newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אבי סבתי הלך להילחם בנאצים, ונעלם. זו המורשת שלי

הפשעים של סטלין לא יכולים להשכיח את הגבורה של הנשים והגברים שלחמו בצבא האדום וניצחו את הנאצים. ה-9 במאי, יום הניצחון, הוא היום שבו אנחנו, הצאצאים שלהם, מבקשים הכרה בסיפור שלהם

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כל משפחה נושאת על גבה את ההיסטוריה שלה, של בנותיה ובניה. משפחות שהיגרו לכאן, ארזו את חייהן למזוודות ספורות, תוך חישובים והתלבטויות על מה ניתן לוותר ובלי מה אי אפשר לשרוד, והבטיחו לעצמם לשאת את החיים האלו בלב, להעביר את הזיכרונות לדור ההמשך, פן ישתכחו ככל שעוברות השנים.

כך ישבנו בילדותי סבתא שלי, אמי, אחותי הקטנה ואני במטבח של סבתא כל שבת בצהריים. כשהגענו לביתם של סבתא וסבא, היינו חולצות את הנעליים, מחליפות לטאפאצ'קי (נעלי בית), ומאזינות לה מספרת לנו את סיפורי ילדותה, בעודה מוזגת לקערות מעוטרות מרק סלק או כיסוני בצק במילוי תפוחי אדמה חמימים, שעליהם ערימה של בצל מטוגן, ומגישה לשולחן לצד שמנת חמוצה קרה. אשה שהשנה חגגה את יום הולדתה ה-76 הפכה אז בן רגע לילדה קטנה שמספרת בעיניים נוצצות ובהתלהבות, בגאווה, בנוסטלגיה, ולעתים גם בעצב גדול על ילדותה הקשה ועל קורותיהם של הוריה.

ה-9 במאי, יום הניצחון על הנאצים. הקברים נשארו במדינה שאיננה עוד (צילום: קורינה קרן, פלאש90)

ה-9 במאי, יום הניצחון על הנאצים. הקברים נשארו במדינה שאיננה עוד (צילום: קורינה קרן, פלאש90)

סבא רבא שלי מצד אמא, מוטל בלברייר, היה חזן בעיר בנדרי, מולדובה. כשסבתא שלי הייתה תינוקת, הוא גויס לצבא האדום, נפצע בחזית וחזר לעורף. ככל שגברו האבדות היה ברור לו שהוא אינו מסוגל להישאר בבית, ולמרות הפציעה הקשה, החליט לחזור לחזית כדי לעזור במאמץ המלחמתי מול הנאצים.

זמן מה אחרי שעזב, הודיעו לסבתא רבתא שלי, אדלה, שהוא נעלם.

במשך עשרות שנים לא ידענו כלום על התקופה האחרונה של חייו, שעודה מלאה באי-ודאות. המשפחה שלי ואני ממשיכות לקבל מידע חדש, ללמוד ולהרכיב את התמונה הסבוכה משאריות מסמכים ופיסות מידע שמתקבלים מידי פעם.

אחרי שנעלם, סבתא רבתא שלי איבדה את שפיותה, וגם ארבעים שנה אחרי תום המלחמה, הייתה מגיעה לבית הספר של אמא שלי ומנסה להוציא אותה משם כי המלחמה מתחילה וצריך לברוח ולהסתתר. היא כבר מתה לפני לא מעט שנים, בלי שום קצה חוט לגבי גורלו של בעלה.

סבתא שלי נולדה ב-1942, ובאופן טבעי לא כל כך זוכרת מה קרה אז, רק את הרעב המחריד ששרר שנים אחרי כן. ברבות השנים הפכה לאשה מאד דאגנית באופן כללי ובמיוחד במה שנוגע למזון כי תמיד פחדה שנהיה רעבות. גם היום קשה לה לזרוק אוכל, גם אם מדובר בכמה פירורים, בגלל זיכרון הרעב של ילדותה.

פשעיו של סטאלין והזוועות שקרו תחת שלטונו באותה תקופה בברה"מ אינם מאפילים על גבורת היחיד (והיחידה), שהפגינו אומץ לב מסחרר וסיכנו את חייהם למען המאבק באויב הנאצי. כך לדוגמה לודמילה פבליצ'נקו, הצלפית שהרגה 309 חיילי אויב, או לידיה ליטבק, טייסת קרב יהודיה סובייטית ואחת מ"מכשפות הלילה" (טייסות של הצבא האדום שביצעו משימות הפצצה ליליות מול הצבא הגרמני) שהפילה 12 מטוסי אויב, יותר מכל טייסת אי פעם. וגם סבא שלי, שסירב לשמוע להמלצות הרופאים וסבר שפציעתו החמורה היא שולית, ואין בה כדי למנוע ממנו להמשיך להילחם.

באחד מטקסי הסיום בחטיבת הביניים קיבלנו חוברת שעליה צוטט המשפט "דע מאיפה באת, ולאן אתה הולך" (פרקי אבות, פרק ג', משנה א'), והוא נחרת לי בלב. בנקודות שונות בחיי יכולתי להצביע ולומר כמה הוא נכון, מדויק ומתאים. אנחנו באנו משם, מארץ רחוקה וממדינה שרשמית איננה עוד.

באדמה ההיא נשארו קבורות וקבורים יקירותינו ויקירינו. לחלקם זכו למנוחת עולמים בקבר רשמי משלהם. אחרים חולקים מנוחת נצח עם עוד רבים ורבות. לחלקם אין אפילו מי שיזכור אותם ואותן. את רבים מהם לא זכו קרובי משפחותיהם להכיר כי הם נולדו לאחר מותם. המשפחות שלנו באו לכאן עם הזיכרונות הללו, עם תקווה לחיים טובים ולהתחלה חדשה במדינה הזו.

אנחנו נושאות ונושאים על הגב את ההיסטוריה הזו שהעבירו לנו הורינו בעמל רב מדור לדור, הקפידו שלא נשכח את הקורבן האדיר של מי שלחמו במלחמה הנוראה ההיא. חייבים להכיר בהיסטוריה הזו, לתת במה לגיבוריה ולגיבורותיה להשמיע קולן, לפעול למען הנצחת התרומה הכבירה שלהם ושלהן, כדי שהם ידעו שלא שכחנו, שנמשיך לזכור, שהם (ואנחנו בתור דור ההמשך) לא שקופים ושקופות. היום, ב-9 במאי, יום הניצחון על הנאצים, אנחנו זוכרים. ההכרה הזו הכרחית לקהילה שלנו. היא הכל.

מאיה לכטמן, ממנהלות קבוצת "רוסיות ללא חוש הומור וחברותיהן", פעילה חברתית

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מנסה להזיז את הדברים קדימה משום שהיא מכירה בכך שהסכסוך הולך ומידרדר. פאטו בנסודה, התובעה הראשית בבית הדין הבינלאומי בהאג (Wikimedia Commons)

מנסה להזיז את הדברים קדימה משום שהיא מכירה בכך שהסכסוך הולך ומידרדר. פאטו בנסודה, התובעה הראשית בבית הדין הבינלאומי בהאג (Wikimedia Commons)

האם בית הדין בהאג יכול להביא צדק לפלסטינים?

בעוד החלטת התובעת הראשית בהאג נבחנת, שלוש מומחיות פלסטיניות בוחנות את השלכותיה האפשריות: ציפיות לא ריאליות, הרחבת הפיצול הפנים-פלסטיני והתעלמות בינלאומית מחד, ומאידך איתות ברור לעולם: הפלסטינים לא נרדמו על המשמר

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf