילמדו מהם
לפני כחצי שנה אחי הגדול, ד', בן 22, היה קורבן לאלימות משטרתית. אחי סיים לימודים עם בגרות מלאה, עשה מכינה צבאית, וכרגע הוא משרת בגולני, סיירת אגוז. לפני כחצי שנה, לאחר שאחי סגר חודש בבסיס בלי אף יציאה, הוא וחבריו יצאו וישבו על ספסלים בגן ציבורי פה בלוד. לאותו הגן הגיעו שני שוטרים. השוטרים ניסו לפנות את אחי ואת החברים שלו מהמקום, וכשהם לא רצו להתפנות – כי הרי מדובר בגן ציבורי ואין סיבה לכך שהם יתפנו משם – אחד השוטרים התלהט. אחי וחבריו ניסו להרגיע אותו, והשוטר התחיל לדחוף את אחי. אחי ניסה לעצור אותו, אבל השוטר השני התערב, ושני השוטרים הכו את אחי. כשחברים שלו ניסו להתערב, השוטר הוציא את הטייזר החשמלי, מה שגרם לכולם לברוח חוץ מאחי ששכב על הרצפה.
כשהשוטרים ניסו לעצור את אחי, הוא התנגד, והשוטר פשוט חישמל אותו בטייזר החשמלי. לאחר שהשתתק, הם עצרו אותו ושלחו אותו למעצר, שם לא נתנו לו אפילו להתקשר. אנחנו, המשפחה שלו, לא שמענו ממנו כלום. אחרי חיפוש של כמעט יומיים, הוא יצר איתנו קשר.
המקרה נודע למפקדים של אחי, שעמדו מאחורי ותמכו בו. בגלל שאחי משרת בצבא, הם זרזו הליכים. אחי אמר "אם לא הייתי בצבא, התיק היה נסגר והייתי יושב בכלא על כלום. או שהיה לוקח לזה זמן כדי שיתייחסו אלי בכלל". במשפט, אחי טען את טענותיו: שהמשטרה התנפלה עליהם אך ורק כי הם שחורים. לשוטרים לא היה הסבר, הם פשוט השפילו את הראש במשפט. אחי יצא זכאי, ובתום המשפט הוא השתחרר.
אני אומרת את זה בבירור: אחי ובני העדה שלי רובם קורבנות לאלימות, ורובם יושבים בכלא על כלום. סתם בגלל הצבע השחור שלנו. צבע העור שלנו הפך להיות מחסום בשבילנו בישראל.
השתתפתי בשתי ההפגנות הגדולות, בירושלים ובתל-אביב. מצד אחד, אני מלאת גאווה ואופטימיות בגלל העובדה שהקהילה שלי הצליחה לאגן הפגנות כל כך מרשימות בתוך פחות מיומיים. עכשיו אני יודעת שלקהילה שלי יש את הכוח להזיז דברים, להתארגן. יש שינוי שמוכרחים לעשות כאן, ואנחנו, בני העדה, נהיה אלה שנעשה אותו. מצד שני, אני לא שוכחת את הכאב הגדול והכעס שהוציא כל כך הרבה אנשים אל הרחוב. את העובדה שכל אתיופי חשוף במדינה לאלימות בלי סיבה.
הצלחנו להשמיע את המסר שלנו בקול רם, בכל כלי התקשורת. נתניהו פגש את החייל שהוכה. החברה הישראלית הזדהתה איתנו, היו הרבה לא אתיופים בהפגנות, אנשים צפרו לנו בהזדהות וצעקו את הסיסמאות שלנו. רוב התגובות שקראתי בכתבות על ההפגנות היו תומכות. נכון שהיו גם תגובות גזעניות כמו "מי הביא אותם לכאן", אבל בסופו של דבר, כולם הגיעו לכאן מאיפשהו. רוב החברות שלי בכלל לבנות, לא אתיופיות.
בסופו של דבר, אני אוהבת את החברה הישראלית ולא רואה את עצמי שונה מכם בשום דבר. הגיע הזמן שגם אתם תראו את זה.
שיחה מקומית פנתה אל משטרת לוד כדי לבקש את תגובתה לדברים. אם תתקבל תגובה, היא תפורסם כאן כלשונה.
> "הדם שלנו טוב כנראה רק בשביל מלחמות"
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן