אי-ציות כחובה, דמוקרטיה כהנחה
ספרו החדש של ישי מנוחין מהווה תרומה חשובה לדיון בסוגיית הסרבנות האזרחית, אתגריה וגבולותיה, אך הגבלת הדיון למסגרת הדמוקרטיה הליברלית אינה מסייעת לו לבחון את שאלת האי-ציות בחברה שאינה דמוקרטית, כמו זו הישראלית
אי-ציות יכול להוות בסיס לחברות בחברה דמוקרטית. מחאה של סרבניות גיוס (צילום: אקטיבסטילס)
שאלת יסוד בפילוסופיה הפוליטית מתייחסת למושג האי-ציות וליכולת המדינה לכפות מערכת חוקית על האינדיבידואל. סוקרטס, הסרבן הראשון, ייסד תשתית רעיונית למושג הסירוב, ומשם הדיון בסוגיית האי-ציות נמשך עד ימינו. בספרו החדש "אי-ציות אזרחי כחובה דמוקרטית" (הוצאת ספרי נובמבר), ישי מנוחין מצטרף אליו תוך כדי שהוא מערער על חלק נכבד מהתיאוריות הפוליטיות המשמעותיות בהקשר זה.
הספר, המבוסס על עבודת הדוקטורט של מנוחין, מציג דיון תיאורטי עשיר בטקסטים המשמעותיים ביותר העוסקים בשאלת האי-ציות לחוק, רובם ככולם שייכים למסורת הדמוקרטיה הליברלית המערבית. ג'ון לוק, רוברט נוזיק, מייקל וולצר, ג'וזף רז ובמיוחד ג'ון רולס יוצרים את הרשת התיאורטית שעל פניה קורם הטיעון של מנוחין עור וגידים. המושג "שיווי משקל רפלקטיבי" של רולס, קרי השאיפה למצב שבו עקרונות הצדק, שיפוטים מוסריים אינטואיטיביים ונתונים עובדתיים מתיישבים זה עם זה, מניע את מנוחין בכתיבתו.
מנוחין, סרבן בעצמו וממקימי תנועת "יש גבול" המסייעת לסרבניות ולסרבנים, עיבד את הדוקטורט שלו לספר במהלך רצח העם בעזה, בתקופה שבה שאלות בדבר ציות ואי-ציות הפכו רלוונטיות ובוערות במיוחד. כמו ברוב התיאוריות על אי-ציות, גם אצל מנוחין, נקודת ההתחלה היא ההבחנה בין אי-ציות מצפוני – כלומר סירובו של הפרט על מנת להגן על אמונתו, מבלי לנסות להשפיע על אחרים – לבין "אי-ציות אזרחי שמשמש לתיאור פעולה פומבית שמטרתה שינוי במדיניות, בסדר העדיפויות החברתי או בחוק מסוים" (עמ' 29). מנוחין, כותב בעל אוריינטציה פוליטית מובהקת, מתמקד בקטגוריה השנייה.
היחס בין אי-ציות לדמוקרטיה ניצב בליבו של הספר. מנוחין מציג הגדרות שונות לדמוקרטיה, וגורס כי הגדרה מהותית יותר של המושג מתכנסת סביב הבטחת חיי הפרט, הגדרה עצמית, שוויון בפני החוק, חופש (אמונה, ביטוי, מידע) וגישה חופשית למזון ולמים. מרבית התיאוריות שעליהן נשען מנוחין מבוססות על עקרונות הדמוקרטיה הליברלית. בעוד הקשר בין דמוקרטיה לאי-ציות מאותגר בספר, הקשר הגורדי בין דמוקרטיה לליברליזם אינו מוטל בספק. זאת חרף העובדה כי ספרו של מנוחין נכתב במציאות שונה בתכלית מזו של רולס, וולצר ונוזיק, שכתבו במדינות שבהן הדמוקרטיה הליברלית עמדה בבסיס כל המחשבה הפוליטית (אפשר לשאול האם ארה"ב של טראמפ עדיין מתאימה לקריטריונים של דמוקרטיה ליברלית, אך זו שאלה למאמר אחר).
יתרה מכך, כאשר אנחנו מנסים למצוא קריטריונים לגבולות הציות, עולה השאלה – שמנוחין אינו מתייחס אליה – האם ישראל היא בכלל דמוקרטיה. לשאלה זו משמעות יתרה, כאשר מביאים בחשבון את הפלסטינים נטולי האזרחות המושפעים מהחלטות הממשלה הישראלית ואין להם שום אפשרות להשפיע עליהן.
איום ההפיכה המשטרית אומנם הוציא לרחובות מאות אלפי אזרחים כדי "להגן על הדמוקרטיה", אבל בעיני רבים, כמדינה המושתתת על עליונות יהודית המעוגנת במגוון מנגנונים פוליטיים, ישראל מעולם לא היתה דמוקרטית. הציבור שיצא לרחובות עשה זאת בעיקר כדי להגן על היועצת המשפטית לממשלה, לדרוש אחריותיות במשפט נתניהו והגנה על "שלטון החוק".
באותה העת, האלימות כלפי פלסטינים בכל המרחב בין הירדן לים הגיעה לשיאים חדשים. עבור מרבית הציבור היהודי, אלימות זו אינה רלוונטית להגדרת הדמוקרטיה, ועל כן היא לא הציבה אתגר של ממש לציות שלהם לחוק. בשלב מסוים במהלך רצח העם בעזה שאלות של סירוב ואי-ציות הגיעו למיינסטרים הציוני-יהודי, אך לרוב הן עלו בשל הפקרת הממשלה את החטופים היהודים וסביב שאלת היעילות של פעולה צבאית בהצלתם. ישראל של 2025 היא לכל הפחות אתנוקרטיה ואולי אף, בשלב הזה, אוטוקרטיה. בשאלת הליברליזם יש עוד פחות מקום לוויכוח; ערכים של פלורליזם, הגנה מפני התערבות יתר של המדינה אינם מרכזיים, בלשון המעטה, במדינת ישראל הציונית והמיליטריסטית.
מנוחין מתייחס בספר גם למקרי אי-ציות מן הימין, בעיקר בהתנגדות לפנות שטחים כבושים, אך אינו מתעמק בהם, שכן, לשיטתו, לגיטימיות של סירוב נבחנת על פי ההתאמה לערכים דמוקרטיים. מקרה בוחן מרתק שמנוחין אינו מתעכב עליו, הוא הסירוב להתגייס בחברה החרדית. מאות האלפים שהפגינו למען "דמוקרטיה" מגנים את הסרבנים החרדים בשם הדרישה לשוויון בנטל. הרצון לגייס קהילה שערכיה מאתגרים את הגדרת הקונצנזוס הציוני והליברלי בעיני עצמו מעלה שאלות מורכבות ביחס לתיאוריה של מנוחין. קשה להגן על אי-ציות זה מתוך הנחות יסוד של דמוקרטיה ליברלית, שכן עבור החברה החרדית אלה אינן מהוות מנוע לפעולה. ובכל זאת, הקונפליקט סביב סוגיה זו מציף את כל הנחות המוצא האנטי-דמוקרטיות ואנטי-ליברליות בחברה הישראלית-ציונית-יהודית. מאז 7 באוקטובר 2023, אי-ציותם של החרדים היה גורם מאתגר משמעותי מול המיליטריזם הישראלי.
השאלה שמסכמת את הספר, וזו שאלה שמטרידה רבות מאיתנו, במיוחד את מי שרוצה לאתגר את הקונצנזוס המיליטריסטי בחברה הציונית-יהודית, היא האם ניתן לייצר לגיטימציה תיאורטית לסירוב קבוצתי, עד כדי זכות אוניברסלית. בסופו של דבר, תיאוריה שמנסה לארגן יחסי רוב-מיעוטים אינה יכולה ליצור טיעון שיאפשר סירוב כחלק אינטגרלי ממחשבה בתורת המשפט, כלומר לעגן את זכותו של כל אינדיבידואל לסרב, אלא, לכל היותר, לעגן את זכותן של קבוצות לסרב. "זכות כללית לאי-ציות ערכי פירושה שלאנשים יש אותה זכות שלא לציית אם החוק עומד בניגוד לערך הדמוקרטי של שוויון, ובאותה המידה אם הוא עומד בניגוד לערך האמוני של שמירת שבת" (עמ' 163). בסופו של דבר, טוען מנוחין, תפיסת הדמוקרטיה הליברלית לא מאפשרת אי-ציות על בסיס כל ערך שהוא. ומאידך, במדינה בעלת היסטוריה עשירה בדוגמאות של פעולות בלתי חוקיות בעליל מצד זרועותיה, לאי-ציות יש משמעות ביכולת לאתגר הן את החוק, הן את הקונצנזוס הפוליטי, כאשר אלו פוסעים בעיוורון אל התהום.
מנוחין מציע קריאה לפיה אי-ציות יכול להוות בסיס לחברות בחברה דמוקרטית. "אי-ציות לחוקים שסותרים ערכים דמוקרטיים מאשש את מעמדם החשוב כעומדים בבסיס החברה" (עמ' 170). הציות לחוק לא דמוקרטי, לדידו, חמור מאי-ציות לחוק לא דמוקרטי, ועל כן סירוב כשלעצמו אינו מחייב ענישה. השיבה לעקרונות דמוקרטיים המנחים את האי-ציות (ואת בחינת הלגיטימציה שלו), מביאה את מנוחין לטענה טאוטולוגית שלמעשה אינה מסייעת לו לבחון אי-ציות בתוך חברה שאינה דמוקרטית.
מול ההנחה המובלעת בדבר פלורליזם והסכמה על כללי המשחק היסודיים, אפשר לתהות האם התפיסה הזו עדיין ישימה בישראל של 2025. השאלה שעולה מהניתוח המרשים של מנוחין, הן של הטקסטים הקאנוניים בתיאוריה פוליטית, הן את האתגרים שמציבה המציאות הישראלית למי שעוסק בסירוב, היא מה קורה למפגש בין שני אלו כאשר מוציאים את הנחת היסוד של הדמוקרטיה הליברלית מהדיון בסירוב. מאידך, ייתכן שהטקסט העשיר של מנוחין והקריאות שלו במגוון מקורות מספקים גם דרך מחשבה אחרת להתמודדות עם שאלת גבולות הציות לחוק במדינה שמתרחקת בהתמדה מהגדרה מהותית של דמוקרטיה.
אי-ציותם של החרדים היה גורם מאתגר משמעותי מול המיליטריזם הישראלי. חרדים מפגינים נגד מעצר סרבן גיוס חרדי, בני ברק, 8 במרץ 20200 (צילום: פלאש 90)
בהקשר זה, חנה ארנדט היא אחת מבין מעט ההוגות הלא ליברליות שכתבו בהרחבה על אי-ציות ומצוטטות בספר. "אם נצליח למחוק את המילה ההרסנית 'צייתנות' מאוצר המילים הקשור למחשבה מוסרית ופוליטית", היא כותבת במאמרה על אחריות אישית המצוטט בספרו של מנוחין, "אם נחשוב לעומק על עניינים אלו, נוכל אולי להשיב לעצמנו מידה מסוימת של ביטחון עצמי ואפילו גאווה, כלומר להשיב לעצמנו את מה שבעבר היה נהוג לכנות כבוד האדם: אולי לא לאנושות כולה אלא לעצם היות אנושי".
מחשבתה של ארנדט מציעה משאבים עשירים שיכולים לקדם את החשיבה על סירוב בחברה הישראלית לכיוון של דמוקרטיה מהותית. אין בכתיבתה ניסיון לייצר קונצנזוס או פעולה רחבה, או לתת לגיטימציה לקבוצה קטנה בתוך מסגרת ליברלית פלורליסטית, אלא מחשבה על האופן שבו קהילות פוליטיות אלטרנטיביות יכולות להתכונן מתוך פעולה של קבוצה, מבלי להישען על לגיטימציה מתוך תיאוריה דמוקרטית (שהיא למעשה דמוקרטיה ליברלית).
קריאות רבות השתמשו במבנה התיאורטי של ארנדט כדי להבין פעולות שונות, מפוליטיקה קווירית, המאבק במלחמה באיידס, עד לפעולה פמיניסטית ולמען זכויות אזרח (שתי תנועות אקטיביסטיות שארנדט כתבה נגדן בצורה מפורשת). אם ניקח את הנחות היסוד של ארנדט ונחשוב על סירוב בחברה הישראלית כפעולה כזו, שבה יכולים לפעול יחדיו גם סרבנים מצפוניים המאתגרים את המיליטריזם משמאל, וגם חרדים המסרבים לשתף פעולה עם הממסד הישראלי הצבאי, נוכל לחשוב על יצירת קהילה אלטרנטיבית של סירוב שעשויה לאתגר את המיינסטרים הציוני.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
