זעם בהפגנת יוצאי אתיופיה: קריאות למרי אזרחי ולסרבנות בצבא
ההחלטה להסתפק בהליכים משמעתיים נגד השוטרים שהתעללו ביוסף סלמסה נותנת אור ירוק לגזענות, אלימות משטרתית והמשך פגיעה ביוצאי אתיופיה. צעירי העדה מחויבים למאבק יסודי בשיטה. אבל למה הם לא זוכים לתמיכה?
מאות פעילים ופעילות מהעדה האתיופית וכמה תומכים אחרים הפגינו אתמול (שלישי) מול המטה המרכזי של המשטרה בירושלים במחאה נגד אלימות משטרתית.
ההפגנה התמקדה בהחלטה הבזויה להסתפק בהעברת החומרים נגד השוטרים, שהתעללו ביוסף סלמסה, למחלקת המשמעת הפנימית של המשטרה – ולא להגיש נגדם כתב אישום. בני משפחתו של סלמסה גם התלוננו על כך ששוטרים איימו עליהם, לאחר שהמשפחה פנתה למח"ש, ומחו על כך שסלמסה הושאר מחוסר הכרה על הרצפה בתחנת המשטרה המקומית בבנימינה שעות לאחר שהותקף על ידי שוטרים. על שתי תלונות אלה נקבע כי יש לבחון אותן במסגרת "הפקת לקחים" לעתיד, בקרב מפקדי התחנה.
הסתפקות מח"ש בהליך משמעתי נגד שוטרים שעינו אדם מבטאת בין היתר גושפנקא ותמיכה בכל אלימות כזו בעתיד כנגד הקהילה האתיופית ובכלל. ההחלטה היא ביטוי של אידאולוגיה גזענית שרואה באתיופים אנשים שמותר להתעלל ולענות אותם, ובאלימות המשטרתית דבר טבעי ונורמלי. חשוב לזכור את ההחלטה הזו בכל פעם שנציג של המשטרה או מהתקשורת יעז עוד לדקלם את הקלישאה שמי שאלים הם המפגינות והמפגינים האתיופים.
הנאומים בהפגנה ביטאו הלך רוח שמאס בממסד, והפעילים קראו לאתיופים להגן על עצמם מפני המשטרה ולהפסיק לשרת בצבא. הנואמים, גברים ונשים, קראו למאבק אזרחי מיליטנטי, לא לכבד את החוק שאינו מגן עליהם, והקריאו שוב ושוב את שמות הקורבנות מהקהילה שנרצחו על ידי שוטרים.
> ליצן במעצר מנהלי: "אני מנסה לשמח את האסירים האחרים"
הגזענות הרבה בחברה הישראלית נגד בני ובנות הקהילה הוזכרה רבות, ובין השאר התייחסו הנואמים לחוסר ההכרה של הממסד הרבני במנהיגים הקייסים של העדה. המפגינים צעקו את הסיסמה "הדם שלנו טוב רק למלחמות" והגנו על עצמם כשהשוטרים הוכיחו שוב, שהם כח אלים שנועד בראש ובראשונה לשמור על סטטוס קוו ומשטר גזעני.
בהפגנה, שהחלה באחת בצהריים ונמשכה עד עשר בלילה, נעצרו באלימות רבה שמונה פעילים לאחר שסומנו כמנהיגי ההפגנה. לפחות פצועה אחת פונתה באמבולנס לבית החולים לאחר ששוטרים תקפו קבוצה של פעילים. פצועה אחרת פונתה לאחר ששוטר ריסס גז לעבר פרצופה.
לאורך כל ההפגנה קראו בני משפחת סלמסה למפגינים לא להיגרר לפרובוקציות של המשטרה ולא לתת להם את ההנאה להכות עוד אתיופי. "הם מלאים בדם", קראה אחותו של יוסף סלמסה לעבר השוטרים, "אנחנו לא רוצים עוד קורבן לאלימות שלהם היום".
הלו, שמאל?
לצערי לא הגיעו מספיק תומכים שאינם אתיופים להפגנה. הברוטליות וקוד השתיקה הכחול, של מה שכבר מזמן מסתמן כמאפיה ולא כממסד ממשלתי, פוגעים בכולנו. יתרה מכך, היה צורך באנשים שיתעדו את האלימות המשטרתית, ינסו למנוע או יעצרו בסולידריות, או שיספקו עזרה ראשונה לפצועים הרבים.
איפה הם הפעילים שרצים על הגבעות בהפגנות בשטחים כדי לספק טיפול רפואי ולמנוע מעצרים? איפה הפעילים שמצלמים הפגנות בשטחים מכל זווית אפשרית כל שבוע? איפה הפעילים שיוצאים כל שבוע לעוד הפגנה נגד הגדר? אולי הגיע הזמן לתת כמה שעות שינה לאבי בלכרמן מתיעוד של כל מאבק בעולם?
למרות האהבה שלי, ואולי דווקא בגללה, אני חייב לכתוב משהו בצורה הכי אמיתית שיש: אם את/ה מגדירים את עצמכם שמאל רדיקלי וכל מה שמעניין אתכם זה זכויות של פלסטינים, אז אתם לא שמאל, בטח שלא רדיקלי, ואולי באיזה מקום אתם רק אידיוטיים שימושיים. אתם יכולים להתהדר בכך שאינכם פעילי מקלדת, אבל זה לצערי לא מספיק. הצו המוסרי כרגע הוא לנצל את הרגע ההיסטורי כדי להרחיב את הספקטרום ולתמוך בכל דרך אפשרית במאבק של הקהילה האתיופית לזכויות שוות ונגד האלימות המשטרתית.
כשהמחאה הבאה בישראל תפרוץ, היא תונהג ותנותב על ידי פעילי הקהילה האתיופית. הם מחזיקים בכל האמצעים והאידאולוגיה שצריך בשביל פוזיציה זו. הם מגיעים מהשכונות וממרכזי הקליטה עצמם, מעורים בתוך הקהילות, מנהלים את המאבק בשטח, ומאסו בממסד ורואים בו כלי לאלימות גזענות ודיכוי נגדם.
מה שנותר לנו לעשות הוא להתגייס ולעזור להם בכל דרך, לא לתת למשטרה דרך חברות יחסי ציבור לקבור את הברוטליות שבה היא משתמשת נגד כולנו, ולא לתת לגזענות בכלל בישראל להעלים את המחאה הנפלאה הזו.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן