אלה הם פני הגוג ומגוג שלנו במזרח ירושלים

ירושלים מצחינה ממש כמו אסונה. כשאני הולכת ברחובותיה, אני צריכה להתאפק מלהקיא. הריחות ממלאים את האוויר כשהשמש עולה במהלך היום. בבקרים ובלילות המצב קצת יותר טוב, כשהטל והטמפרטורות הנמוכות יותר מעלימים קצת את ריחות הבואש הצבאי. הפלסטינים לא ישנו מאז הגעתם של גוג ומגוג.

לרשויות יש שיטת פעולה שלמדנו היטב: שולחים פנימה את כנופיות גוג ומגוג, שטוענים שיש להם את הזכות להטיל עלינו פחד כדי שניכנע לדרישותיהם הבלתי נתפסות. מתנחל מתעמת עם תושבת פלסטינית בשכונת שיח' ג'ראח (אורן זיו)

אנחנו נעים בין אל אקצא, שער שכם ושייח' ג'ראח. הצום לא פגע בדריכות ובמוכנות שלנו להיות לצידם של אחינו הפלסטינים ולהגן על בירתנו.

שייח' ג'ראח נמצאת על מפת הסולידריות כבר שנים רבות. היא חלק מהתוכנית ארוכת הטווח להעלים אותנו. לרשויות יש שיטת פעולה שלמדנו היטב: שולחים פנימה את כנופיות גוג ומגוג, מפלצות ובריונים שטוענים כי הם מחזיקים בערכים יהודיים ושיש להם את הזכות להטיל עלינו פחד כדי שניכנע לדרישותיהם הבלתי נתפסות – לוותר על המקום היחיד שהכרנו אי פעם.

הטקטיקות בשייח' ג'ראח הן אותן טקטיקות כמו אלה שהופעלו באדמותינו בשועפט, בבית חנינא, בעיר העתיקה, בנכבה – אותן טקטיקות שמופעלות מאז הקמת המדינה ובמהלך התרחבותה.

מתנחלי גוג ומגוג שלנו בשועפט השתלטו על שטח שנקרא ח'לת סינאד וכיום הוא רמת שלמה. במקום היו עתיקות רומאיות ופסיפסים שסבי היה מראה לי. שם הוא מצא חומרים למשחקי חמש אבנים ולצבא הקטן של דמויות חימר שלו.

סבי שיחק עם אבני פסיפס רומאיות ופסלונים שנעשו לפני אלפי שנים. כילד לא היה לו מושג במה הוא משחק, ורק בהמשך הוא הבין ששיחק עם היסטוריה – היסטוריה כל כך עשירה וכל כך אגבית, שלעולם אין לקחת אותה כמובנת מאליה. בשל כך, הוא היה לוקח אותנו לראות את האזורים השונים ומספר לנו את הסיפורים השונים שהתלוו למקומות שהקיפו את הכפר שלנו. חלק מהסיפורים היו כל כך מופלאים, עד שהדירו שינה מעינינו מרוב חשש ופליאה.

האימהות בחלון

ואז הגיעו גוג ומגוג עם הקרוואנים המצחינים שלהם וחוסר הכבוד לעתיקות ולמטעי הזיתים שלנו. כשהיינו הולכים למטעים לטיולים ולמסיק, נתקלנו שם בסצנה שתמיד גרמה לי להירתע.

הילדים היו מגיעים. האימהות שלהם שלחו אותם. האימהות עמדו בחלונות, כשהן מדרבנות אותם וצועקות. הן חייכו באישור כשהם כינו אותנו בשמות שילדים לא אמורים להכיר, זרקו עלינו אבנים ואז התכנסו מחדש כדי לחגוג סביבנו, ללכוד אותנו. אז הם היו קוראים לרשויות, שמגינים על כל מה שפסול. הם היו במגדל השמירה, מפקחים על הוואדי שהפריד בין "אנחנו" ל"הם". מנופפים בנשק שלהם ומאיימים להרוג אותנו אם לא נעזוב את הילדים בשקט.

חשתי הקלה כשהגיע אויב שאני יכולה להיאבק בו, אף שגם הוא פחדן. אבל הייתי יכולה לצעוק עליו, והייתי יכולה להיאבק במבוגר-למחצה עם כלי נשק. למרות התגובה האינסטינקטיבית של שנאה כלפי הילדים האלה, שהיתה לי, לא יכולתי לוותר על עקרונותיי, שכל ילד הוא ראוי להצלה.

ועכשיו בשייח' ג'ראח, אני עומדת שוב מול ילדים ונערים שבקושי סיימו את בית הספר, מובלים על ידי אנשי צבא ומשטרה קשוחים. מדוע הילדים האלה הם קו ההגנה של מי שמגיע רק כדי לזרוע הרס וחורבן?

שייח' ג'ראח נמצאת על מפת הסולידריות כבר שנים רבות. שוטרים עוצרים מפגינה פלסטינית בשייח' ג'ראח (צילום: אורן זיו)

קבוצה נוספת של גוג ומגוג נשלחה להשתלט על אזור פלסטיני צפוף מאוד. האג'נדה של התוכנית ארוכת הטווח היא להמשיך לפצל את הרצפים הפלסטיניים בכל מקום שבו הם נמצאים. הצעד הראשון ביישום התוכנית הוא לשלוח פנימה את הבריונים, שמגובים על ידי הממשלה.

ושם אנחנו חיים מחדש את מה שקרה שוב ושוב. אני מגיעה לשייח' ג'ראח, ויש שם ילד קטן, בן אולי 13. לילד יש תיק צד קטן, והוא נושא עמו טלפון סלולרי ומצלם סרטונים של "מה שהערבים עושים להם". הוא חרדי, בן של אחת המשפחות שגנבו בתים בשייח' ג'ראח.

הבת שלי עומדת לידי, נאבקת להיכנס. הבת שלי, שסיימה תואר ראשון בתקשורת ועיתונות באוניברסיטה העברית ועובדת כיום עם כמה סוכנויות ידיעות, לא מקבלת אישור להיכנס כדי לסקר את האירועים.

אנחנו שואלים למה הילד בן ה-13 עם התיק והטלפון הסלולרי מקבל גישה חופשית ומדוע הבת שלי לא יכולה להיכנס ומדוע התושבים צריכים לקבל אישור כדי להיכנס לבתים שלהם.

אני מתרגזת בוויכוח עם בן 18 במדים.

נמאס לי לראות ילדים.

אני חושבת שהוא מבצע חטא. מהמחאות שאני רואה בגאולה, ממה שראיתי בקהילה החרדית ובמאה שערים – אינטרנט וטלפונים סלולריים מסיחים את דעתו של אדם מהתורה. ועדיין, יש כאן ילד ששייך בבירור לזרם החינוך הדתי, ילד שעבר אינדוקטרינציה, מסתובב עם הגנה צבאית ומשטרתית ומצלם איפה וכמה שבא לו.

תשובת הצבא לאמינותו של הפסאודו-עיתונאי הזה:

הוא עיתונאי מורשה. הוא מקבל גישה מכיוון שיש לו תעודת עיתונאי.

לילד חרדי בן כ-13 יש תעודת עיתונאי והוא מקבל הגנה מישראלים בני 18-20 במדים. אותו ילד במדים שאמר לי כרגע שילד בן פחות מ-18 הוא עיתונאי.

אני חושבת:

נראה כי מערכת החינוך הישראלית מוציאה מתוכה גאונים.

כל הכבוד, יא בני ישראל.

הילד העיתונאי בסגנון דוגי האוזר (הילד הרופא) נועץ בנו מבט קפוא וזחוח בזמן שאנחנו מקבלים את ההסבר המטורף הזה.

כל הכבוד, יא בני ישראל.

אני נותרת ללא מילים.

אני לא מחויבת לשקם את הילד הזה.

ואני לא יכולה לתקן את מה ששוחרר כאן.

אתם, הישראלים, מחויבים להתמודד עם הסוגייה הזאת, של שחרור הכוחות האלה שאין לנו שליטה עליהם.

לכם יש את יכולת הפעולה שלנו אין.

את שייח' ג'ראח לא ניתן לשנות בשקרים. אם לבעלים המקוריים של נחלת שמעון ובעלי הקרקע המקוריים של האזורים מסביב למערות יש נקיפות מצפון, הם יכולים לשבת סביב השולחן עם קבוצת התובעים שלנו, מ-1948 ו-1967, ולנסח מסגרות פעולה הוגנות שכולנו נוכל לחיות אתן.

לישראל יש מגוון יכולות, וישנם אנשים שרואים בנו שווים ומושקעים בנו. האנשים האלה יכולים להצטרף אלינו כדי לשקם את מה שיצא משליטה ושעדיין ניתן לשנות.

כיפאח אבו ח'דיר היא מייסדת-שותפה של EduReach לפיתוח תוכניות לימוד ועומדת בראש תוכנית the Hona AlQuds online Arabic

מאנגלית: יונית מוזס