newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אובססיית הזכאות לבגרות משקפת את החולי העמוק במערכת החינוך

נתוני הזכאות לבגרות ביישוביים השונים מעידים כי הפערים בין הקבוצות בישראל נשמרו ואף התעצמו. רפורמת ביטול מבחני הבגרות במקצועות ההומניים יכולה להחזיר את מערכת החינוך למסלול חיובי של למידה לשם למידה

מאת:
תלמידי תיכון ביהוד בבחינת הבגרות במתמטיקה, בינואר 2022 (צילום: יוסי זליגר / פלאש90)

מערכת החינוך מסייעת לקבוצות החזקות לשמור על הפריבילגיות שלהם. תלמידי תיכון ביהוד בבחינת הבגרות במתמטיקה, בינואר 2022 (צילום: יוסי זליגר / פלאש90) למצולמים אין קשר לכתבה

שיעורי הזכאות לבגרות לשנת הלימודים תשפ"א, שהתפרסמו בשבוע שעבר, עוררו שוב את השיח המוכר – אלו יישובים בצמרת ומי בתחתית. אין ברצוני להיכנס למספרים ולמשמעויותיהם, אלא להצביע על דבר אחד ברור: התוצאות מעידות כי הפערים בין הקבוצות השונות בישראל נשמרו, ולאורך השנים אף התעצמו. הנתונים מעידים כי ישראל הפכה ליותר ריבודית ופחות שוויונית.

חוקרים רבים מסכימים שבחברה הניאו-ליברלית המודרנית, לא רק שמערכת החינוך אינה מצליחה לגשר על הפערים החברתיים והכלכליים ולפתור את בעיית הריבוד החברתי, היא אף תורמת באופן ישיר ועקיף לשעתוק המציאות, ומסייעת לקבוצות החזקות לשמור על הפריבילגיות שלהן. מחקרים הצביעו על כך שהפערים בהשכלה בין הקבוצות השונות יציבים ועמידים יותר לאורך זמן.

פרסום שיעורי הזכאות לבגרות בערים וביישובים השונים, והשיח המתלווה, חושף את החולי של המערכת – שאינה מצליחה להתמודד עם הפערים העצומים בין הקבוצות, כמו חרדים וערבים, ובין המרכז והפריפריה.

השיח הכמותי והתחרותי מונע מעקרונות ניאו-ליברליים, שמכפיפים את החינוך לכלכלת השוק. הוא מתרחק מעקרונות כמו צדק, הוגנות ושוויוניות. הכימות המתמיד של מערכת החינוך, והעיסוק הבלתי פוסק בהישגים מספריים, מרוקן אותה ממהותה: העיסוק בערכים, ובחינוך נפש האדם.

אז גם אם בוחרים להתמקד במספרים ולבחון את שיעורי הזכאות לבגרות, חובה עלינו להתייחס לנתונים בעין ביקורתית, ולשאול כמה שאלות מהותיות. למשל, כמה תלמידים ותלמידות בכלל מסיימים 12 שנות לימוד בכל שנתון? מה שיעור הניגשים למבחני הבגרות מבין המסיימים 12 שנות לימוד? מנתוני משרד החינוך עולה, למשל, כי רק כשליש מתלמידי י"ב בשנת הלימודים תשפ"א למדו במוסדות חינוך המגישים לבגרות.

שאלה ראויה נוספת תתייחס לסוג ולאיכות תעודת הבגרות. אנחנו יודעים שאי אפשר להתקבל ללימודים באוניברסיטאות עם ארבע יחידות בגרות באנגלית, וכמעט שלא ניתן להתקבל ללימודים בטכניון או במקצועות שנחשבים יוקרתיים, כמו הנדסה, רפואה, מדעי המחשב ועוד בלי חמש יחידות במתמטיקה ובפיזיקה.

אם בוחנים את שיעור הזכאות לבגרות במקצועות "נחשבים", כמו ארבע-חמש יחידות במתמטיקה, פיזיקה ואנגלית, מגלים מתאם גבוה בין רקע משפחתי, חברתי וכלכלי לבין הישגים חינוכיים. גם בנתוני משרד החינוך רואים כי ילדים שמגיעים מקבוצות חזקות ישיגו תעודת בגרות איכותית יותר מילדים שמגיעים מקבוצות מוחלשות, והם גם מודעים יותר למקצועות הנחשבים יותר, בגלל ההון התרבותי שלהם וההכוונה שהם זוכים לה מסביבתם.

הכימות המתמיד של מערכת החינוך, והעיסוק הבלתי פוסק בהישגים מספריים, מרוקן אותה ממהותה: העיסוק בערכים, ובחינוך נפש האדם

חוקרים כמו שלמה סבירסקי ונוגה דגן-בוזגלו (2009), שלמה סבירסקי (2010) ויוסי דהאן ויוסי יונה (2013), הצביעו על הקשר המתקיים בין אי שוויון חברתי וכלכלי לבין אי שוויון חינוכי. סוגיית סוג ואיכות תעודת הבגרות היא דוגמה טובה כיצד נשמרים הפערים בין הקבוצות החזקות לחלשות, כיצד תעודה זה מהווה כלי לשמירת הפריבילגיות של הקבוצות החזקות.

שאלה חשובה נוספת היא מה קורה אחרי שמסיימים לימודים בתיכון עם תעודת בגרות? מי מצליח להיכנס לשערי האוניברסיטה ומי נשאר מאחור?

תודעה כוזבת של הצלחה והישגים

העיסוק בשאלות האלה קריטי, ולצערי הרב נוטה להיעדר מהדיון הציבורי. כך, למשל, מרבית העיתונאים שדיווחו על שני היישובים המובילים בשיעורי הזכאות לבגרות, בוקעאתה ברמת הגולן ופקיעין בגליל, לא טרחו לשאול כמה תלמידים ניגשו לבחינות הבגרות מאותו שנתון ביישובים, ומה היו איכות וסוג תעודת הבגרות שהושגו.

האם תעודת הבגרות המדוברת כללה 4 או 5 יחידות באנגלית ובמתמטיקה? האם התעודה עומדת בתנאי הסף של האוניברסיטאות? במקום לעבוד ולחקור, העיתונות ברובה היתה עצלנית, הסתפקה בפירורים שנזרקו לה, ושיחזרה מידע חסר עומק, שלא משקף את התמונה הגדולה, ואף מייצר תודעה כוזבת של הצלחה והישגים.

השיח הניאו-ליברלי, שמתמקד במספרים ובהישגים, לא נשאר רק בתיאוריה, אלא גם מיתרגם ללחץ אדיר על המורים והמנהלים "לספק את הסחורה": להעלות את שיעור הזכאות לבגרות, ולחתור למצוינות ולהישגיות יתר. זה מה שהופך את בתי הספר ליותר ריבודיים, סלקטיביים ותחרותיים. מי שלא יכול לעמוד בקצב – מונשר.

הנשרת תלמידים בעלי הישגים נמוכים או הסללתם לבתי ספר טכנולוגיים היא עוד דוגמה לאופן שבו מנהלים מתמודדים עם הרצון להצטיין בכל מחיר. זה מסביר את הגידול בשיעור התלמידים הערבים שלומדים בבתי ספר טכנולוגיים. מערכת החינוך מנציחה ערכים של "השוק", כמו תחרותיות אגרסיבית, אינדיבידואציה והישגיות בכל מחיר – ומשדרת מסר שאין מקום ל"חלש" בתוכה.

למרות כל הרפורמות, מערכת החינוך אינה מצליחה להדביק את השינויים העצומים שמתרחשים סביבה. המערכת הופכת לפחות רלוונטית בחיי הצעירים, מכיוון שהיא נכשלת בהתמודדות עם האתגרים הגדולים של ימינו, גם לא ברמת התלמיד הבודד. בהרבה מובנים, הלמידה שהיא מקדמת אינה מותאמת לעידן החדש, והמבנה ההיררכי שלה נותר בפיגור רציני.

לי שולמן, אחד מחוקרי החינוך החשובים בימינו, כינה את הלמידה הבית ספרית "למידה פתולוגית" – שהידע שנרכש בה סובל מאינרציה, כלומר שהתלמידים לא מיישמים אותו בחייהם; מאמנזיה, כיוון שהם שוכחים אותו במהירות; ומפנטזיה, בגלל שהתלמידים משלים את עצמם שהם הבינו אותו.

מבחני הבגרות והשיח הציבורי סביב שיעורי הזכאות לגשת אליהם משקפים את הפתולוגיה הזו בשיאה, ומסמלים בעיני יותר מכל את החולי של המערכת. התפיסה שעומדת מאחורי מבחני הבגרות היא שכדי שתתקיים למידה אפקטיבית, חייבים להנהיג כלי שיבטיח זאת. הלמידה מתקיימת למען ובגלל המבחנים, למידה אינסטרומנטלית, שאינה מכוונת להבניית ידע חדש.

הלמידה הזאת נאכפת לרוב בצורה דכאנית, שבה התלמיד פסיבי ואינו שותף לתהליך. מה שמכתיב את התהליך הוא הרצון להספיק ללמד את החומר לפני הבחינה. והתוצאות קשות: איבוד חדוות הלמידה בקרב התלמידים, ופיתוח תחושות שנאה ודחייה כלפי המוסד החינוכי.

דווקא הרפורמה האחרונה, ביטול מבחני הבגרות במקצועות ההומניים, מסמלת בעיניי מגמה חיובית, שיכולה להוות אלטרנטיבה מצוינת לתהליכי ההערכה הקיימים ולמבחני הבגרות. היא מאפשרת העמקה בחומר הנלמד, למידה למען הלמידה – בלי הלחץ המתמיד של בחינת בגרות מתקרבת.

היא גם יכולה להוות הזדמנות פז כדי להבנות מחדש את מעמד המורה, שהלך ודעך, ולהפוך אותו מטכנאי של ידע, שתפקידו רק להעביר ולמסור, למומחה של ידע, שתפקידו לתווך וללמד – ובו בזמן לחנך ולעסוק בערכים ובחינוך.

דאליה חלבי היא מרצה בפקולטה לחינוך, מכללת אורנים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מתחבר למסורת עתיקת יומין של רודנים שנאבקו נגד החופש האקדמי. שר החינוך יואב קיש, פברואר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

מתחבר למסורת עתיקת יומין של רודנים שנאבקו נגד החופש האקדמי. שר החינוך יואב קיש, פברואר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

המאבק על פרס ישראל: כוח השררה נגד כוח הרוח

בעתירה לבג"ץ נאמר כי לשר קיש אין סמכות לבטל את פרס ישראל וכי גם מלחמות לא מנעו מחלוקת הפרס בעבר. אבל מעבר להתנכלות הפוליטית לאיל ולדמן, מאחורי החלטתו של קיש עומד רצון עתיק יומין לפגוע בחופש של התרבות והאקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf