newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אחרי 40 שנות שלטון אפשר לקבוע: הליכוד רע למזרחים

ההסכם הלא כתוב בין הליכוד לבוחרים ולפוליטיקאים המזרחים שלו אסר עליהם לדבר על מזרחיות ולצבור כוח מזרחי לטובת שימור הכוח האשכנזי. ברית המרכז החדשה, המורכבת ממנהלי האשכנזיות הישנה, עשויה לנצל בדיוק את החולשה המזרחית הזו

מאת:

בניגוד למה שרבים חושבים בישראל, מזרחים הם ילדים טובים באמת. מאז שגולדה מאיר תייגה את "הפנתרים השחורים" כלא נחמדים, רוב רובה של קהילת "המזרחים" בישראל מנסה בכל כוחה לשאת חן בעיני המורה. ביטוי בולט וממשי של התנהגות זו ניתן לראות בדפוס הפוליטי של מה שנקרא "מזרחים בליכוד", במיוחד במה שנוגע לפוליטיקאים מזרחים במפלגה זו. עם חשיפת רשימת הנבחרים הלבנה לכנסת בבחירות של 2019 בליכוד, שבה בעשירייה הראשונה אין אפילו גבר מזרחי אחד, עלתה מחדש ובעוצמה גדולה יותר השאלה בדבר מניעיהם הפוליטיים של בוחרים/ת מזרחים בליכוד. ברשימה זו אנסה להתמודד עם מורכבות זו.

נוהגים לומר כי היתה, ואולי עדיין קיימת, ברית אהבה בין הליכוד ומזרחים. לדעתי, לא רק שמעולם לא היתה כאן אהבה, אפילו ברית פוליטית בין שווים אין פה. החיבור הפוליטי הזה היה בנוי על אינטרסים אשכנזיים לצבור כוח ולמצוא דרכים להבטחתו באמצעות סחר בדמוגרפיה המזרחית של החברה הישראלית.

דפוס אינטרסים כוחני, תועלתני וערום זה קבע גם את אופיים של פעילים פוליטיים מזרחים שגויסו להנהגת הליכוד. הוצב בפניהם תנאי ברור, אם כי לא מוצהר: הם רשאים להיות חלק מהמפלגה, אך נאסר עליהם להקים מבני כוח עצמאיים בתוך המפלגה. זו היתה ועודנה אסטרטגיית השליטה בליכוד. היא מומשה הלכה למעשה בארבעת העשורים האחרונים של שליטת הליכוד. אולם ייתכן כי ברית היסטורית זו בין מבנה הכוח בליכוד מצד אחד ו"האהבה המזרחית" לבגין מצד שני מגיעה בימים אלה אל קיצה הנואל. נתניהו ניצל ברית זו עד תום. ברית האהבה מתפוררת.

עברו 42 שנים מאז "המהפך" השלטוני בו עלה הליכוד לשלטון. למעט שמונה שנות שלטון של מפלגת העבודה, בכל 34 השנים האחרות שלטה במדינת ישראל ממשלת ימין שהיתה קשורה בעבותות לליכוד. החל ממנחם בגין, דרך יצחק שמיר, עבור לבנימין נתניהו, אריאל שרון ואחר כך לאהוד אולמרט וחזור לבנימין נתניהו. למעשה, מפלגת הליכוד – ושלוחותיה כדוגמת "קדימה", שלטו בישראל יותר מאשר מפלגת העבודה. האחרונה שלטה 29 שנים; הליכוד שולט כבר 34 שנים. הליכוד עשוי להמשיך את שליטתו גם לאחר 2019. אולם זה תלוי בברית הלא כתובה שלו עם אינטרסנטים מהמעמד הבינוני המזרחי.

הדיל עם הבוחרים המזרחים בליכוד נועד לשמר את הכוח האשכנזי ולסחור בדמוגרפיה המזרחית. נתניהו בחגיגת מימונה באור עקיבא (צילום: אבישג שער / פלאש 90)

הדיל עם הבוחרים המזרחים בליכוד נועד לשמר את הכוח האשכנזי ולסחור בדמוגרפיה המזרחית. נתניהו בחגיגת מימונה באור עקיבא (צילום: אבישג שאר ישוב / פלאש 90)

אשכנזים מצביעים ליכוד יותר ממזרחים

רבים חושבים כי הליכוד היא מפלגה עממית שיש בה ייצוג נרחב של מזרחים ואימוץ שלהם. מזרחים לא מעטים טוענים, כי הם מזהים בליכוד את ביתם הפוליטי. כמו סטריאוטיפים אחרים, גם להג זה הוא התרשמות שטחית שיש לה אחיזה קלושה במציאות. הליכוד אינה מפלגה עממית ולבטח אין היא בית פוליטי אוהד למזרחים. נכון שבליכוד יש מסורת של העמדת פנים דמוקרטית, סחבקית וחמה למזרחים. אבל המציאות שונה.

יש ספק אמפירי עמוק לגבי ההשערה כי מזרחים מהווים את רוב בוחריו של הליכוד. אין שום ספק כי רוב המזרחים אינו בוחר בליכוד. הנתונים שיש בידינו כעת מראים תמונה מורכבת. בליכוד עצמו, שיעור המצביעים האשכנזים עולה על המזרחים (41% ממצביעים הליכוד הם אשכנזים לעומת 39% מזרחים). אך מאחר והקבוצה האשכנזית קטנה דמוגרפית מזו המזרחית, חלקם של בוחרי הליכוד בין האשכנזים הוא אפילו גדול יותר מאשר בקרב המזרחים. בקיצור, אשכנזים בוחרים לליכוד יותר מאשר מזרחים.

מסקירה לא ממצה של שלושת מערכות הבחירות האחרונות במדגם קטן של יישובים שנחשבים "מזרחיים" (דירוג סוציו אקונומי נמוך), מתברר דפוס ידוע: רוב קולות הבוחרים ביישובים אלה מתחלקים בין שלוש מפלגות: ליכוד, בית יהודי וש"ס. לעומת זאת, ברבות מהערים הגדולות (שאפשר להניח שהן מעורבות יותר בין אשכנזים ומזרחים) הסיפור ב-2015 היה ברור באורח חד משמעי: בחירה בליכוד באופן מובהק.

אם התקיימה אי -פעם אהבה בין מזרחים ו"חירות" של מנחם בגין, זו היתה אהבה מצד אחד. מזרחים אהבו מנהיג שהבטיח להם יחס שווה ואולי אפילו אוהד. אך מאז מותו של מנחם בגין, הליכוד היא מפלגה שראשיה מתעללים בבוחריהם המזרחים. דפוס זה הפך למובחן וברור ביותר בימי שלטונו של נתניהו. המסע האחרון של נתניהו לקרית שמונה ("את משעממת אותי")  הוא רק דוגמה המאששת את הדפוס.

הליכוד מעולם לא התכוון להתמודד עם אי-השיויון החברתי של הקהילה המזרחית בישראל. לעומת זאת, מבחינה חברתית וכלכלית שלטון הליכוד הצליח להעמיק פערים מעמדיים מחד וליצור מעמד בינוני מזרחי לא מבוטל מאידך. מעמד זה אמור היה לספק את עמוד התווך המנהיגותי של קהילה מזרחית רחבה. קהילה שבסיסה החברתי מקיף מעגלים דמוגרפיים גדולים בכל רחבי המדינה. אולם קהילה פוליטית מזרחית שכזו לא נוצרה. בדיוק ההיפך. פוליטיקאים "מזרחים" מולכדו באמצעות אסטרטגיית השליטה האשכנזית בליכוד. הם הפכו להיות כלבי שמירה אכזריים של סדר ניאו-ליברלי ליכודי מבית מדרשם של ז'בוטינסקי, בגין, שמיר וכמובן נתניהו.

בליכוד עצמו אסור בתכלית האיסור לדבר על הפיצול בין אשכנזים ומזרחים. זאת מהסיבה הפשוטה והברורה כי בעלי הכוח בליכוד אינם אוהבים הפיכת שולחנות בוועידות המפלגה בסגנון של גסטון מלכה, שהביא בזמנו לפיצוץ ועידת המפלגה ב-1986. סלידתם של ראש הממשלה דאז יצחק שמיר ושל השר דאז רוני מילוא מתופעת גסטון מלכה היתה עמוקה וברורה. רישומה ניכר עד היום. לפוליטיקאים מזרחים בליכוד מותר לדבר רק על אשכנזים וטראומה ככל שזה נוגע למפלגת העבודה ולשמאל. זהו כלל לא כתוב, אך הוא נשמר בקפידה. כלל זה מהווה מפתח לבחירתם, הכשרתם וקידומם של פוליטיקאים מזרחים בליכוד.

דיבור על שליטת האשכנזיות, לבטח בליכוד של 2019, סותר שני יסודות אמונה "ליכודיים" מרכזיים. הראשון – הליכוד מצהיר כי הוא הנשא האמיתי של אידיאולוגיית "עם אחד". שנית – חשיפתו של דיכוי ופיצול בתוך הבית הלאומי, במיוחד על רקע אתנו-יהודי, עלול לזעזע את היומרה האידילית שהליכוד מנסה לרקום סביבו כ"מפלגת הלאום הטובה". על כן, הפוליטיקאים המזרחים בליכוד מחויבים להסכם לא מוצהר. אסור להם להקים או לגבש קבוצת אינטרס מזרחית בליכוד; והם מנועים מליצור לעצמם בסיס חברתי המשוקע באינטרסים של הקהילה שהם צמחו ממנה. דרך ההתקדמות היחידה שנותרה פתוחה בפני "פוליטיקאים מזרחים בליכוד" היא לשאת חן בעיני מנהלי האשכנזיוּת של המפלגה. לעולם אין הם רשאים להיות עצמאיים ובלתי תלויים מבחינה פוליטית.

שום מנהיג מזרחי בליכוד לא יכול להצליח. דוד לוי עם יצחק שמיר (צילום: משה שי / פלאש 90)

שום מנהיג מזרחי בליכוד לא יכול להצליח. דוד לוי עם יצחק שמיר (צילום: משה שי / פלאש 90)

פוליטיקאים בלי קהל

פוליטיקאים מזרחים בליכוד הם מנהיגים בלי קהל. דוגמה קלסית לדינמיקה טרגית זו באה לידי ביטוי בהיסטוריה הפוליטית של דוד לוי. ברגע שסר חינו בעיני בעלי הכוח בליכוד, לא נותר לדוד לוי מקום במפלגה. הוא אולץ ללכת אל המדבר הפוליטי. הוא הושלך לבית שאן, חזר למעברה. הוא לא רק נעלם לגמרי מהנוף המפלגתי הישראלי, אלא דמותו נמחקה מההיסטוריה הפוליטית של מפלגתו. אך יש לזכור כי דוד לוי מעולם לא דיבר מזרחית כפוליטיקה. הוא מעולם לא אירגן את המזרחיות לכדי טענה פוליטית. מעולם לא נקט בפוליטיזציה של המזרחיות. כישלונו היה מובטח מראש והוא אכן נכשל. דוד לוי היה מזרחי טוב. הוא שיחק על פי כללי הכוח של אשכנזיוּת הליכוד.

מזרחים הם קולות הבוחרים הזולים ביותר שיש בשוק הפוליטי בישראל. כל המפלגות סוחרות בהן, אך בליכוד מחירם של בוחרים מזרחים אפילו נמוך ממחירם בשוק הכללי

ממורכבות זו נובעת גם מסקנה פוליטית ברורה וחדה. מזרחים הם קולות הבוחרים הזולים ביותר שיש בשוק הפוליטי בישראל. כל המפלגות סוחרות בהן, אך בליכוד מחירם של בוחרים מזרחים אפילו נמוך ממחירם בשוק הכללי. ערך המניה של מזרחים צולל, ככל שבוחרים מזרחים ממשיכים להתעקש שלא לבחון את הפוליטיקה באמצעים פוליטיים, אלא להמשיך ולסחור במטבע "האהבה למנחם בגין".

כל קבוצת אינטרס אחרת בישראל דואגת להעלות את מחירה על ידי הגדלת יכולת המיקוח שלה בשעה שמבקשים ממנה העניק את נאמנותה הפוליטית למפלגה זו או אחרת. העלאת המחיר מתבצעת באמצעות התארגנות מקדימה, הקמת ועדים, הצגת יעדים גיבוש ופירסום אינטרסים קבוצתיים. אולם מאחר שלמזרחים בליכוד אסור לדבר על המזרחיות כתנאי חייהם ואסור אפילו להגות את המושג מזרחיוּת, לבוחרים המזרחים בליכוד אין למעשה כל כוח פוליטי. הם אינם יכולים להתארגן, כי התארגנותם כמזרחים אסורה בכל לשון. מבחינה זו, הבחירות הקרובות אינן מפתיעות. העשירייה הראשונה ברשימת הליכוד מכילה בדיוק את מה שהליכוד מהווה: מבנה כוח פוליטי של קבוצות אינטרס "לֹבנה", שאין לה כלום עם מזרחים או מזרחיוּת, אך יש לה הכל עם אשכנזים ואשכנזיוּת ניאו-ליברלית ושמרנית.

המנהיגות המזרחית בליכוד שבויה בין זרועותיה של צבת הרסנית של חוסר מעש פוליטי מצד אחד וחיים של להג אידיאולוגי מתמשך מצד שני. מירי רגב ודומיה שבליכוד כיום הן דוגמה קלאסית. אם כך, הליכוד היא המפלגה היחידה בנוף הפוליטי הישראלי שאין בה שום סיכוי שאחד מנבחריה המזרחים ידבר מזרחית על המזרחיוּת. אין שום אפשרות שפוליטיקאי מזרחי בליכוד יעשה פוליטיזציה של תנאי הקיום של מזרחים בישראל. למעשה, פוליטיקאים אלה עושים בראש ובראשונה כל מאמץ למנוע את התארגנותה של קהילה מזרחית לכדי מרכיב פוליטי בתהליך קבלת ההחלטות. פוליטיקאים מזרחים בליכוד הם חוד החנית של ריאקציה חברתית כנגד מזרחיוּת פוליטית.

למנהיגים מזרחים מותר לדבר על אשכנזיות רק כשזה נוגע למפלגת העבודה ולשמאל . מירי רגב בפריימריז בליכוד (צילום: נועם ריבקין פנטון / פלאש 90)

למנהיגים מזרחים מותר לדבר על אשכנזיות רק כשזה נוגע למפלגת העבודה ולשמאל . מירי רגב בפריימריז בליכוד (צילום: נועם ריבקין פנטון / פלאש 90)

הליכוד רע למזרחים והיה רע למזרחיוּת, ובפועל הוא אחת מהמפלגות הכי שמרניות וריאקציוניות בנושא המזרחי בישראל. אין שום ספק כי "נתניהו טוב לאשכנזיוּת".

ההישג המרכזי של הליכוד: יצירת אשכנזיות לא מתנצלת

ניתן למנות לפחות ארבעה תחומים עיקריים של הישגים שהשיג הליכוד ב-40 השנים האחרונות. הישג ראשון ומרשים הוא יצירתה והעמקתה של תפיסת אשכנזיות לא מתנצלת. כיום אשכנזים אומרים בפה מלא ובלי שום נקיפת מצפון: אנחנו מעמד בינוני. כך טוב לנו, וכך אנו רוצים שיימשך. אנחנו ההגמוניה ואנחנו השלטון. הישג שני הוא יצירת מעמד בינוני מזרחי נמוך. פוליטיקאים מזרחים, הבאים ממעמד זה, מציגים אכזריות חברתית, קנאות של סטטוס, שמרנות ואנטי-דמוקרטיות פוליטית. גישה פוליטית שלילית זו מבטיחה מחד את שליטת האשכנזיות, ומאידך גם מוודאת שהחיים הפוליטיים של מעמד פוליטיקאים מסוג זה יהיה קצר. מי יכול לאיית את שמו פרוספר אזרן? מי זוכר את דוד מגן? את משה קצב זוכרים, אבל מעדיפים לשכוח.

הישג שלישי הוא חיסולה של מפלגת העבודה. שליטת הליכוד ב-40 השנים האחרונות הביאה לחיסולה המלא של היומרה השיקרית לנהל סוציאל-דמוקרטיה יהודית, ציונית וישראלית. מפלגת "חירות" הצליחה להביס את תנועת העבודה הישראלית, זאת בעיקר משום שהעבודה הפכה למפלגה ששירתה את האינטרסים של קבוצה מעמדית ואתנית אחת או בשמה הקצר: פריבילגיה אשכנזית. הישג רביעי ואחרון הוא חיסולו המלא של מה שפעם נקרא "שמאל ציוני". הפארדוקסים הפנימיים של השמאל הציוני היו מהותיים כל כך שהם דחפו כיוון פוליטי זה אל תהום האי-רלוונטיות. שם הוא מצא את מותו.

המאבק הפוליטי הנפרש בפנינו בבחירות 2019 הוא בין שתי אופציות. שתיהן ימניות. שתיהן אשכנזיות: זו של הרב קוק וזו של דור מנהלי האשכנזיוּת. נראה כי הגלגל החל לנוע לכיוונה של אופציית המנהלים האשכנזים. "ברית האהבה הכוזבת" שבין מזרחים והליכוד מתקשה לעמוד מול עוצמתו המאורגנת של מרכז מעמדי יהודי-ישראלי ואשכנזי זה. בעיקר משום שמזרחים אינם מאורגנים באף מפלגה, ועל כן אין הם מהווים כח פוליטי שיש להתחשב בו. המעמד הבינוני המזרחי מעולם לא היה מעוניין לארגן מזרחים מבחינה פוליטית. עיקר תשומת ליבו הופנתה לחגיגה של סביאה ושל שיכרון אישי. אך מעמד זה מעולם לא נטה להכין את האוכל ולבטח לא לשטוף את הכלים. מעמד זה עשוי להתעורר מהחגיגות מחוץ למסיבה הפוליטית של 2019.

מול מעמד בינוני אשכנזי, המתחיל למצוא את שפתו הפוליטית בדמות ״האיחוד במרכז״, סיכוייו של נתניהו להמשיך ולהיות הנרקיס בבריכה של ימין יהודי, דתיים-לאומים, ומעמד בינוני נמוך מזרחי – הולך ונעלם. עוצמתה של האשכנזיות במרכז מקבלת מיתאר היסטורי מדויק: זהו מעמד בינוני אשכנזי, המורכב מגברים, גנרלים, פקידי ממשלה והסתדרות, אנשי כספים, כלכלה ומוסדות, המשלבים מספר קטן של נשים נחרצות. זהו המצב החברתי שאנו נעים אליו. הבחירות באפריל יממשו חזון זה באורח מלא. במסגרת זו מזרחים הם מיותרים. התאיינותם של המזרחים והתאיידותה של המזרחיות בליכוד היה ההצלחה שאיפשרה 40 שנות ליכוד, אך אלה הם בדיוק גם הסיבות לכישלונו הממשמש ובא.

מאיר עמור הוא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת קונקורדיה שבמונטריאול, קנדה. חי שם ונושם כאן.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

דחיקתו לשוליים של המאבק הפלסטיני הלא אלים התרחשה עוד לפני אוקטובר האחרון. הבערת צמיגים בשוק של שכם במהלך האינתיפאדה הראשונה (צילום: לע"מ)

מדוע נכשל המאבק הפלסטיני הלא אלים, ומי מכשיל אותו?

לאחר מתקפת 7 באוקטובר ובתום שנה למלחמה העקובה מדם בעזה, רעיון המאבק הפלסטיני הלא אלים נדחק מהתודעה הציבורית. העיתונאי חיאן ג'אבר מנתח את הסיבות לדעיכתו ומסביר מה צריך לקרות כדי שהוא יוכל לחזור להיות רלוונטי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf