אוניברסיטה הרוסה יכולה להציע רק קורס במדעי ההישרדות
אלפי פלסטינים מצאו מקלט בין שרידי קמפוס האוניברסיטה האסלאמית, מערבית לעיר עזה. חסימת מעבר הסיוע מתארכת והם נאלצים לשרוף ספרים כדי להרתיח מים, להכין אוכל ולהישמר מפני הקור
"ההפצצות נמשכות סביבנו, ואנחנו מצפים למוות בכל רגע". פלסטינים מצפון עזה מוצאים מקלט בקמפוס האוניברסיטה האסלאמית, 24 במרץ, 2025 (צילום: רווידה עאמר)
תחת גשם כבד, בבוקר המוקדם של 22 במרץ, עומר אל-זעאנין בן ה-60 ומשפחתו בת שש הנפשות עזבו בחופזה את ביתם שבבית חאנון, צפון רצועת עזה. חמישה לילות קודם לכן, ישראל פתחה בגל מתקפות קטל ברחבי הרצועה, שבמהלך נהרגו כ-400 פלסטינים ונפצעו מאות. הצבא הפיץ כרוזים מעל השכונה שבה גרה משפחת אל-זעאנין, שבהם הכריז עליה "אזור לחימה" ודחק בתושבים להתפנות מיד.
בעוד רבים עזבו את צפון עזה לכיוון חאן יונס, מאות משפחות ביקשו מקלט בין שרידי האוניברסיטה האסלאמית, במערב העיר עזה. ישראל הפציצה מסיבית את הקמפוס ימים ספורים לאחר 7 באוקטובר. משפחת אל-זעאנין היתה אחת מאותן משפחות.
"אפילו לא שקלתי להתמקם באחד מבתי הספר של אונר"א, כי הצבא כל הזמן מטווח אותם", הסביר אל-זעאנין, שחש שהאוניברסיטה היתה האפשרות הבטוחה ביותר עבורם.
לאחר תקופה ארוכה של נדודים, ככל שהתארכה הפסקת האש האחרונה, משפחתו של אל-זעאנין החלה לחוש שוב בטוחה. הם חזרו לבית חאנון. "רצינו לעבד את אדמותינו ולבנות מחדש את חיינו ואת חיי ילדינו. חשבנו שהסבל נגמר", אמר לי. עכשיו, המשיך, "אנחנו עדיין במצב של הלם קשה מחידוש המלחמה". באותו הזמן ישראל הפציצה את עזה בעוצמה שטרם נראתה.
כל יום נפתח במחשבה איך להשיג מים וממה להכין לחם. "אנחנו חיים על סיוע; אין לנו שום הכנסה. הכול יקר, המחירים הוכפלו", הסביר אל-זעאנין. אף שנענו להוראת הצבא להתפנות מערבה, בשהות באוניברסיטה תחושת הביטחון אינה חזקה יותר מזו שהיתה להם בבית חאנון. "ההפצצות נמשכות סביבנו, ואנחנו מצפים למוות בכל רגע. אני מבקש מהעולם להביט בנו באנושיות, להביא לסיום המלחמה, לתת לנו הזדמנות לחיות עם ילדינו".
"אוניברסיטאות הן מקום שנועד לחנך את ילדינו, לא לשמש מקלט לעקורים מביתם". פלסטינים מצפון עזה מוצאים מקלט בקמפוס האוניברסיטה האסלאמית, 24 במרץ, 2025 (צילום: רווידה עאמר)
המקום שבו הם מסתתרים מהווה לעקורים גם תזכורת מעוותת למה שנשלל מצעירי עזה מזה שנה וחצי: חינוך ראוי. "אוניברסיטאות הן מקום שנועד לחנך את ילדינו, לא לשמש מקלט לעקורים מביתם", הזכיר אל-זעאנין. מאז ינואר 2024 כל בתי הספר בעזה סגורים, וגם 12 האוניברסיטאות, שכל אחת מהן שימשה בנקודת זמן כלשהי מטרה להתקפה ישראלית. 90 אלף הסטודנטים שנרשמו לשנות הלימודים באוניברסיטאות עזה מושבתים זאת השנה השנייה, אלפים מהם, כמו גם אנשי סגל, כנראה נהרגו.
עבור סוהאם נסיר, בת 50, אמא לשמונה, האוניברסיטה האסלאמית היא היעד השמיני שאליו עקרו היא ומשפחתה מתחילת המתקפה הישראלית. מחסור אקוטי בדלק, הסבירה נסיר, דחק את המסתתרים באוניברסיטה לאסוף את הספרים האקדמיים הפזורים בקמפוס במטרה לשרוף אותם כדי לחמם אוכל, להרתיח מים ולהילחם בקור בלילות.
שורפים ספרים כדי לחמם אוכל, להרתיח מים ולהילחם בקור בלילות. פלסטינים מצפון עזה מוצאים מקלט בקמפוס האוניברסיטה האסלאמית, 24 במרץ, 2025 (צילום: רווידה עאמר)
כמו משפחת אל-זעאנין, גם נסיר ומשפחתה חזרו לבית חאנון אחרי הפסקת האש. "חשבנו שהמלחמה נגמרה ושניצחנו את המוות, אבל אז פתאום המלחמה וההפצצות הכבדות חזרו", אמרה. הנדודים הבלתי נגמרים מכבידים יותר ויותר וממאיסים את החיים. "השהידים זכו ששוחררו מהסבל הזה".
סובחי אל-ח'רוואת, בן 35 מבית חאנון, מצא מקלט באוניברסיטה עם אשתו החולה ותינוקם הרך, לאחר שבילה את 16 החודשים הראשונים של המלחמה בחיפוש מתמיד אחר מחסה בדרום עזה. "אם לא היתה לי משפחה, לא הייתי מתפנה לדרום בתחילת המלחמה, זה היה ניסיון להציל אותם ממוות", שחזר בשיחה עם מגזין 972+.
באמצע פברואר, כשהפסקת האש עדיין היתה בתוקף, כרעה ללדת אשתו של אל-ח'רוואת במהלך מסעם הארוך מדי מדרום עזה לצפון. לא היתה לה הזדמנות להתאושש כראוי מהלידה ומהמסע המתיש. "כל מי שסביבי עסוק בהקמת אוהלים כאן ובחיפוש אחר מים ומזון. ימינו עמוסים בחיפוש אחר הצרכים הבסיסיים של החיים", הוא אמר. בלילה, ההפגזות לא פוסקות. "אנחנו רוצים שהעולם יעצור את זה. אנחנו כל כך עייפים מכל זה", קונן אל-ח'רוואת.
"אנחנו מחפשים מטר רבוע כדי להקים עליו אוהל או להיקבר בו". פלסטינים מצפון עזה מוצאים מקלט בקמפוס האוניברסיטה האסלאמית, 24 במרץ, 2025 (צילום: רווידה עאמר)
ח'ליל עיסא נסיר, בן 52, נעקר מביתו שבבית חאנון בעקבות הפרת הפסקת האש מצד ישראל, והגיע לאוניברסיטה האסלאמית כשבאמתחתו רק אוהל. "כוחות הכיבוש נותנים לנו זמן קצר לעזוב ואז מתחילים לתקוף אותנו בפגזי ארטילריה ומטוסים", שחזר. צפוף בבניין האוניברסיטה, והיה קשה לנסיר ולמשפחתו להתמקם. "אנחנו מחפשים מטר רבוע כדי להקים עליו אוהל או להיקבר בו", אמר למגזין 972+. וכאשר ישראל ממשיכה למנוע כניסת כל סיוע הומניטרי לעזה, כבר למעלה משישה שבועות, אפילו מים ראויים נחשבים לאוצר, אמר נסיר. "הכיבוש ניתק אותנו ממים, חשמל ומזון".
למרות העובדה שמצא לעת עתה מקלט, נסיר יודע שתחושת הביטחון זמנית בלבד. "לעולם אנחנו לא מרגישים בטוחים בעזה", אמר. "האוניברסיטה האסלאמית, שהכשירה אינספור רופאים, מהנדסים ופרופסורים הפכה לעיי חורבות. איזה עתיד מחכה לה?".
רווידה עאמר היא עיתונאית עצמאית מח'אן יונס. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: אמיר רותם
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, "שיחה מקומית" גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים.
התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות "שיחה מקומית", על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
