גם אם אין בחירות: אחדות פלסטינית, עכשיו
זה לא באמת משנה האם יתקיימו או לא יתקיימו בחירות חוזרות. פירוק המשותפת היה טעות היסטורית, שיש לתקן מיד. נבחרי הציבור הערבי יכולים לזכות באמון הציבור שוב ולהפוך למקור להשראה. הכל תלוי רק בהם ובשאלה האם למספיק מהם, יש חזון
מה אם יהיו בחירות בסוף? יכול להיות שהפלסטינים קיבלו הזדמנות נוספת לתקן את הטעות ההיסטורית של פירוק המשותפת, ולרוץ שוב ביחד? ומה אם לא יהיו בחירות בסוף, האם הקדנציה הנוכחית (במידה ואכן תהיה בכלל קדנציה) של נבחרי הציבור הערבי בכל זאת תזכה לתיקון לאחר אותו פיאסקו של פירוק המשותפת וכמעט התרסקות בבחירות באפריל האחרון?
אקדים ואומר, אינני מאמין במאבק לשחרור מהכיבוש דרך הכנסת. מאבקנו כפלסטינים איננו ״רק״ מאבק לשוויון אזרחי, מסיבה פשוטה אחת: היינו ונשארנו חלק מהעם הפלסטיני, ולא מהישראלי. רובנו תחת כיבוש ו/או מצור, או פליטים החיים במדינות אחרות. שום ״זכות בחירה״ לפרלמנט הכובש לא תשנה זאת.
ובכל זאת, בשנת 2015 מצאתי את עצמי עובד עם הרשימה המשותפת בכנסת, בתחילת הקדנציה שלה ולתקופה קצרה. ליתר דיוק, מצאתי את עצמי עובד עם המרכיב הנרדף ביותר ברשימה: חנין זועבי. חתיכת ניגוד, לא?
למדו מאחיכם בפלסטין הכבושה
לא. כמו פלסטינים רבים, גם אני מצאתי את עצמי מצביע ב-2015 לרשימה המשותפת לא בגלל נוכחותם בכנסת, אלא כתמיכה ברעיון האחדות הפלסטינית. הסופר הלבנוני אליאס ח׳ורי כתב מאמר לפני אותן בחירות בו הוא שיבח את ערביי 48׳ על נכונותם לאחד כוחות אל מול הגזענות והדיכוי, בזמן בו המזרח התיכון מפורק לגמרי וערבים עסוקים בעיקר בלהרוג אחד את השני, בעידוד ישראלי ואמריקאי. מאמרו של ח׳ורי נסך בי השראה ומוטיבציה, וכך יצאנו כל משפחתי ואני, מתרגשים כאילו היינו ביום חג, לקלפי. להביע בדרכנו הצנועה את שמחתנו ותמיכתנו באחת מנקודות האור במזרח התיכון דאז: תקווה לעתיד היוצאת, למרבה הגאווה, מקרבנו אנו, הפלסטינים שנכבשו ושרדו את הנכבה. כשהגיעה ההצעה להצטרף לרשימה ולתמוך בזועבי, האישיות הפלסטינית הנרדפת ביותר, החלטתי להיענות ולעבוד עם המשותפת.
לא החזקתי מעמד בכנסת. לקום כל בוקר, ללכת לעבודה ולראות את איילת שקד, אביגדור ליברמן ויאיר לפיד, זה לא בדיוק תענוג גדול, בלשון המעטה. גם אם האמנתי בבוסית שלי דאז (זועבי) ובמסרים שלה אך לא האמנתי בבמה ממנה היא בוחרת לפעול, מהר מאוד הבנתי שהמאבק בכנסת הוא אכן סיזיפי לחלוטין, כפי שחששתי. זולת התעסקות בענייני היום יום של ערביי 48׳ (ואני חלילה לא מזלזל בחשיבות ההתעסקות הזו), לא ממש הרגשתי שאני חלק ממאבק לשחרור של עם. וכשראיתי שמרכיבי המשותפת פשוט בוחרים לפעול לבד, ללא אסטרטגית מאבק ברורה ולא כסיעה אמיתית ומגובשת בעלת חזון, הבנתי שפנטזיות לחוד ומציאות לחוד, והחלטתי לעזוב.
אך זו הייתה בחירה אישית שלי. גם מחוץ לכנסת, המשכתי לתמוך ברעיון המשותפת וקיוויתי שנבחרינו, שהיו גם נבחריי באופן אישי, ימצאו את הדרך לעבוד ביחד באמת.
זה לא קרה, והמשותפת לבסוף התפרקה. ענייני האגו של אחמד טיבי, ולאחר מכן ענייני האגו במשא ומתן הכושל בין שאר המפלגות להחזרתה של המשותפת, היו בעיני הנבחרים כנראה יותר חשובים מכל מה שבוחריהם קיוו לו והאמינו בו.
ועדיין, לא מאוחר מדי. אולי הסיכוי לבחירות חוזרות הוא הזדמנות לגאולה של הנהגת הפלסטינים בתוך הקו הירוק. יודעים מה? גם אם אין בחירות חוזרות – מקורות בבל״ד וחד״ש מספרים על רגשות חרטה לאחר הבחירות, שהביאו לאובדן אמון (יחסי) בהם מצד הפלסטינים בישראל. גם להם כאב לראות את המצביעים הערבים רצים לקלפיות, למרות הבגידה באמונם, כדי בכל זאת לתמוך בהם בשעות האחרונות של יום הבחירות. במפלגות יודעים, מבינים ומעריכים איך למרות פירוק המשותפת ולמרות הרצון של הבוחרים להעניש אותם, לחלק גדול מהציבור הפלסטיני בישראל פשוט כאב מדי לפגוע בהם.
ועל כך, הם חייבים לגמול לו.
גם אם אין בחירות. גם אם מספר המושבים נשאר זהה. גם אם אחמד טיבי, שעל שמו יהיה רשום לנצח נצחים פירוק המשותפת, עדיין יושב בכנסת. גם אם ועדת המעקב הארכאית, בה יושבים חבורת גברים מזדקנים (לרוב) ומחליטים החלטות בשמנו ולמעננו מבלי שהסמכנו אותם לכך בבחירות דמוקרטיות, עדיין נראית כפי שהיא נראית.
שתי הרשימות הערביות כן יכולות לגבש אסטרטגיה וחזון משותף. שתי הרשימות הערביות יכולות להוביל מהלך לקראת דמוקרטיזציה של ועדת המעקב ומתן אפשרות בחירה להרכבתה לפלסטינים אזרחי ישראל עצמם, ולא דרך מנגוני המפלגות. הם יכולים להוביל כעת מהלך של בניית אותה ועדה בצורה נכונה (עם נשים וצעירים), שתהיה מוכנה להחליף אותם ואת נוכחותם בכנסת לאחר שכולם ייפסלו ויוצאו אל מחוץ לחוק. כל מי שעיניו בראשו ומסוגל לראות כמה צעדים קדימה מבין שזה רק עניין של זמן – הנסיונות החוזרים ונשנים לפסול את בל״ד הם רק הקדמה למה שמחכה לשאר המפלגות. אז מדוע לא להתכונן ולהקדים תרופה למכה? מדוע לא לחשוב אסטרטגית ולראות כמה צעדים קדימה, לשם שינוי? וחשוב מכל – מדוע לא להחזיר כעת את אמון הציבור הפלסטיני במפלגותיו?
״למדו, ערביי המזרח התיכון, מאחיכם בפלסטין הכבושה״, כתב אליאס ח׳ורי ב-2015, ריגש ושכנע אותי ואחרים לצאת ולהצביע. כעת, גם אם אין בחירות באופק, תורם של נבחרי הציבור הערבי ללמוד מבוחריהם מלפני ארבע שנים ולהחזיר להם על האמון אז, באחדותם המחודשת. ולא, העובדה שאנחנו כציבור לא מקשה אחת והמפלגות לא אמורה להקשות על גיבוש אסטרטגיה. כולם נאבקים בכיבוש ובחוסר הצדק, בסופו של יום.
למדו, חברי הכנסת הערבים, מעמכם בפלסטין הכבושה שתמך באחדותכם בעבר. אחדות פלסטינית היא לא גימיק של לפני בחירות, היא צורך קיומי. גם אם אין בחירות, גבשו אסטרטגיה כללית כרשימה אחת, פרקו את ועדת המעקב ובנו אותה מחדש, והראו לכולנו שמה שאכן מניע אתכם הוא טובתו של העם הפלסטיני. גם אם יתברר מחר שאין בחירות חוזרות.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן