נתניהו הימר על ציר הרשע העולמי. מה יקרה לישראל אחרי שיילך?

מה יהיה מעמדה הבינלאומי של ישראל אחרי שנתניהו יירד מהבמה? לא בטוח שיורשו יצליח לשקם את הקרע שנפער עם יהודי ארה"ב בשנים האחרונות. וגם ביחסים עם ציר הרשע של מנהיגי הימין החדש לא צפוי להשתנות הרבה, חוץ אולי מהסגנון

מאת:
השאירו תגובה
א א א

מה יהיה המעמד הבינלאומי של ישראל ביום שאחרי בנימין נתניהו? לשאלה זו הייתי רוצה להתייחס כאן, בשתי זירות חשובות. הראשונה היא יחסי ישראל-ארה"ב, שהם כידוע מערכת היחסים הבינלאומית החשובה ביותר של ישראל. השנייה היא יחסי ישראל עם "ציר הרשע" של מנהיגי הימין החדש שעלו ברחבי העולם בשנים האחרונות.

לפני שנתחיל בניתוח, חשוב לזכור דבר אחד. קרוב לוודאי שה"עולם שאחרי נתניהו" לא יהיה העולם שאליו נתעורר בבוקר יום רביעי שאחרי הבחירות. קריאת המפה האלקטורלית מראה שהסיכויים לניצחון של יו"ר כחול לבן, בני גנץ, שיאפשר לו להרכיב קואליציה ולהיות ראש הממשלה הבא, הם קלושים ביותר. גם הסיכויים לניצחון חד משמעי של נתניהו אינם גדולים. במציאות הזאת יש שתי אפשרויות מרכזיות. אחת היא ממשלת אחדות עם הסכם רוטציה כלשהו. השנייה היא המשך הדרמה למערכת בחירות נוספת, עד להכרעה כלשהי.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במסיבת עיתונאים על סיפוח בקעת הירדן, 10 בספטמבר 2019 (צילום: הדס פארוש/פלאש90)

בשמאל האמריקאי חשו זעזוע עמוק. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מודיע על סיפוח בקעת הירדן, 10 בספטמבר 2019 (צילום: הדס פארוש/פלאש90)

ואף על פי כן, נתניהו הולך ויורד מכס הקיסר הנצחי והכל יכול, והעולם שאחרי נתניהו קרב. בין אם בגלל הפסד אלקטורלי, רוטציה שלטונית, העמדה לדין או הרשעה בפלילים שבעקבותיה יוחלף על ידי יורש ליכודניק אחר, תקופת שלטונו תסתיים בשנים הקרובות. ולכן מעניין לחשוב על האופן שבו מיצב נתניהו את ישראל בזירה הבינלאומית – ומה יכול להשתנות אחרי לכתו.

יש לציין שנקודת המוצא של הניתוח הזה, בניגוד למקובל ברוב התקשורת הישראלית, אינה שחשוב שמעמדה הבינלאומי של ישראל יהיה טוב בהכרח. נקודת המוצא כאן היא שהזירה הבינלאומית היא זירה חשובה, שיכולה לדרוש מהמשטר הישראלי לקחת אחריות על אופן ההתנהלות שלו ולא לאפשר לו לעשות ככל שעולה ברוחו. בשל כך, ירידת מעמדה של ישראל בעולם עשויה להיות דווקא דבר טוב.

יחסי ישראל-ארה"ב: הימור של הכל או לא כלום

קשה להפריז בחשיבות הברית שבין ישראל לארה"ב. מאז 1967 ועד היום, כל דבר שישראל עשתה היה באישור, תמיכה ופיקוח אמריקאים. ארה"ב מעולם לא היתה מתווך חסר פניות בסכסוך הישראלי-פלסטיני, כפי שתמיד ניסתה להציג את עצמה. התמיכה הדיפלומטית, הצבאית והכלכלית של ארה"ב במדיניות הישראלית היא תנאי הכרחי, שבלעדיו הכיבוש פשוט לא יכול להתקיים.

מספיק להיזכר באופן שבו הנשיא ג'ורג' בוש האב פשוט פיטר את יצחק שמיר מראשות הממשלה כשהעמדה שלו כלפי הפלסטינים לא מצאה חן בעיניו, או ביכולת של הנשיא ביל קלינטון להכריח את ברק לסגת מעסקה למכירת מטוסי פלקון לסין, כדי להבין את התלות המוחלטת של השלטון הישראלי בארה"ב.

בזירה הזאת, המדיניות של נתניהו היתה הימור של הכל-או-כלום. הוא זיהה היטב שהדור הצעיר של יהודי ארה"ב מתפקח מההתאהבות בישראל, ולכן לאורך זמן התמיכה של הלובי היהודי בישראל תהפוך למשענת קנה רצוץ. נתניהו למעשה נטש את הלובי היהודי, והשליך את כל יהבו על קבוצה אחרת של תומכי ישראל: האוונגליסטים הנוצרים, הקבוצה המשיחית שצברה השפעה עצומה בפוליטיקה האמריקאית מאז הברית שלה עם הנשיא רונלד רייגן, ושגם אחראית במידה רבה לעלייתו של הנשיא הנוכחי, דונלד טראמפ. אלא שבניגוד ללובי היהודי, שנוכח היטב בשתי המפלגות, ההשפעה של האוונגליסטים היא על המפלגה הרפובליקאית בלבד.

בנימין נתניהו עם דונלד טראמפ בשולי עצרת האו"ם בניו יורק (אבי אוחיון, לע"מ)

הימר על האוונגליסטים במקום היהודים. בנימין נתניהו עם דונלד טראמפ בשולי עצרת האו"ם בניו יורק (אבי אוחיון, לע"מ)

הצעד הנועז ביותר של נתניהו בזירה הזאת היה כשהגיע בזמן הבחירות האחרונות בארה"ב לנאום בפני הקונגרס האמריקאי ובפני השדולה היהודית הפרו-ישראלית איפא"ק, בלי תיאום ובלי הזמנה מהנשיא הדמוקרטי המכהן דאז, ברק אובמה. הצעד הזה כמובן השתלם לו מאוד כשטראמפ הפתיע את כולם ונבחר לנשיאות. אבל גם אם טראמפ ייבחר לכהונה שנייה, הרפובליקאים לא יהיו בשלטון לנצח, ובינתיים צומח דור חדש של מנהיגות במפלגה הדמוקרטית שהופך לביקורתי יותר ויותר כלפי ישראל.

ה"הודעה הדרמטית" של נתניהו על כוונתו לספח – בניגוד לחוק הבינלאומי – את בקעת הירדן, ובכך לחסל סופית את ההיתכנות של מדינה פלסטינית בגדה, זכתה אמנם לתגובה מפוהקת בפוליטיקה הישראלית, אבל בשמאל האמריקאי בכלל, ובקרב יהודי ארה"ב בפרט (שרובם הגדול דמוקרטים), מורגש זעזוע עמוק מההכרזה.

הרב ריק ג'קסון, נשיא האיגוד הרפורמי בארה"ב, אמר ל"ניו יורק טיימס": "צעדים חד-צדדים כאלה מסכנים את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ומגבילים עוד יותר את ההיתכנות של פתרון שתי המדינות". דניאל ב. שפירו, שגריר ארה"ב לישראל בתקופת אובמה, אמר שההכרה בריבונות ישראלית בבקעת הירדן תימשך רק זמן קצר, כי נשיא דמוקרטי שיבוא אחרי טראמפ "ימשוך בוודאות את התמיכה" של ארה"ב בסיפוח.

מי שיחליף את נתניהו, בין אם יהיה זה גנץ או ליכודניק אחר, עשוי לנסות להחזיר את הגלגל לאחור ולשקם את הקשרים עם יהודי ארה"ב, אבל ייתכן שזה יהיה מאוחר מדי. לא רק בגלל הסגנון החצוף של נתניהו, אלא גם בגלל שלדור החדש של יהודים אמריקאים קשה יותר ויותר להמשיך ולהצדיק תמיכה במדינה כובשת, שאפילו לא מנסה להסתיר או להתחמק מהסירוב שלה לפתרון שתי המדינות, שנמצא בקונצנזוס רחב מאוד בקרב יהודי ארה"ב.

רבים מהם פונים לתנועות מחאה נגד ישראל, וגם לתנועת הבי.די.אס, ולא בטוח ששינוי פרסונלי של ההנהגה הישראלית והסגנון שלה יצליחו לאחות את הקרע שנפער בשנים האחרונות. אלה הן כמובן חדשות טובות לכל מי שרוצים בסיום הכיבוש.

נתניהו צריך את ציר הרשע יותר משהוא צריך אותו

זירה בינלאומית נוספת שהפכה חשובה בשנים האחרונות היא "ציר הרשע" של מנהיגי הימין החדש, שנמתח מז'איר בולסונארו בברזיל, דרך טראמפ בארה"ב, ו-ויקטור אורבן בהונגריה, ועד לנרנדרה מודי בהודו.

המאפיין המרכזי של מנהיגי הימין החדש הזה הוא תמיכתם ב"דמוקרטיה לא ליברלית", כפי שכינה זאת אורבן, כלומר הסרת האיזונים והבלמים מהכוח השלטוני; ורמיסה הולכת וגוברת של מיעוטים, שמתוחזקת על ידי פופוליזם, גזענות, נייטיביזם ולאומנות. ציר הרשע הזה מבקש, ככוח עולה בזירה הבינלאומית, להגדיר מחדש את המותר והאסור ביחסים בינלאומיים.

נרנדרה מודי, נשיא הודו שצמח בשורות תנועת ה-RSS ההינדו-פאשיסטית (אותה התנועה שחבר לשעבר בה התנקש במהטמה גנדי), היה מושל מחוז גוג'ראט בזמן הפוגרום במוסלמים שנערך שם ב-2002. בטבח נרצחו כ-2,000 מוסלמים, למעלה מ-250 נשים וילדות מוסלמיות נאנסו, מאות עסקים בבעלות מוסלמית הוצתו וכ-150 אלף הפכו לפליטים, בזמן שהמשטרה של מודי לא רק שלא התערבה, אלא השתתפה אקטיבית בפרעות.

קל לדמיין את האושר של מודי למשמע הודעת הסיפוח של נתניהו, כי מודי עצמו עסוק עכשיו בניסיון אגרסיבי לספח להודו את חבל קשמיר הכבוש, שנמצא במחלוקת עם פקיסטן מאז החלוקה ב-1947. בעולם החדש שציר הרשע מנסה ליצור, סיפוח של שטחים שנכבשו באופן בלתי חוקי הופך ללגיטימי, וצפצוף על החוק הבינלאומי הופך לנורמה.

צפצוף על החוק הבינלאומי נהפך לנורמה. נתניהו וראש הממשלה מודי בביקורו בישראל (צילום: קובי גדעון . לע"מ)

גם משטרים אוטוריטריים אחרים, שאינם שותפים בברית, שמחים מאוד על שינוי הנורמות הזה. נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, שכבש את חצי האי קרים ומעוניין בהכרה בינלאומית בסיפוח הרוסי שלו; מנהיג סין שי ז'ינפינג, שמעוניין לחזק את שליטת בייג'ינג בהונג קונג עד לביטול מדיניות ה"מדינה אחת, שתי שיטות" והאוטונומיה היחסית של האי; וגם נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, שעדיין מחזיק בצפון קפריסין כשטח כבוש. כל אלה ישמחו לחיות בעולם שבו הכלל הבסיסי ביותר במשפט הבינלאומי, שנקבע בעקבות הכיבושים הנאציים – שלפיו הקהילה הבינלאומית לא תכיר בהשגת שטח שנעשתה בכוח הזרוע, הופך לאות מתה.

במקרה הזה, נראה שנתניהו צריך את ציר הרשע יותר משציר הרשע צריך אותו. חזרת הכוח העירום למרכז הבמה של הפוליטיקה הבינלאומית לא צריכה את נתניהו, ותימשך גם בלעדיו. אבל התרומה העיקרית של נתניהו לציר הרשע היא הלגיטימציה חסרת הבושה שלו לאנטישמיות שמאפיינת רבים מהחברים בציר. כמי שמינה את עצמו לדוברו של העם היהודי בעולם כולו, החיבוק שנתניהו מעניק לאנטישמים שמוכנים לחבק אותו בחזרה הוא תרומה חשובה להתחזקות הימין הקיצוני בעולם.

אורבן בהונגריה, מרין לה-פן בצרפת, היינץ כריסטיאן שטראכה באוסטריה ומפלגת אלטרנטיבה לגרמניה (AfD) צמחו כולם בקרב תנועות ניאו-פאשיסטיות ואנטישמיות, עם היסטוריה אפלה של הכחשת שואה. כולם גם זכו לחיבוק חם מנתניהו, בדמות פגישות אישיות וביקורים רשמיים, ציוצים תומכים וקשרים דיפלומטיים. התמיכה הזאת חשובה במיוחד ליצירת לגיטימציה עבור תנועות הימין החדש באירופה, מכיוון שההאשמה באנטישמיות תמיד מרחפת מעל ראשיהן, והלגיטימציה ממלך היהודים עוזרת להדוף את ההאשמות.

ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, ביד ושם, ביולי 2018 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

נתניהו נתן לגיטימציה לתנועות הימין החדש. ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, ביד ושם, ביולי 2018 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

גולת הכותרת של הדינמיקה הזאת היא קשריו של נתניהו עם מפלגת חוק וצדק והחבר הפולני בציר הרשע, הנשיא אנדז'יי דודה. דודה ביקר בישראל, ואף הניח זר פרחים על קברו של יוני נתניהו, בזמן שמפלגתו קידמה בפרלמנט איסור חוקי על האשמת פולנים בהשתתפות בשואה. רק לחץ פוליטי כבד הביא את בנו של ההיסטוריון בנציון נתניהו להתנגד לחוק שביקש לסתום את הפה של היסטוריונים ולהכחיש אחריות קיימת לשואה. מלך היהודים נאלץ בעל כורחו גם להציב את הגבולות לאנטישמיות נסבלת, הציר שמע לו, והחוק רוכך ונמחקו ממנו הסנקציות הפליליות.

הווליום יירד

חשוב לזכור שבין אם מחליפו של נתניהו יהיה גנץ או יורש ליכודניק, לא צפוי שום שינוי משמעותי לעבר סיום הכיבוש, הסרת המצור, פינוי התנחלויות או פתרון שתי המדינות. לכן סביר להניח שההישענות על ציר הרשע ועל הצפצוף על החוק הבינלאומי שהוא מקדם תימשך, כי אין באופק בעלי ברית אחרים שיסייעו לישראל להמשיך את הכיבוש והמצור וההתנחלויות בלי להיפגע בזירה הבינלאומית.

מה שכן עשוי להשתנות הוא הסגנון. בגלל המגלומניה שלו, נתניהו יכל להשתין מהמקפצה. ראש ממשלה חדש, יהיה אשר יהיה, אולי לא יוכל להתחבק מול מצלמות עם אנטישמים או להכריז בגלוי על תוכניות סיפוח. ישראל תישאר כנראה חברה באותה הברית של הימין החדש, אבל לא באותו הווליום.

ואם, כפי שיש לקוות, הסחף הניאו-פאשיסטי של השנים האחרונות ידעך אחרי עידן טראמפ, המשטר הישראלי יצטרך לעבוד קשה כדי למצוא סייענים חדשים לפשעים שלו, כשנשיא דמוקרט ישקול מחדש ברצינות מה הוא מוכן להתיר לישראל, וכמה מדינות איים עם פחות תושבים מבנימינה יישארו היחידות שעוד יצביעו עם ישראל באו"ם.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

זמר הדאחיה הפופולרי מועין אלאעסם (צילום מסך מתוך סרטון של הופעה של אלאעסם בנובמבר)

"תירה בו, תפוצץ לו את המוח": המוזיקה שכובשת את הנוער הפלסטיני בישראל

בשנים האחרונות מככבת בחתונות, באירועים ובבחירות לרשויות מקומיות בחברה הערבית מוזיקה פופולרית עם מילים אלימות במיוחד - שמעודדות שימוש בנשק ונותנות כבוד לראשי ארגוני פשע. לעתים זה גם מסתיים במוות. מבקרי התופעה: "אנחנו כחברה שותפים בפשע"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf