newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איפה היה אבי יששכרוף כשחיילים ירו בעיתונאים פלסטינים?

מכות, ירי, מעצרים, הגבלות על חופש התנועה ופגיעה בסיקור הם חלק יום-יומי בעבודתם של עיתונאים פלסטינים. בחברה הפלסטינית התגייסו נגד הפגיעה בכתב ישראלי, אך איפה ההתגייסות המקבילה בישראל?

מאת:

כותב אורח: עזיז אבו-שרה

בשבוע שעבר תקפה חבורה של מפגינים פלסטינים את העיתונאי אבי יששכרוף ואת הצלם דניאל בוק במהלך הפגנה בביתוניא, יום לאחר הרג שני נערים בהפגנת יום הנכבה באותו מקום. לדברי יששכרוף הוא התבקש על ידי עיתונאים פלסטינים לעזוב את המקום, וכשסירב לעשות כן הוקף על ידי מפגינים זועמים, שלדבריו ניסו לערוך בו "לינץ'". בסופו של דבר הוא זכה לליווי של שני אנשי ביטחון פלסטינים שהרחיקו אותו מהאזור. אירועים מסוג זה יכולים להיות מאוד מדכדכים, במיוחד בשביל עיתונאים שרק מנסים לעשות את עבודתם.

> על שני נערים שמתו באמת, ועיתונאי אחד שעבר כמעט-לינץ', אבל לא באמת

התקרית הזאת מעלה מספר סוגיות חשובות הנוגעות לנגישות ולשיתוף הפעולה בין עיתונאים ישראלים ופלסטינים.

שנים ארוכות של סכסוך ושל משא ומתן כושל הצליחו לערער את האמון בין מפגינים פלסטינים ועיתונאים ישראלים. פלסטינים רבים מרגישים שהם לא יכולים לסמוך על כך שתמונות שצילמו ישראלים לא ישמשו אחר כך למעצרם של המפגינים. גם הידיעה שעיתונאים ישראלים יכולים בכל רגע נתון לקבל זימון לשירות מילואים בצה"ל מסבכת את יחסיהם עם החברה הפלסטינית.

אעיד מניסיוני האישי: כשעבדתי על צילום הסדרה "אזור סכסוך" (Conflict Zone) בשביל נשיונל ג'יאוגרפיק האתגר הגדול ביותר שלי היה הצורך להתגבר על חשדנותם של המסוקרים, בין אם הם מתנחלים, חיילים או מפגינים בנבי סאלח. כך למשל הוסכם מראש שלא נצלם את פניהם החשופות של זורקי אבנים, כי הצילומים יוכלו אחר כך להוביל למעצרם. בדומה, כשביקרנו בבסיסי צבא התבקשנו כמה פעמים שלא לצלם עצמים או אנשים מסוימים מטעמי ביטחון.

עוד נקודה כואבת שמזכיר יששכרוף היא מניעת הגישה של עיתונאים פלסטינים רבים לתוך ישראל, וכנגזרת מכך אי-יכולתם לסקר שום דבר מחוץ לגדה המערבית ורצועת עזה. עיתונאים ישראלים יכולים להכנס בחופשיות לגדה, מה שמעניק להם יתרון לא הוגן על פני עמיתיהם הפלסטינים. כך שאין פלא שיש בין אלה האחרונים מי שקוראים להטיל מגבלות על כניסת ישראלים לגדה, בין היתר מכיוון שיש המרגישים שהפריבילגיות של עיתונאים ישראלים הן בבואה של הכיבוש כולו.

חיילים עוצרים, תוקפים ופוצעים עיתונאים פלסטינים דרך קבע (אקטיבסטילס)

חיילים עוצרים, תוקפים ופוצעים עיתונאים פלסטינים דרך קבע (אקטיבסטילס)

עוד בניגוד לעיתונאים ישראלים, עיתונאים פלסטינים נעצרים, מוכים ונורים על ידי חיילים. בזמן שהתקשורת הישראלית הייתה עסוקה בסיקור הסיפור של יששכרוף היא לא טרחה לדווח על כך שהעיתונאים עיסאם א-רימאווי ועבדול-כרים מסטיף נורו על ידי חיילים בזמן שסיקרו את הפגנות יום הנכבה. תקריות כאלה לא פעם נעלמות מעיניה של התקשורת הישראלית.

ביום שאחרי התקרית בביתוניא אני תוהה אם יששכרוף ועיתונאים אחרים מתחילים לשאול את עצמם מי בישראל יכול לעזור בשמירה על זכויותיהם של עיתונאים פלסטינים. ועדות התיאום של המאבק העממי (שמארגנות הפגנות בלתי חמושות ברחבי הגדה המערבית כל שבוע), הרשות הפלסטינית וארגונים נוספים המתנגדים לכיבוש גינו את ההתקפה על יששכרוף והוקיעו נחרצות את האלימות נגד העיתונאים. הושמעו הבטחות שתוענק הגנה לעיתונאים בלי קשר לשייכותם הלאומית. אפילו הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס אירח את יששכרוף מספר ימים לאחר התקרית, והבטיח לו שיתנגד לכל ניסיון לצמצם את חופש הפעולה של התקשורת.

מתי נשמע שבנימין נתניהו מזמין את עיסאם א-רימאווי ועבדול-כרים מסטיף או דומיהם אליו כדי לגנות את ההתקפות עליהם? מתי תעניק ממשלת ישראל לעיתונאים פלסטינים את הגישה החופשית שהפלסטינים מעניקים לעיתונאים ישראלים?

אני מניח שלעולם לא אזכה לקבל תשובות על שאלותיי. אחרי הכל, כעיתונאי פלסטיני אני לא נהנה מגישה נוחה לנתניהו כמו שיששכרוף מקבל אצל עבאס.

עזיז אבו-שרה הוא עיתונאי פלסטיני המתגורר בירושלים ובוושינגטון. בין היתר הוא מפעיל בלוג באתר 972+ הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+ ותורגם על ידי חגי מטר

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf