כך משכתב הלובי הפרו-ישראלי את ספרי הלימוד בבריטניה

בפעם השנייה מזה שנתיים, חברת חינוך בינלאומית גדולה משכה שני ספרי לימוד בבריטניה על ההיסטוריה של המזרח התיכון, בתגובה להאשמות על הטיות בתכנים הנוגעים לישראל-פלסטין בהם. חברת פירסון, שמפקחת גם על המבחנים הלאומיים של בני 14-16 בבריטניה, הודיעה על החלטתה ב-8 ביוני, אחרי שסקירה עצמאית של שני אקדמאים בריטים מצאה הטיה פרו-ישראלית "מטעה בצורה מסוכנת" בספרים.

התכנים האמורים נוספו לספרי הלימוד במה שנראה כמו התייעצות עם קבוצות פרו-ישראליות בבריטניה, אחרי שאלה טענו כי הספרים כוללים הטיה אנטי-ישראלית. הטיעון מהדהד את ההאשמות שהוטחו בספרים שמשמשים בתוכנית הלימודים הפלסטינית, ומשקף מאמצים גוברים ברחבי העולם להסיר מחומרים לימודיים שנמצאים בשימוש רחב תכנים שנקבע כי מותחים ביקורת על ישראל.

פירסון משכה בפעם הראשונה את הספרים באוקטובר 2019, בתגובה לעצומה של הפדרציה הציונית הבריטית. בעצומה הוזכרה סקירה שהזמין ארגון עורכי דין בריטיים למען ישראל (UKLFI), שכינה את הספרים "תעמולה אנטי-ישראלית". הגוף המייצג הגדול ביותר של יהדות בריטניה, ועד שליחי הקהילות, הצטרף למקהלה ודרש "שכתוב משמעותי" של ספרי הלימוד, שלטענתו "אינו מתייחס מספיק לארגוני טרור" כמו חמאס, בין השאר.

תחת לחץ, פירסון הזמינו בדיקה בלתי תלויה של ספרי הלימוד "הסכסוך במזרח התיכון, משבר ושינוי, 1917-2012" ו"הסכסוך במזרח התיכון, 1945-1995", שאת שניהם כתבה הילארי בראש. הבדיקה, שאותה ביצע הארגון החינוכי "היסטוריות מקבילות", קבע כי "אין עדויות להטיה אנטי-ישראלית", אך הוא זיהה "כמה תחומים שבהם אפשר לשפר את איזון המקורות".

למרות המסקנות הפושרות האלה, פירסון משכה את ספרי הלימוד וסיפקה גרסאות מעודכנות שלהם. פירסון התעקשה שהשינויים שביצעה במהדורות החדשות "התבססו על תוצאת הבדיקה הבלתי תלויה", וכי היא "שמרה על שליטה עריכתית מלאה על השינויים האלה לכל אורך התהליך". בהצהרה שפירסם ועד שליחי הקהילות בספטמבר 2020 נטען כי הוועד עבד ביחד עם ארגון עורכי הדין כדי "לספק הערות מעמיקות בנוגע לשני ספרי הלימוד, שאותן פירסון קיבלה ויישמה". הוועד שיבח את פירסון בהודעה על "נכונותם לתקן את ספרי הלימוד" בהתבסס על ההמלצות האלה.

אך פרסום ספרי הלימוד המתוקנים לא פתר את העניין. הופעתם הובילה לגל חדש של מחאות, הפעם בהובלת שני אקדמאים שקשורים לוועדה הבריטית למען האוניברסיטאות של פלסטין (BRICUP).

ג'ון צ'לקרפט, פרופסור להיסטוריה ופוליטיקה של המזרח התיכון בלונדון סקול אוף אקונומיקס (LSE), אמר שהוא שמע על תהליך העריכה ה"חד-צדדי" של פירסון מדיווחים בתקשורת. אחרי שהעלה חששות לגבי הטיה פרו-ישראלית מול פירסון בנובמבר 2020, צ'לקרפט ועמיתו ג'יימס דיקינס, פרופסור לערבית באוניברסיטת לידס, לקחו על עצמם לחקור את הספרים האלה שורה אחרי שורה, והשוו בין המהדורות המתוקנות למקור. "מספר השינויים החריג" שבוצע בספרים, לפי המחקר, הפך אותם ל"תעמולה במסווה של חומר חינוכי".

"השינויים היו כל כך רבים, כל כך חד-צדדיים, כל כך מיועדים באופן חסר פרופורציה לזכות את ישראל, כך שניתן להיות קצת מופתעים כשמו"ל מכובד ובינלאומי מסכים להיות אחראי על תהליך כזה בספרי לימוד שמיועדים למבחנים בחינוך העל יסודי", אמר צ'רלקרפט למגזין 972+, כשהוא מתייחס למבחנים הלאומיים שעוברים בני 14 עד 16 בבריטניה (המקבילות הבריטיות לבחינות הבגרות).

הוא מאמין שהשינויים הרדיקליים היו תוצאה של "ניסיונות כושלים ומוטעים של פירסון להתמודד עם איומים משפטיים ועל המוניטין שלה שהציבו בפניה קבוצות פרו-ישראליות".

טיפול מוטה

דוגמה אחת ל"טיפול המוטה" שאותו מציינים צ'לקרפט ודיקינס בדו"ח קשור לחוק הבינלאומי. לפי הגרסאות המקוריות של הספרים, "החוק הבינלאומי קובע שמדינה לא יכולה לספח או לכבוש ללא הגבלת זמן טריטוריה שאותה השיגה בכוח" – עיקרון בסיסי שנמצא באמנת ז'נבה הרביעית משנת 1949. הגרסה המתוקנת מוסיפה "יש הטוענים" למשפט הזה. לפי צ'לקרפט, ההוספה של שתי המילים האלה "מתעלמת משבעה עשורים של תורת המשפט, והופכת קונצנזוס גורף לעמדת מיעוט שנויה במחלוקת".

במקרים אחרים, שינוי של מילה אחת הספיק "כדי לשנות שינוי משמעותי", לפי הדו"ח. למשל, במהדורה המקורית מתואר הטבח בדיר יאסין ב-1948, שבו כוחות היישוב הרגו יותר מ-100 אזרחים פלסטינים, כ"אחת מהזוועות האיומות ביותר של המלחמה ב-1948". במהדורה המתוקנת, המילה "זוועות" הוחלפה ב"פעולות".

צ'לקרפט ודיקינס מציינים בנוסף כי בזמן שהתייחסויות לאלימות מהצד היהודי בגרסה המקורית הוסרו או הוכנסו להקשר, בגרסה החדשה מקרים של תוקפנות ערבית או פלסטינית הודגשו והועצמו. הספר המקורי ציין כי "זרועות ואצבעות של ילדים [פלסטינים] שזרקו אבנים נשברו [על ידי חיילים ישראלים]" בזמן האינתפיאדה הראשונה. בגרסה המתוקנת נשמטה העובדה הזאת.

בסך הכל, צמד החוקרים זיהה 294 שינויים בספר הלימוד החדש, בממוצע יותר משלושה תיקונים לעמוד. רוב התיקונים האלה היו "מאוד פרו-ישראליים", נכתב במסקנות הדו"ח.

בפירסון לא הגיבו ישירות לשאלות של מגזין 972+ בנוגע למשיכת הספרים, ואם הם מתכוונים לפרסם אותם מחדש או לעדכן את החומרים. במקום, מנהלת עניינים תאגידיים בחברה, אנה או'סאליבן, שלחה הודעה לעיתונות מיוני, שבה החברה אישרה כי תעצור את הפצת הספרים עד לביצוע בחינה של תהליכי העריכה.

פגיעה באמון

במבט על ההשלכות הרחבות יותר של התיקונים בספרי הלימוד, צ'רלקרפט אומר שפירסון צריכה לנקוט בצעדים ו"להבהיר פומבית מה השתבש [בתיקונים], ולהסביר כיצד הם מתכוונים לתקן את זה, כדי לשקם את האמון של מחנכים, הורים, תלמידים והציבור הרחב".

לפי אם בריטית ממוצא פלסטיני, שדיברה בעילום שם כדי להגן על הפרטיות של משפחתה, פרשת ספרי הלימוד פגעה באמון של הבן שלה במערכת החינוך. לדבריה, מחשש שלא יקבל דיווח מדויק על ההיסטוריה הפלסטינית, הוא החליט לוותר על היסטוריה כנושא לבחינות הבגרות (GCSE).

סלווא אבו-ורדה, מחנכת פלסטינית וחברה במאקאן (Makan), ארגון בריטי ללא מטרות רווח שמתמקד בפלסטין, שותפה לחששות האלה. לדבריה, "כאם פלסטינית, אני מצפה שבכיתה של הילדים שלי ילמדו את האמת לגבי ההיסטוריה של העם שלי ומה שהם חוו, ועדיין חווים". היא מוסיפה כי למשרד החינוך הבריטי יש אחריות מיוחדת לוודא שילדים ילמדו על תפקידה ההיסטורי של בריטניה בנישול, בגירוש ובדיכוי המתמשכים בישראל-פלסטין.

ב-1916, בריטניה וצרפת חתמו על אמנה סודית שמחלקת ביניהן את האזורים שהיו קודם לכן בשליטה עותמאנית, שמוכרת בשם הסכם סייקס-פיקו. ב-1917, ממשלת בריטניה הוציאה את הצהרת בלפור, שתומכת ב"הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה", ומתעלמת מזכותם השווה של הערבים הפלסטינים שכבר חיו במקום. פלשתינה היתה בשליטת המנדט הבריטי מ-1920 עד 1948, שאז הוקמה מדינת ישראל. בתקופה ההיא הבריטים שלטו ותרמו לאלימות המתגברת בין התנועות הלאומיות היהודית והפלסטינית.

אבו-ורדה רואה במשיכת ספרי הלימוד של פירסון חלק מצורך רחב יותר להתרחק מ"דיווחים היסטוריים שמציגים באופן מרומז את הקולוניאליסטים האירופאים כדמויות הרואיות ו'מגובשות', ודוחקות לשוליים את התרומה הלגיטימית של הנכבשים במקרה הטוב, או מאשימות אותם בגורלם ובסבלם במקרה הרע".

אפיון שגוי של החינוך הפלסטיני

המחלוקת על התכנים החינוכיים בנוגע לישראל-פלסטין היא מגמה עולמית מתרחבת. קליפורניה, למשל, אישרה רק לאחרונה את התוכנית בלימודים אתניים לתלמידי תיכון, אחרי שנים של ויכוח סוער וטיוטות מרובות, שבהן נושא הסכסוך הפך לנקודת מחלוקת מרכזית בין קבוצות יהודיות-אמריקאיות וערביות-אמריקאיות.

במשך עשורים, תוכנית הלימודים הפלסטינית זכתה למקום של כבוד בשתדלנות של קבוצות פרו-ישראליות, שרובה נתלתה בטענה שספרי הלימוד הפלסטיניים רוויים באנטישמיות. אך כמה חקירות עצמאיות הפריכו את האפיון הזה של החינוך הפלסטיני כזרז לאלימות נגד יהודים.

בחודש שעבר, מכון גיאורג אקהרט המפורסם למחקר בינלאומי של ספרי לימוד פירסם מחקר, שנמשך שנתיים ומומן על ידי האיחוד האירופי, על תוכנית הלימודים ברשות הפלסטינית. מ-172 הטקסטים שנותחו במחקר, החוקרים זיהו פרק אחד בספר לימוד אסלאמי שכלל תוכן אנטישמי, ושונה מאוחר יותר; הרוב המכריע של ספרי הלימוד הפלסטינים "צייתו לתקנים של אונסק"ו", והפגינו "התמקדות בולטת בזכויות אדם", הסיקו החוקרים. בדו"ח צויין גם כי חלק מהטקסטים כללו "נארטיב של התנגדות בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני" ו"אנטגוניזם כלפי ישראל". הנארטיב הזה עומד מול יותר מחצי מאה של כיבוש ישראלי.

גרסה מוקדמת יותר של הדו"ח של אקהרט הודלפה באוגוסט 2020, אבל הממצאים לא הפריעו לקבוצות פרו-ישראליות להמשיך לאפיין את תוכנית הלימודים הפלסטינית בצורה שקרית. בפברואר, קואליציה של קבוצות פרו-ישראליות, שכללה את הפדרציה הציונית של בריטניה, ועד שליחי הקהילות, מועצת ההנהגה היהודית וארגון אנחנו מאמינים בישראל, קיימה וובינר תחת הכותרת "לחנך לשלום: להפסיק את המימון של הסתה בתוכנית הלימודים הפלסטינית". אחד מהדוברים באירוע היה מרקוס שף, שעומד בראש המכון למעקב אחר שלום וסובלנות תרבותית בחינוך בבתי הספר (IMPACT-SE), ארגון ישראלי למעקב אחרי ספרי לימוד שהיה בחזית המאמצים לבחון את תוכנית הלימודים הפלסטינית, כמו גם את תוכנית הלימודים בנושאי אסלאם ברחבי העולם.

ב-2018, הממשלה הבריטית טענה שהמחקר של IMPACT-SE "לא היה אוביקטיבי בממצאים שלו וסבל מליקויים מתודולוגיים". ב-2002, האיחוד האירופי הצביע על כך שהארגון, שכונה אז המרכז למעקב אחרי השפעת השלום, תרגם לא נכון והמציא ציטוטים כדי לתמוך בטענות "בלתי מבוססות" על הסתה אנטי-יהודית.

בתוך כך, מחקר גדול שבוצע ב-2013 על ידי הארגון הבין-דתי מועצת המוסדות הדתיים בארץ הקודש מצא ש"מאפיינים של דה הומניזציה ודמוניזציה של האחר הם נדירים מאוד בספרים ישראליים ופלסטיניים", אם כי הארגון זיהה מקרים של הטיה בשני הצדדים. דו"ח זכויות האדם של מחלקת המדינה האמריקאית מ-2009 הגיע למסקנה דומה.

בניגוד אליהם, מחקר בן חמש שנים שפירסמה ב-2011 האקדמאית הישראלית נורית פלד-אלחנן מצא שספרי לימוד ישראליים מציגים פלסטינים באופן עקבי כ"פליטים, חקלאים פרימיטיבים וטרוריסטים", אך לעולם לא כ"אדם נורמלי".

המחלוקת סביב ספרי הלימוד של פירסון מתקיימת במקביל לתגובה בולטת של מורים בבריטניה לגל של מחאות פרו-פלסטיניות בבתי הספר, בעקבות סבב האלימות האחרון בעזה. לפי דיווחים, מורים הענישו עשרות תלמידים שהביעו סולידריות עם פלסטינים; שר החינוך הבריטי, גאווין וויליאמסון, גינה בתי ספר על כך שאיפשרו "אווירה של הפחדה ואיום על תלמידים אחרים ומורים", והדגיש שלמנהלי בתי הספר יש "חובות משפטיות בנוגע לחוסר פניות פוליטי".

אך עבור אבו-ורדה ממאקאן, מונחים כמו "חוסר פניות" או "הוגנות" יכולים להיות "לא כנים ומטעים" בהקשר של ישראל-פלסטין, שבו קיים "חוסר איזון מובנה בין מדינה דכאנית ורבת עוצמה לעם מדוכא וחסר מדינה".

"בבסיס לא מדובר בנושא שנוי במחלוקת או מסובך, ואין שני 'צדדים שווים'", אומרת אבו-ורדה. "אמפתיה וחמלה הם ערכים שנמצאים בלב החינוך, ולהעניש ילדים על כך שתמכו בגלוי בפלסטינים, או בכל קהילה מדוכאת ומוחלשת אחרת, זה משהו שנוגד את הערכים הבסיסיים האלה. אנחנו צריכים לעודד את הילדים שלנו לפעול למען צדק ושוויון – לא להעניש אותם כשהם עושים את זה".

ארון קלר הוא כותב ומפיק, ועורך "ושתי מדיה". המאמר פורסם במקור במגזין 972+. תרגום: יונית מוזס