newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איסטנבול, העיר שלא נכנעת לדיכוי

ממעוז היפסטרי, דרך שכונה של מיעוט תרבותי-דתי נרדף ועד שכונה שמאלית פסטורלית, "לא חוקית", מתן מוריסון יצא למסע באזורים הפחות מתוירים של איסטנבול, שמספרים סיפורים של התנגדות בלתי פוסקת לניסיונות להשתיק כל קול של מחאה, לעתים עד מוות

מאת:
איסטנבול (צילום: rawpixel.com)

היפסטרים, מהפכנים וצום עד מוות. איסטנבול (צילום: rawpixel.com)

החגים הגיעו וכמובן שלא ערכנו תוכניות מראש. רשימת היעדים שהטיסה אליהם נותרה במחיר סביר היתה מצומצמת ביותר: וילנה ואיסטנבול. ליטא, מקום הולדתם של הנאהבים, ידידי הנפש והאנרכיסטים אמה גולדמן ואלכסנדר ברקמן, תיאלץ לחכות לנסיעה הבאה.

אחרי שרכשנו את הכרטיס לאיסטנבול, נחשפתי לסרטון שפירסם הארגון הכורדי "ילדי האש". הארגון שלקח אחריות על הצתת שריפות יער רבות באזורים תיירותיים בטורקיה בשנים האחרונות, המליץ כעת לתיירים לא לבוא לטורקיה.

"כדי שאתם תוכלו לשחות, להשתזף ולהסתובב בחוף עם אהוביכם, כורדים נרצחים", הסביר דובר במסיכה של אנונימוס, מאחוריו תמונות שהידים. "אם אתם באים, דעו שזו חובתנו לשרוף את כל המלונות שנמצאים בהם תיירים (…) אל תגידו אחר כך לא ידענו".

מרגיע מאוד, בהתחשב ששאר המידע שלי על טורקיה בשנים האחרונות הגיע מעמודי הפייסבוק של גרופ ירום  (Grup Yorum), להקת הפולק הטורקית, שאני חושב שאפשר לטעון בביטחון שהיא ככל הנראה הלהקה המדוכאת ביותר בעולם כיום.

גרופ ירום ("תגובה קבוצתית" בטורקית) הוקמה ב-1985 כסוג של קולקטיב מוזיקלי, שחבריו התחלפו לאורך השנים, ושיריו משמשים כנשק נגד קפיטליזם, אימפריאליזם והמשטר הטורקי. למרות הפופולריות העצומה של הלהקה, שבעבר מילאה אצטדיונים והופיעה מול מאות אלפי תומכים, כיום, תחת שלטונו הרודני של רג'פ טאיפ ארדואן, נאסר עליה להופיע בטורקיה.

בנוסף, רבים מחברי הלהקה נכלאו בשנים האחרונות באשמת חברות בחזית המהפכנית לשחרור העם (DHKP/C), מפלגה מרקסיסטית-לניניסטית, שטורקיה, ארה"ב והאיחוד האירופי מגדירים כארגון טרור.

פעילי DHKP/C  ביצעו התנקשויות, פיגועי התאבדות, וב-2015 אף השתלטו על בית משפט באיסטנבול, שם לקחו את התובע הבכיר מהמט סלים קיראז כבן ערובה. קיראז היה ממונה על חקירת מותו של הנער ברקין אלבאן, שנהרג ב-2014 מפגיעת מטול גז בראשו, לאחר שיצא לקנות לחם בזמן הפגנה בשכונת מגוריו.

החוטפים של קיראז דרשו את פרסום שמות ארבעת השוטרים שהיו מעורבים בהריגתו של אלבאן. לאחר שש שעות, היחידות המיוחדות של המשטרה הטורקית פרצו לבית המשפט. בפעולה נהרגו גם התובע וגם החוטפים.

ב-2019, כמה מחברי גרופ ירום הכלואים החלו בצום עד מוות, פרקטיקה שבאופן מחריד הפכה לנפוצה בקרב אסירים מהשמאל הטורקי.

בשונה משביתת רעב, צום עד מוות מופסק רק באחת משתי דרכים: או שדרישות הצמים נענות, או שהם מתים. הצמים מאריכים את הצום שלהם ואת חייהם על ידי שתיית מים עם סוכר או מלח, ולעתים גם על ידי תוספת ויטמין B1.

דרישות צום המוות של חברי גרופ ירום היו: שחרור כל חברי הלהקה ממעצר, ביטול התביעות נגדם, ומתן אישור ללהקה להופיע בטורקיה. בקרב בין הממשלה של ארדואן ללהקה המהפכנית, אף צד לא מצמץ.

הלן בלק, הזמרת הצעירה (28) של גרופ ירום, מתה באפריל 2020, לאחר 288 ימים של צום. אחריה, בעקבות 323 ימים של צום, מת גם בסיסט הלהקה, איברהים גקצ'ק. ואם זה לא היה די מזעזע, גם עורכת הדין של גרופ ירום, אברו טימטיק, שהורשעה יחד עם עוד 17 עורכי דין העוסקים בזכויות אדם בחברות ב-DHKP/C ודרשה משפט הוגן, מתה אחרי 238 ימים של צום.

מורשת 1 במאי ומהות ההיפסטריות

כאשר עליתי למטוס, כבר התווספו לחששות שלי גם אזהרת מסע של משרד החוץ, אמנם באותו הזמן היא היתה רק רמה 3, ולא "תנעלו את עצמכם בחדר מלון ואל תצאו ממנו". חוץ ממתנקשים איראנים, לא ציפיתי לפגוש באיסטנבול הרבה "פוליטיקה".

חשבתי שהטיהור המתרחש בימים אלו במוסקבה, שבו כל מי שמביע עמדה נגד "המבצע הצבאי המיוחד" באוקראינה נעצר, כבר קרה בטורקיה לפני שנים רבות – או ליתר דיוק אחרי ניסיון ההפיכה הצבאית ב-2016.

ההפיכה שנכשלה שימשה את ארדואן כהצדקה להשתקת כל קול ביקורתי כלפי המשטר. יותר מ-77 אלף אזרחים נעצרו ויותר מ-160 אלף פוטרו מעבודתם, ובהם מורים, אקדמאים, פעילי זכויות אדם ועיתונאים רבים. חשבתי שאני נוחת במקום שבו אם מישהו בכל זאת יבחר לדבר על פוליטיקה, הוא כנראה יעשה זאת בלחישה.

התמקמנו בקדיקוי, רובע היפסטרי בצד האסייתי של העיר. להפתעתי, הדבר השני שהבחנתי בו, אחרי זה שנהגים הטורקים לא מהססים לדרוס הולכי רגל, היה גרפיטי פוליטי וכרזות לכבוד אחד במאי, שהופיעו בכל פינת רחוב.

מתברר שלכל ארץ יש את היסטוריית האחד במאי שלה, ובטורקיה היא מדממת במיוחד. סוף שנות ה-70 היו שנים סוערות במיוחד בטורקיה, כאשר עשרות פלגיו השונים של השמאל המרקסיסטי נלחמו על השליטה ברחובות מול חברי "הזאבים האפורים", ארגון לאומני-דתי-פלילי ששימש כזרוע הצבאית של המפלגה הלאומנית בטורקיה.

כמה סוער אנחנו מדברים? ממוצע של עשר התנקשויות ביום וסך של 5,388 רציחות פוליטיות. מתוכן זוהו 1,296 כאנשי ימין, 2,109 כאנשי שמאל והשאר נקברו ללא זהות פוליטית ברורה.

אחד משיאי האלימות של התקופה התרחש באחד במאי 1977 בכיכר טקסים, כאשר 500 אלף איש צעדו לכבוד יום הפועלים, ומתנקשים פתחו עליהם באש מהבניינים הסמוכים. עשרות מפגינים נהרגו. רבים נמחצו למוות לאחר שהמשטרה חסמה את היציאה מהכיכר.

בקדיקוי 2022, מצאתי את עצמי אוכל עיסת טופו חסרת טעם בבית קפה היפסטרי גנרי, עם איורים בוטניים על הקירות, ומצותת לראיון עבודה בזום של בחורה צעירה שברחה מרוסיה עם תחילת המלחמה, ומנסה כעת להתקבל לחברת היי-טק בינלאומית.

רחוב בקדיקוי, איסטנבול (צילום: Nevit, CC BY-SA 3.0)

רחוב בקדיקוי, איסטנבול (צילום: Nevit, CC BY-SA 3.0)

הדירה בקדיקוי היתה באזור מלא בבתי קפה, סטייל שוק לוינסקי. במורד הרחוב היה אזור ברים הומה אדם, וטיפה דרומה משם היתה מודה, השכונה היותר יוקרתית, או אם תרצו נווה צדק. ההבדל העיקרי מדרום תל אביב: הכל זול ונגיש.

המשבר הכלכלי בטורקיה הותיר את הטורקים טרף קל לתיירים ישראלים. בדירת ששכרנו עמדו ספריו של יובל נח הררי בטורקית, והמארחת סיפרה שהיא חולמת לבקר בתל אביב. אך עם הערך הנוכחי של הלירה הטורקית ויוקר המחייה בעיר היקרה בעולם, היא יכולה להמשיך לחלום.

מספר בתי הקפה, המסעדות הטבעוניות וצעירים מקועקעים לבושי וינטג' בקדיקוי, העלו אצלי תהיות לגבי מהות ההיפסטריות בעידן שלנו. באחד במאי 1971, קבוצת גרילה אנרכיסטית בשם "הבריגדה הזועמת", פוצצה בוטיק אופנה בלונדון. את הפצצה ליווה קומוניקט, שמותיר עד היום רושם עז על אנרכיסטים צעירים: "אחים ואחיות, מה הם התשוקות האמיתיות שלכם? לשבת בבית מרקחת, להיראות מרוחקים, קרים, משועממים, ולשתות איזה קפה חסר טעם? או אולי לפוצץ ולשרוף הכל?"

נדמה שהיום, האחים והאחיות מעדיפים חלב שיבולת שועל בקפה שלהם. קשה להאשים אותם, כשלעתים קרובות נדמה שהאופציה השנייה היא להינמק בתא כלא או להעביר את חייך במשמרות מחאה מתישות, חשוף לשנאת ההמון או התעלמותו.

חברי "המפלגה" הפוטנציאליים מוצאים עצמם כלואים ברשתות חברתיות, ובלופ של טורי דעה שמגיבים לטורי דעה על טורי דעה. כל עמדה, או יותר נכון פוסט, מובילה למתקפה, וכל נושא נהפך לרגיש ונפיץ. בעלי חיים, צמחים ומעילי אדידס צבעוניים לא עשו רע לאף אחד, ומספקים מפלט מההתקפה הבלתי פוסקת על המוסר שלנו.

שכונת המיעוט התרבותי-דתי הנרדף

בין האיים, המסגדים וריבים של זוגות בחופשה, מצאתי זמן גם ללכת למרכז התרבותי שגרופ ירום מפעילים בשכונות אוקמיידני. המרכז משמש כחדר חזרות ללהקה, אך הוא גם יעד מועדף על היחידה ללוחמה בטרור, שפשטה עליו אינספור פעמים בשנים האחרונות, עצרה חברי להקה ושברה את כלי הנגינה שלהם.


קליפ של גרופ ירום עם כלי הנגינה השבורים

הגעה ליעד שנתון למעקב משטרתי תמידי הלחיצה אותי, וקיוויתי בלב שהתחממות היחסים בין ישראל לטורקיה תשרת אותי במקרה הצורך.

בכל אופן, המרכז היה סגור, והאנשים שעמדו לידו הביעו יחס פרנואידי לאורח הזר שנקרה בדרכם. נשארתי להסתובב בשכונה, ואני יכול להגיד בביטחון שבאוקמיידני אין היפסטרים. רוב התושבים בשכונה הם חלק מהמיעוט התרבותי-דתי הגדול ביותר בטורקיה, אלווים.

האלווים, בשונה מזרמי האסלאם המוכרים, לא מתפללים במסגדים, אלא בבתי תפילה שנקראים ג'ם-אווי, בהם גם אין הפרדה בין נשים לגברים. הם לא צמים ברמדאן. נשים אינן נדרשות לכסות את עצמן, ואפילו שתיית אלכוהול מותרת.

ה"אחרות" הזאת לא התקבלה בעין יפה בקרב הרוב הסוני בטורקיה, וקצרה היריעה מלכסות את כל מעשי הטבח שנעשו באלווים בטורקיה. אציין בקצרה שני מקרים מוכרים: ב-1978 טבחו פעילי הזאבים האפורים, תחת עינם הפקוחה של השלטונות, ביותר מ-100 אלווים כורדים בעיר קהרמנמראש, לאחר שפוצץ בית קולנוע והופצה שמועה כי "קומוניסטים אלווים" היו אלה שהניחו את הפצצה.

ב-1993, המון איסלאמיסטי זועם שרף מלון שבו התקיים כנס של אינטלקטואלים אלווים, מכיוון שהסופר הטורקי-אלווי עזיז נסין, שבאותה עת עבד על תרגום לטורקית של ספרו של סלמן רושדי "פסוקי השטן" השתתף בו. 37 אנשים נשרפו למוות, ובהם גם שניים מהתוקפים.

גם היום, למרות שכ-20% מאזרחי טורקיה הם אלווים, האפליה נגדם נמשכת. הדחיקה של התרבות האלווית לשוליים יצרה בשנות ה-60 חיבור חזק ביותר בין האלווים לרעיונות של השמאל הסוציאליסטי. אם לשפוט לפי הגרפיטי בשכונה, הקשר נותר איתן גם היום.

בית תפילה אלווי באיסטנבול (צילום: Cemyildiz, CC BY-SA 3.0)

בית תפילה אלווי באיסטנבול (צילום: Cemyildiz, CC BY-SA 3.0)

אוקמיידני ממוקמת במרחק נסיעת אוטובוס קצרה מהמרכז התיירותי של העיר, אך כשמתהלכים בה – המרחק מרגיש כמו שנים. על קירות הבתים המוזנחים מרוססות שכבות של סיסמאות, שרובם בלתי קריאות, לאחר ששוטרים מקומיים עברו עליהם עם גרפיטי משלהם. אם מתאמצים ניתן עדיין לראות את שרידי הכיתוב  DHKP/C.

זה היה יום חורפי, וברחובות לא הסתובבו הרבה אנשים. מחוץ לאחד הבתים ישב נער עם כלב פיטבול אימתני, ובמרחק התכנסו כמה אנשים באפודים זוהרים והחלו לצעוק סיסמאות למען כורדיסטן.

בין ייאוש לתקווה

כמה ימים לאחר מכן הלכתי להסתובב בקוצ'וק ארמוטלו (Küçük Armutlu), שכונה בעלת מראה פסטורלי מתעתע, שנקטע במהרה כאשר מבחינים במכונית משטרה משוריינת מפטרלת.

תושב מקומי הצביע בפני על תחנת המשטרה השכונתית, שנראית כמו בסיס צבאי שמור בגדה המערבית, והסביר לי על הייחודיות שלה: "זו לא תחנה שאתה יכול להיכנס אליה בשביל להתלונן, היא קיימת רק בשביל לדכא אותנו".

מדוע זכתה השכונה ליחס כה עוין מהרשויות? זה סיפור ארוך. רוב הבתים בשכונה נבנו ללא רישיון או אישור, כחלק מהתיישבות שהחלה בשנות ה-90, בעקבות שיתוף פעולה בין משפחות חסרות בית לשמאל המהפכני.

המבנים והתשתיות השכונתיות תוכננו על ידי ארכיטקטים ומהנדסים מהשמאל, ולשכונה היתה אפילו ועדת קבלה מאולתרת, שבדקה שתי דברים: שהמשפחות שרצו להצטרף אליה באמת היו זקוקות לבית, ושפוליטית הלב שלהן היה בשמאל. הם לא רצו שכנים פשיסטים.

בשנים הראשונות, תושבי השכונה חיו ללא חיבור לתשתיות חשמל ומים, וניהלו מאבק עיקש עם הרשויות שכלל הריסה חוזרת של בתים ובנייתם מחדש. לאחר שנים של מאבק, לחץ ציבורי הביא לחיבורה של השכונה לתשתיות, וכיום יש שם אפילו תחנת אוטובוס קטנה. אך הבתים עדיין נחשבים לא חוקיים, ואילי נדל"ן לוטשים את עיניהם לקרקעות היקרות, וממתינים להזדמנות הנכונה לפנות את התושבים.

נוכחות השמאל המהפכני עדיין מורגשת בשכונה, שהיתה גם ביתה האחרון של הלן בלק, הזמרת של גרופ ירום שמתה במקום לפני שנתיים לאחר צום ארוך. המשטרה הטורקית, בדומה לשוטרים במזרח ירושלים, תקפה את תהלוכת הלוויה של בלק, ביצעה מעצרים וחטפה את גופתה.

על פניו, השכונה מורכבת מבתים צמודי קרקע יפים עם גינות מטופחות. אך כאשר מציצים פנימה ניתן לראות את הכאב העמוק של התושבים: על קירות הבתים תלויות תמונות של חברים ובני משפחה שנמצאים בכלא, או מצאו את מותם בצום מוות.

ההיסטוריה של צום מוות בטורקיה החלה בעקבות ההפיכה הצבאית ב-1980. תחת האמתלה שאלימות פוליטית גוררת את המדינה לתוהו ובוהו, החליט הצבא, בראשותו של הגנרל קנן אוורן, להפעיל אלימות פוליטית גדולה אף יותר – ולתפוס את השלטון. הצעדים המיידים שנעשו היו פיזור האסיפה הלאומית, הוצאת רוב המפלגות והארגונים הפוליטיים מחוץ לחוק' ומעצר של מאות אלפים.

 אין פלא שכאשר בתי הכלא מלאים עד אפס מקום ועינויים הם דבר שבשגרה, נאלצים האסירים לנקוט בדרכי מחאה רדיקליות. ב-1982 החלה בכלא דיארבקיר שביתת רעב, במחאה על תנאי כליאתם של אסירים פוליטיים, שכללו עינויים כגון אלימות מינית, אונס, מכות חשמל ואכילת צואת כלבים. השביתה הביאה למותם של 4 פעילים בכירים ממפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK).

ב-1984 התקיימה שביתה שנייה, שבמהלכה שישה אסירים נוספים מתו, אך בעקבותיה שופרו תנאי הכליאה. ב-1996 הוכרז על צום מוות המוני של 1,500 אסירים פוליטיים. הסיבה הפעם היתה כוונת הממשלה לשבור את השליטה של ארגוני הגרילה בבתי הכלא, ולהעביר את האסירים הפוליטיים מהתאים הישנים בהם שהו לעתים כ-60 אסירים בתא, לבתי כלא חדשים מסוג F-TYPE שבהם האסירים יושמו בבידוד מלא.

השביתה, שנמשכה 69 יום, היתה רגע נדיר של אחדות בשמאל הטורקי והכורדי. התחילו אותה אסירים טורקים מ-DHKP/C  ו-TKP/ML , ולאחר מכן הצטרפו אליה גם אסירים כורדים. 12 אסירים מתו מצום מוות במהלך המאבק, אך התוכנית להעברת האסירים הפוליטיים לתאי בידוד נבלמה.

הניצחון היה קצר מועד. בשנת 2000 הממשלה הטורקית חזרה לתוכניתה להעביר את האסירים הפוליטיים לבתי כלא חדשים, והאסירים שוב פתחו בצום מוות המוני, ולא הסכימו להתפנות מהתאים שלהם. הממשלה הכריזה על מבצע צבאי, שזכה לשם הציני "בחזרה לחיים", וכלל פשיטות סימולטניות על עשרים בתי כלא במדינה.

במהלך המבצע נהרגו 28 אסירים ושני סוהרים, ובסיומו הועברו בכוח האסירים הפוליטיים לבתי הכלא החדשים. אך גם מתוך תאי הבידוד המשיכו האסירים בשביתה, וצום המוות לא הסתיים. ב-2002 החליטו כל ארגוני השמאל להפסיק את צום המוות, חוץ מ-DHKP/C, שבחר להמשיך בו עד 2003.

השביתה לא הובילה לניצחון, והאובדן היה עצום: 122 אסירים מתו ו-600 אחרים נותרו עם נזק מוחי קשה כתוצאה מהרעבה.

ניתן ללמוד על היחס של פעילים בשמאל הטורקי כלפי DHKP/C מהעובדה שחלקם חששו להתראיין לכתבה, וביקשו להישאר בעילום שם, מכיוון שחברי הארגון הם "אנשים מסוכנים ביותר". לפעילים יש ביקורות רבה על הדרך בהDHKP/C   ניהל את צומות המוות האחרונים.

גם הבחירה של אנשי גרופ ירום, הלן בלק ואיברהים גקצ'ק, להמשיך עם צום המוות שלהם לאחר שחרורם מהכלא (מכיוון שלא כל הדרישות שלהם נענו), מעלה תהיות אצל חלק מהפעילים.

"הנשק שלהם היה אמנות ומוזיקה. הם יכלו לנגן קונצרטים בכל העולם. בתוך טורקיה הם יכלו לבצע פעולות מחתרתיות של השמעת השירים שלהם בשכונות עד שהם היו הופכים לחוקיים. היו להם מאות דרכים אחרות לבצע את האמנות שלהם. גם שהקורונה פרצה, היו סגרים בכל מקום ומאות אנשים החלו למות כתוצאה מווירוס שאיש עדיין לא ידע עליו כלום, הם התעקשו להמשיך.

גרפיטי באוקמיידני (צילום: מתן מוריסון)

גרפיטי באוקמיידני (צילום: מתן מוריסון)

"אלו היו זמנים כאוטיים בהם אפילו המיעוט הקטן שתמך בהם פחד לצאת לרחובות בגלל הווירוס. הרבה אמנים, חברי איגודי עובדים ופעילי זכויות אדם ביקשו מהם לקחת הפסקה מצום המוות, אבל הם לא היו מוכנים לשמוע

ואמרו שהם ימשיכו עד הסוף. הם לא למדו מהשביתות הקודמות, במיוחד מזו של שנת 2000, שנגמרה באבדות קשות, במקום זה הם בחרו להעתיק את השיטות והפעולות של הארגון הסטליניסטי שבו הם תומכים."

בחזרה בקדיקוי, הדלת והשומר לא הסגירו כלום, אך מאחוריהם התגלה מועדון לילה חשוך וגדול עם טכנו אפל ואווירה של רייב משנות ה-90. נדמה היה שגם ה-MDMA נשפך כמו מים, והבחורה שרקדה לידי גרמה להתקפי חרדה קלים אצל שומר המקום, כאשר החליטה שוב ושוב לפשוט את בגדיה ברחבה.

עצמתי עיניים ונתתי למוזיקה לסחוף אותי. התחושה הרעה שליוותה אותי בימים האחרונים, תולדה של מראות העוני והדיכוי מהסיבוב הקצר באוקמיידני, החלה להתפוגג במקצת.

נזכרתי שאני גר בתל אביב. במרחק דקות אחדות ממרכז העיר, שכונת נווה שאנן עלולה גם היא להותיר רושם קשה על התייר המזדמן; במרחק של 20 דקות נסיעה בשבת ללא פקקים, נמצאת בלוד שכונת רמת אשכול עם אווירה של מלחמת אזרחים; ובמרחק 30 דקות נסיעה, אנשים כבר חיים תחת דיכוי צבאי מתמשך עם הריסות בתים, מעצרים מינהליים וצעירים שנהרגים על ידי חיילים ב"הפרות סדר" כל כמה ימים.

באיסטנבול סכנה מוחשית עומדת מעל ראשי הבליינים במועדון. קואליציה המורכבת ממפלגת השלטון של ארדואן, תנועות פונדמנטליסטיות, לאומניות ופשיסטיות, מאיימת על שארית החופש שלהם. ואלו שבחרו להתנגד במסגרת השמאל הטורקי, מצאו עצמם לכודים במבוך מרקסיסטי-לניניסטי-סטליניסטי, שלעתים קרובות מוביל למאסר ומוות.

קשה לסיים בטון קודר כל כך, ולשמחתי ישנה תנועה עממית נוספת שמאתגרת בימים אלו את הרשויות בטורקיה: התנועה הפמיניסטית. ב-8 במרץ, יום האישה הבינלאומי, אלפי פמיניסטיות התכנסו באיסטנבול למצעד "לא חוקי" במרכז העיר. הפמיניסטיות צעקו: "חיסמו את הרוצחים לא את הנשים", והתעמתו עם מאות שוטרים שחסמו את דרכן וריססו אותן בגז פלפל.

הפגנה פמיניסטית באיסטנבול (תחת הכותרת "אל תתעסק עם הלבוש שלי") ב-2017 (צילום: Neslihan_Turan, CC BY-SA 4.0)

הפגנה פמיניסטית באיסטנבול (תחת הכותרת "אל תתעסק עם הלבוש שלי") ב-2017 (צילום: Neslihan_Turan, CC BY-SA 4.0)

בזמנים שבהם רוב תנועות המחאה בטורקיה מושתקות, התנועה הפמיניסטית גורמת לגאווה עבור הפעילות הוותיקות שאיתן דיברתי.

במהלך השבוע הקצר שבו הייתי בטורקיה, החליטה הממשלה שתי החלטות שמלמדות לאן הרוח נושבת: הראשונה היתה להוציא מחוץ לחוק את ארגון הנשים הגדול במדינה, בטענה שתחת אמתלה של הגנה על זכויות נשים פועל הארגון "לפירוק מבנה המשפחה". ההחלטה השנייה היתה יציאה למבצע צבאי נוסף בצפון עיראק נגד מפלגת הפועלים של כורדיסטן, מבצע שכעת ארדואן מאיים להרחיב גם לרוג'בה, האוטונומיה הכורדית בסוריה.

אך על אף הדיכוי, הפמיניסטיות הטורקיות אינן מתכוונות לעצור, הכורדים לא עומדים להניח את נשקם, ולמרות מאמציה הכבירים של הממשלה, איסטנבול עדיין לא נכנעת למרותה.

מתן מוריסון הוא קולנוען, המרבה לעסוק בהיסטוריה של התנועה האנרכיסטית

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
עשויים למצוא את עצמם מתמודדים אחת מול השני על המקום השני בחד"ש. עאידה תומא-סלימאן ויוסף ג'בארין (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

עשויים למצוא את עצמם מתמודדים אחת מול השני על המקום השני בחד"ש. עאידה תומא-סלימאן ויוסף ג'בארין (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

ביקורת פנימית בחד"ש: ההנהגה התרחקה מהחברים בשטח

בכירים בחד"ש טוענים שהמפלגה לא למדה לקח מהכישלון בבחירות הקודמות. "צריך לשנות כיוון", אומרים שם. בבחירות לרשימה לכנסת שייערכו בשבת הקרובה, איימן עודה צפוי להיבחר מחדש, קרב על המקום השני ועל המקום השלישי, ה"יהודי"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf