אלבינה אבו ספיה: "שמעתי שהיכו את חוסאם, מקווה שישוחרר בקרוב"
מאז שנעצר ד"ר חוסאם אבו ספיה, מנהל בית החולים כמאל עדואן בצפון הרצועה, רעייתו לא יודעת מה עלה בגורלו. בראיון היא מדברת על הריגת בנם במתקפה ישראלית, המצור, הפרידה הכפויה מבן זוגה והחרדה המתמדת לשלומו

"בעזה התמקדנו בעתיד ילדינו". אלבינה אבו ספיה וד"ר חוסאם אבו ספיה (צילום: באדיבות המשפחה)
עברו כשלושה שבועות מאז שאלבינה אבו ספיה שמעה בפעם האחרונה מבעלה. ב-27 בדצמבר עצרו כוחות ישראליים את ד"ר חוסאם אבו ספיה, מנהל בית החולים כמאל עדואן בעיר בית לאהיא, בפשיטה שהביאה לסגירתו של מתקן הבריאות האחרון המתפקד בצפון עזה. על פי הדיווחים, לאחר שהסתערו על בית החולים, חיילים ריכזו את הצוות הרפואי בחוץ, אילצו אותם להסיר את בגדיהם והעלו את הבניין באש.
זמן קצר לאחר הפשיטה, שחררו הכוחות הישראליים צילומי וידאו שבהם נראה אבו ספיה נכנס לרכב צבאי בהוראת חיילים, אך לאחר מכן מקום הימצאו נותר לא ידוע למשך ימים.
אבו ספיה הוחזק תחילה בשדה תימן, הבסיס הצבאי הידוע לשמצה בשל ההתעללות הקשה בעצירים פלסטינים, כך עולה מעדויות של שני אסירים פלסטינים ששוחררו לאחרונה מבית המעצר. ב-9 בינואר הועבר אבו ספיה משדה תימן לכלא עופר, שם הוא שוהה עד עתה. נאסר עליו להיפגש עם עורך דינו, נאסר עודה, עד 22 בינואר, ומעצרו הוארך עד 13 בפברואר.
ארגוני זכויות אדם וסיוע בינלאומיים, כולל ארגון הבריאות העולמי ואמנסטי אינטרנשיונל, גינו את הפשיטה של ישראל על בית החולים וקראו לשחרר את אבו ספיה.
>> "אשר כאן עד הסוף": ראיון עם ד"ר חוסאם אבו ספיה
דמותו של אבו ספיה הפכה לסמל של חוסן פלסטיני מול המתקפה הג'נוסיידית של ישראל בשנה האחרונה, כמי שהפנה בעקביות את תשומת הלב לפגיעה המכוונת של ישראל בבתי חולים והפציר בקהילה הבינלאומית להתערב. במהלך המתקפה האחרונה של הצבא הישראלי בצפון עזה הוא סירב להתפנות מבית החולים כמאל עדואן ולנטוש את מטופליו כאשר כוחות ישראליים הפציצו ולאחר מכן הסתערו על המתקן.
עוד לפני מעצרו בחודש שעבר, אבו ספיה התמודד עם שורה של טרגדיות אישיות. ב-25 באוקטובר, לאחר ששוחרר ממעצר קצר יחד עם כמה מעמיתיו, נודע לו שכטב"ם ישראלי הרג את בנו בן ה-15, אברהים. כחודש לאחר מכן, אבו ספיה עצמו נפצע באורח קשה כאשר רחפן ישראלי תקף את בית החולים עם חומרי נפץ, ורסיסים התעופפו למשרדו. זמן קצר לאחר שנודע לה על מעצרו בשדה תימן, נפטרה אימו של אבו ספיה מהתקף לב.
מגזין 972+ שוחח עם אשתו של אבו ספיה, אלבינה אבו ספיה, שמצאה מקלט בעיר עזה עם קרובי משפחה אחרים, לאחר שהופרדה מבעלה זמן קצר לפני מעצרו.
תוכלי להציג את עצמך?
"שמי אלבינה אבו ספיה ואני בת 46, במקור מקזחסטן. אני נשואה לד"ר חוסאם אבו ספיה, ויש לנו ארבעה בנים ושתי בנות, כולל אברהים שנרצח ב-25 באוקטובר 2024.
"פגשתי את חוסאם לפני 28 שנים, כשהייתי בת 15. חוסאם למד רפואת ילדים בעיר הולדתי טורקסטן. הוא היה חבר של אחד מקרובי המשפחה שלי, ונפגשנו בחתונה משפחתית. הוא חיבב אותי והתחלנו להיות בקשר. בשנת 1996, כשהייתי בת 18, התחתנתי עם חוסאם ועברתי איתו לעיר אחרת בקזחסטן כדי שישלים את לימודיו.
"ילדתי את בני הראשון שלי, אליאס, בקזחסטן, ואז חוסאם רצה לחזור לעזה. זה היה קשה בהתחלה, כי הייתי צעירה ולא ידעתי כלום על פלסטין, אבל מה שעודד אותי לנסוע לעזה היה טוב הלב והאכפתיות של חוסאם. הוא היה שופע חיבה ומסור, אז החלטתי לעבור איתו ולהמשיך את חיינו יחד".
איך היה המעבר לעזה?
"עברנו לעזה ב-1998 וגרנו במחנה הפליטים ג'באליה. המשפחה שלו היתה אוהבת ותומכת, יש לו חמישה אחים וחמש אחיות, והאינטראקציה איתם אפשרה לי ללמוד ערבית מהר מאוד.
"בעזה התמקדנו בעתיד ילדינו. בני הבכור אליאס התחתן בשנת 2020, וכיום יש לו שני ילדים. ארבעה חודשים לפני תחילת המלחמה, עברנו לבית חדש בשכונת סולטן בחוף בית לאהיא. חוסאם ואני שמחנו מאוד, והרגשנו עצמאיים ונינוחים בבית החדש".

אלבינה אבו ספיה וד"ר חוסאם אבו ספיה עם אחד מנכדיהם (צילום: באדיבות המשפחה)
מה את זוכרת מאירועי 7 באוקטובר?
"ב-7 באוקטובר הרגשנו שמשהו גדול קורה. בשעה 6:30 בבוקר החלו שיגורי רקטות לעבר ישראל מכל כיוון. כולם התקשרו אלינו בניסיון להבין מה קורה ולבדוק אם אנחנו בסדר, כי אנחנו גרים קרוב לגבול עם ישראל. בני אליאס התקשר להגיד לי לבוא לג'באליה, שם, הוא היה סבור, נהיה בטוחים יותר.
"חיכינו זמן מה, בתקווה [שפעולת התגמול של ישראל] תהיה זמנית, אבל למרבה הצער כל פיסת מידע שהגיעה היתה קשה. כשיצאנו מהבית לג'באליה, לא לקחתי איתי שום דבר – אפילו לא את המסמכים הרשמיים שלנו או את הכסף. המצב היה מאוד קשה ומאוד מפחיד.
"חייתי בעזה בכל המלחמות הקודמות עם ישראל. במהלך אותן מלחמות, יכולנו לעזוב [לאזורים בטוחים יותר בתוך עזה] והצלחנו להשיג את מה שהיינו צריכים. אבל זאת לא מלחמה. לא עברתי משהו יותר קשה מזה".
מתי עברתם לבית החולים כמאל עדואן?
"כשלושה שבועות לאחר שעברנו לג'באליה, הצבא הישראלי התקשר ונתן לנו 10 דקות לפנות את הבית. עזבנו מהר מאוד והלכנו לבית של חבר. חוסאם ביקש מאיתנו לבוא איתו לכמאל עדואן, ומשפחתנו נשארה שם ביחד.
"מאז היום הראשון של המלחמה, חוסאם מעולם לא הפסיק את עבודתו בכמאל עדואן. היינו רואים אותו רק כארבע שעות ביום: הוא טיפל בחולים, במלווים שלהם ובצוות הרפואי, תוך כדי מעקב מתמיד אחר המתרחש בבית החולים.
"כשהצבא הישראלי הסתער לראשונה על בית החולים כמאל עדואן, ב-12 בדצמבר 2023, הם עצרו את המנהל דאז, ד"ר אל-חלוט. חוסאם מונה למנהל החדש. האחריות היתה עצומה, כי רוב הרופאים האחרים עקרו עם משפחותיהם דרומה, וחלקם עזבו את עזה כליל. היתה לנו הזדמנות להתפנות לקזחסטן יותר מפעם אחת אבל חוסאם סירב, ואני נשארתי איתו כדי שהוא לא יישאר לבד בעזה.
"לאחר יוני [כאשר הצבא הישראלי סיים את המתקפה בצפון ומרכז עזה], החלו התנאים בבית החולים להשתפר. חוסאם פנה לעולם בבקשה לספק סיוע וציוד רפואי. הוא החל לעבוד על בניית בית החולים מחדש".
מה קרה לבנכם, אברהים?
"בחודשים הראשונים של המלחמה היתה לאברהים הזדמנות ללמוד בקזחסטן, אבל המלצתי לו להישאר איתנו בעזה עד שהמלחמה תסתיים כדי שכולנו נוכל ללכת ביחד. הוא ביקש ממני עוד כמה פעמים לנסוע לקזחסטן, אבל לא הסכמתי. אברהים הפסיק לדבר על יציאה לחו"ל ברגע שהצבא סגר את מעבר רפיח בתחילת מאי. הוא החל להתנדב בבית החולים, טיפל בחולים ועזר לצוות הרפואי במחלקות שונות.
"ב-24 באוקטובר 2024 ביקשתי מאברהים ללכת לשוק לקנות כמה דברים, וכמה מחבריו הלכו איתו. כמה שעות לאחר מכן, רחפנים שהוצבו מסביב לבית החולים החלו לירות. אברהים וחבריו עברו מבית אחד למשנהו כדי להימלט מהכדורים, ולבסוף התמקמו באחד הבתים. הוא נשאר לישון שם, בכוונה לחזור לבית החולים למחרת בבוקר. כך אמר לי אחד מחבריו שהיה איתו באותה עת והצליח לחזור לבית החולים. הרגשתי רגועה שהוא נמצא בקרבת מקום ובמקום בטוח.
"בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר למחרת הסתער הצבא הישראלי על בית החולים והורה לכולם לעזוב. חוסאם אמר להם שיש חולים במצב קשה בטיפול נמרץ שאינם יכולים לעזוב ושנדרשים צוותי עזרה ראשונה כדי להוציא אותם. החיילים הישראלים ערכו חיפוש בבית החולים, השחיתו אותו וגנבו מכולם חפצים כמו טלפונים ניידים וכסף. בינתיים, היו הפגזות ויריות מפחידות ברחבי בית החולים. הפעולה של הצבא נמשכה כ-30 שעות. שרדנו את האימה העזה הזו עד 10 בבוקר למחרת, כשהצבא נסוג לבסוף מבית החולים.

"הקשיים של כל המלחמה הם כאין וכאפס לעומת אובדן בני אברהים". אברהים חוסאם אבו ספיה, שנהרג במתקפה ישראלית (צילום: באדיבות המשפחה)
"באותו בוקר, עליתי לחדרי כדי לסדר את הדברים שלי ולנוח. אחת האחיות באה אליי וביקשה שאבוא לראות את אברהים. הופתעתי. שאלתי את עצמי, למה היא לוקחת אותי לראות את אברהים כשהוא יכול לבוא לראות אותי בעצמו? ירדתי לחצר בית החולים ומצאתי הרוגים רבים בתכריכים ובשמיכות. חיפשתי את חוסאם ומצאתי אותו בוכה, במצב נורא. הבנתי אז שאברהים נהרג כתוצאה מההפגזות הפראיות באזור בית החולים.
"ההלם היה גדול, ואני עדיין בוכה על האובדן. הקשיים של כל המלחמה הם כאין וכאפס לעומת אובדן בני אברהים. הבן שלי היה במרחק של כ-200 מטר ממני, ואיבדתי אותו. מה שמקל על הכאב שלנו הוא הידיעה שהוא לא היה היחיד, אלא שהוא מת מות קדושים עם עוד עשרות לצדו".
האם תוכלי לתאר כיצד נפצע ד"ר אבו ספיה?
"הצבא הישראלי תקף בכוונה את חוסאם. [בימים שקדמו לפציעתו] הם הפציצו את משרדו, וכאשר עבר להיפגש עם רופאים במדרגות בית החולים, הם ירו פצצה נוספת לשם.
"ב-23 בנובמבר 2024 הם ירו רימון הלם [מרחפן] לחדר שבו היה. הוא לא הצליח לצאת מהחדר במהירות מספקת, והרימון התפוצץ ופצע את ירכו. לא היה רופא מומחה שיטפל בו, אז הצוות הרפואי העניק לו עזרה ראשונה פשוטה וכמה משככי כאבים. הוא המשיך בעבודתו באמצעות קב במשך זמן מה. הוא חשב על החולים, המלווים והעקורים בבית החולים".
את יכולה לדבר על מעצרו של ד"ר אבו ספיה בחודש שעבר?
"היו שיחות בדצמבר 2024 עם ד"ר פתחי אבו ורדה [יועץ למשרד הבריאות הפלסטיני בעזה] כדי לתאם את הכניסה והיציאה של אמבולנסים עם הצבא הישראלי. לפתע, ב-27 בדצמבר, נכנסו שוב חיילים לבית החולים והודיעו לנו שדחפורים ישראלים ייכנסו לבית החולים כדי לבנות כביש [לפינוי חולים].
"בינתיים היו הפגזות מכל עבר; טנקים ישראלים הקיפו את בית החולים, היו רימוני הלם וכדורים בכל מקום. הם השתמשו גם ברובוטים ממולכדים. לא הבנו מה קורה. הצבא ביקש לראות את חוסאם. הוא הלך לכיוון הטנקים הישראלים, והם נתנו לו רשימה של ארבעה אנשים שהם רוצים מבית החולים. חוסאם אמר להם שרק אחד מאותם אנשים נמצא שם ושהוא פצוע.
"הוא אמר לצבא שהוא מוכן לפנות את בית החולים, אך רצה משאית שתעביר את הגנרטור וציוד נוסף לבית החולים האינדונזי, וכן אוטובוס ואמבולנסים שיובילו את החולים במצב קשה, את מלוויהם ואת הצוות הרפואי. הצבא הורה לנו באמצעות רמקולים מהרחפנים להביא את החולים שיכולים ללכת להתפנות דרומה דרך כביש פאלוג'ה.
"לאחר מכן הצבא שלח [פלסטיני] לומר לנו שעלינו לעזוב את בית החולים. המשאית והאוטובוס הגיעו לקחת אותנו לבית החולים האינדונזי בערב. באותם רגעים, הופצצו יחידת הטיפול הנמרץ וחדר הניתוח, וכמה חולים כמעט נחנקו מהעשן שנגרם מהפיצוצים.

ד"ר חוסאם אבו ספיה, מנהל בית החולים כמאל עדואן בבית לאהיא, צפון רצועת עזה. מאז שנעצר נעלמו עקבותיו (צילום: באדיבות המצולם)
"כ-30 מאיתנו עלו לאוטובוס עם הציוד, בעוד חוסאם וכמה חולים והצוות הרפואי, כ-50 איש, נשארו בבית החולים. הוא אמר לנו ללכת לבית החולים האינדונזי ושהם ילכו אחרינו. כשהאוטובוס התחיל לנוע, היו טנקים לפנינו. דאגתי באשר למה שיקרה לחוסאם, ותהיתי אם יבוא בעקבותינו.
"הגענו לבית החולים האינדונזי בסביבות השעה 22:00. לא היו הרבה אנשים בפנים, כי הבניין נהרס לחלוטין ולא התאים לשהייה, אבל נאלצתי לחכות שם לחוסאם. בשעה 9:30 בבוקר למחרת, הגיעו האמבולנסים מכמאל עדואן שהובילו את החולים ואת הצוות הרפואי [ללא ד"ר אבו ספיה]. שאלתי אותם על חוסאם – הם התקשו מאוד לדבר. סימני המכות והעינויים היו ניכרים, ועיניהם היו אדומות מתשישות.
"הם אמרו לי ש[חיילים ישראלים] הכו את חוסאם ואמרו לשאר הצוות הרפואי ללכת לבית החולים האינדונזי. לגבי חוסאם, הצבא הישראלי אמר לו שהם רוצים שהוא יישאר כדי שיוכלו להשתמש בו כמגן אנושי כדי להשלים את עבודתם בכמאל עדואן".
למה עזבת את בית החולים האינדונזי?
"בית החולים האינדונזי נהרס ולא התאים שנישאר שם ללילה. אחת האחיות הציעה שנעזוב ונצא למערב העיר עזה, וכך עשינו. הלכנו עם עוד כמה אנשים דרך רחוב סלאח א-דין עד שהגענו לבית אחותו של חוסאם באזור שייח' רדוואן.
"כרגע אנחנו שוהים כאן עם שלוש משפחות נוספות בנסיבות קשות מאוד, לאחר שסבלנו מרעב קיצוני, הפגזות ופחד מתמיד בכמאל עדואן. אנחנו בעיקר חוששים כעת לשלומו של חוסאם.
"[כשהגענו לבית של אחותו של חוסאם,] אימו בת ה-75 של חוסאם, סמיחה אבו ספיה, שמחה לראות אותנו לראשונה מזה 90 יום. היא שאלה אותנו על חוסאם; אמרתי לה שלא תדאג, שהוא יבוא, אבל היא לא נרגעה. היא סבלה ממחלות, והדאגה הקשה לחוסאם גרמה לה שלא לאכול במשך שלושה ימים. היא מתה מהתקף לב ב-8 בינואר, לפני שהספיקה לראות אותו שוב".
מה את יודעת על מצבו של בעלך?
"אני שומעת חדשות רק מהתקשורת ומהאסירים ששוחררו מהמעצר בישראל. שמעתי שהוא הוכה קשות. אני מנסה לעקוב ולתקשר עם מישהו שיוכל להרגיע אותי לגבי מצבו.
"הצבא הישראלי בגד בנו ועצר את חוסאם, אף שהוא שיתף פעולה איתם ולא סירב לפנות את בית החולים, הוא רק דרש שהמטופלים והצוות הרפואי יהיו בטוחים ומוגנים. אני מקווה שהוא ישוחרר במהרה בבריאות טובה".
רווידה כמאל עאמר היא עיתונאית עצמאית מח'אן יונס. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: אורלי נוי
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן