newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איך הפסקתי לפחד והתחלתי לכתוב בעברית

אני נזכרת במעצורים שחוויתי בחיים, בתחושת ההשתקה. במי שגרמו לי לכתוב בשפה חסרת חלומות, שפה של כניעה שאין בה מרדנות. שפה יפה ואסתטית שלא מראה את הכיעור של המציאות. אבל גדלתי להיות אישה אחרת ממה שלימדו אותי

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: מייסלון דלאשה

זה היה הסוד האחרון שלא כל כך מיהרתי לחשוף: תמיד, מגיל צעיר, אהבתי לכתוב. במיוחד בשפה הערבית. אהבתי לשחק עם המילים והצירופים. אח, אילו רק יכולתי לכתוב לכם בערבית ועדיין הייתם מבינים ומתענגים כולכם מהעושר של השפה, במיוחד הספרותית. אבל לא נורא, זו לא אשמתכם שלימדו אתכם ערבית נוראית בבתי הספר היהודים, כזו שסתמה את אוזניכם מהר, מה גם שאפשר להתנחם בכך שהעברית החדשה מאפשרת חוסר רשמיות כזו, כשהערבית לפעמים הקשתה עליי ודרשה עמידה בתנאי סף גבוהים במיוחד. כלומר, דיוק רב בכללי הדקדוק והכתיב, כשאמא שלי הייתה בראש ובראשונה שומרת הסף, כמורה לערבית.

דווקא עכשיו כשדף הוורד חלק וכל שנדרש הוא זרימת מלים חלקה, מלים שישאירו טעם כלשהו, מעין מסע יחד איתי במחשבות המעורפלות, חרדות, חוויות וסיפורים – דווקא עכשיו אני נזכרת בכל המעצורים שהיו בחיים, תחושת ההשתקה. ביום הזה בו התבקשתי לכתוב קטע הבעה בכתב בגיל צעיר, אולי 13 או 14. אותו יום שכתבתי בשפה מלאה בפנטזיות ודימויים קטע המדמה חלום על בית הספר שהפך לגן חיות, ושהפנים של המורים נראו כמו חיות בגן. לא זוכרת כל כך מה רציתי להגיד באותו קטע, לא זוכרת שזה היה מעליב במיוחד, אבל זוכרת את הנזיפה שקיבלתי מהמורה לערבית. אה, ואת הציון הנמוך.

התקפלתי, ומאז לא העזתי לכתוב ולספר על הפנטזיות והחלומות. לא העזתי להעליב, לא העזתי לכתוב את האמת. אחר כך כתבתי קטעי הבעה שהדהימו את המורים לערבית, השתמשתי בביטויים שספק אם הם עצמם שמעו או קראו בספרות קלאסית או מודרנית. מאז קיבלתי ציונים גבוהים.

היום, יותר מעשור לאחר תקרית ההשתקה, אני עומדת מול דף וורד חלק ויכולה לכתוב רק מה שבא לי, בחופשיות, ללא ההנחיות של המורים לערבית או עברית כמו: "דמיין אם היית מקבל מיליון דולר מה היית עושה", או "ספר על אירוע שהשפיע עליך" (حادثة أثرت في نفسي).

אז הנה לך, מר ה-מורה לערבית ב-ה' הידיעה, האירוע שכמעט השפיע על רוחי ושיתק אותי לשנים. אלה היו ההערות שלך, כשגרמת לי לכתוב בשפה רציונלית חסרת רגש, חסרת השתעשעות עם המחשבות, חסרת חלומות, שפה של מדוכאים, שפה של בתי הספר הערבים, שפה של כניעה, שפה שאין בה מרדנות, שפה שלא מושפעת ממחמוד דרוויש, שאין בה את נוואל א-סעדאווי, שפה לא ביקורתית, שפה יפה ואסתטית שלא מראה את הכיעור של המציאות.

אז דע לך, אלה הם האירועים שהכי השפיעו עלי. אה, וגם התסכול שלי מהטעויות שלך כמורה לערבית, וחוסר האונים שלי כתלמידה מול הסמכות הבלתי מעורערת שלך, סמכות שהייתי צריכה לכבד, כמו שלימדתם אותי, אתה ועוד רבים אחרים.

אבל אל תדאג, אם תרצה להתנחם יא אוסתאז, אז אספר לך שגדלתי להיות אישה אחרת ממה שלימדת אותי. גדלתי להיות ביקורתית. הלכתי ללמוד סוציולוגיה ומגדר כדי להבין מה עוללת לי, אתה והרבה מאחיך הגברים בחברה. בהמשך אני גם מתכוונת ללמוד ולחקור לעומק את נושא בתי הספר ומערכת החינוך – אולי בזכותך בעצם, כי גרמת לי לרצות להבין את ההבדלים בין מערכות החינוך השונות. איך זה שיש אנשים שמוסללים לנתיבי חיים שונים, איך זה שיש ילדים חצופים ומעזים לחלום ולשאוף, ואצלנו בבית הספר בכפר רציתם שכולנו נחלום להיות בעיקר רופאים, או מורות?

זהו. את החשבון הפתוח שלנו הייתי חייבת לסגור. דווקא עכשיו שאנשים היו מוכנים לקרוא את הכתיבה שלי, שלאו דווקא תתאר מציאות אסתטית ויפה, שלא תכבס את הכביסה המלוכלכת של כולנו, כזאת שעכשיו תתלה אותה ככה עם הלכלוך, אולי תציע כלים וטיפים להורדת כתמים. אבל לא כזו שתיפייף ותסתיר את הכתמים.

ציפור קיווי וביצה (ויקימדיה קומונס, Stewart Island CC BY-SA 2.5)

ציפור קיווי וביצה (ויקימדיה קומונס, Stewart Island CC BY-SA 2.5)

זהו. עכשיו אפשר לכתוב לכם בשקט. אוכל להתפרע עם המחשבות על גן החיות שמתנהל כאן. הפעם לא אצטרך לקבל ציונים, במקרה הרע תכתבו הערות שאולי אקרא, ואולי לא. הסדר יהיה שונה, האריה לא יהיה המלך, לא יהיו סיפורי גבורה, לא יהיו חיות עם סטיגמות שליליות או חיוביות, אולי החתול יהפוך להיות מלך? או לשם שינוי בסיפורים שאמציא זאת תהיה החתולה או סתם חיה כלשהי אחרת, חיה לא מוכרת כמו ה"קיווי", החיה שנקראת על שם הפרי?

תדמיינו עכשיו את כל הסיפורים שאתם מכירים, רק שפתאום הסדר היה משתנה בהם ואותה קיווי או קיוויה (לא יודעת איך תקרא הנקבה) הם אלה שינהלו את הג'ונגל מחדש, מזווית אחרת. זווית שלא שמענו אף פעם, מלמטה. זווית שלא תמיד רצינו לשמוע. סיפורים שלא מגיעים לדיוואן האריה והשועל וכל פמלייתם.

יהיה לנו את משלי הקיווי שצחקה על כולם, או משלי הקיווי, השועל והעורב, שלא השועל מנצח בסוף כי הוא חכם או חזק יותר. אולי בעצם לא יהיו תחכומים אצל הקיווי, התחכום היחיד יהיה שהיא תגיד לכן שלא השועל אשם, אלא זה האריה שעמד מאחורי שליחת השועל. טוב, בעצם לא היה אריה אשם, או שסתם אף פעם לא הזכירו את זה ולא ברור מאיפה הכל התחיל.

נניח, שגם אם לא היה אריה אף פעם, אז הקיווי תתפלא למשל למה העורב יצא האידיוט מכל הסיפור. במיוחד שהיום אנחנו יודעים שעורבים הם בעלי חיים חכמים. אם רק היו עושים חיפוש קטן, אפילו בגוגל, על העורב היו מבינים כמה שהוא חיה חכמה, אגב גם אולי היו מבינים שהשועל לא באמת חיה ערמומית.

אה, סליחה, שכחתי שאנחנו, בני האדם, בכלל אנחנו אלה שהדבקנו להם תכונות והמשכנו עם קו המחשבה עד כדי שזה הפך לדבר טבעי ונורמטיבי, ונתנו לאריה, החיה העצלנית שמחכה לזלול את הציד של הלביאה, להמשיך ולמשול בכל משלי החיות.


מייסלון דלאשה היא סוציולוגית וחוקרת את הפוליטיקה של השפה והתרגום ביחסים הלא סימטריים בין היהודים והערבים, באוניברסיטת תל אביב. בעבר הנחתה קבוצות מפגש בין בני נוער יהודים לבני נוער פלסטינים, וכתבה בעיתונות הערבית בנושאים פנים-קהילתיים כמו תעסוקת נשים וחיי הצעירים בחברה הערבית.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
לסוציאל דמוקרטיה אין כמעט היום ייצוג פוליטי. הפגנה של האחד במאי בירושלים (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

לסוציאל דמוקרטיה אין כמעט היום ייצוג פוליטי. הפגנה של האחד במאי בירושלים (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

הסוציאליזם בישראל חולה, אולי הקורונה תרפא אותו

הקורונה תפסה את הסוציאל-דמוקרטיה בישראל במשבר. מפלגת העבודה קרסה, הסולידריות החברתית בשפל. עכשיו מאמינים בשמאל, ואפילו בימין, שיש סיכוי לשינוי. "צריך לבחון מחדש את מערכת היחסים בין האזרחים למדינה"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf