ישראל כ"ץ קורץ, והחיילים יודעים מה נדרש מהם

הרעיון הוא לערב כמה שיותר ישראלים בפשעים. שר הביטחון ישראל כ"ץ, במרץ 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

הכרזת שר הביטחון ישראל כ"ץ בשבוע שעבר ש"העיר עזה תיראה כמו בית חאנון" אחרי שהצבא יכבוש אותה היא ביטוי נוסף לרצח העם המתמשך ברצועה. 1.2 מיליון פלסטינים, המצטופפים עתה בעיר, תשושים ומורעבים, מאוימים עכשיו בהחרבה והשמדה, ללא שום יכולת לחלץ את עצמם ואת משפחתם מהתופת.

>> ראשי הצבא מתחילים לבנות לעצמם אליבי

כ"ץ מאיים כמאפיונר ומודיע בריש גלי שבכוונת ישראל לבצע פשעי מלחמה תוך כיבוש העיר, כלומר להביא להרס מוחלט של המרקם האזרחי – מה שישראל כבר עשתה במקומות אחרים ברצועת עזה – ללא יכולת להעניק לכך הצדקה צבאית. במובן זה, פתיחת "שערי הגיהינום", מושג חביב על שר הביטחון בחודשים האחרונים, היא המשך של דפוס שהתגבש והתעצב במהירות החל מ-7 באוקטובר: הכרזה פומבית על מדיניות השמדה – הכוללת הרג מהיר (בהפצצות ובירי) והרג איטי (באמצעות הרעבה וחיסול תשתיות תומכות חיים) – ויישום המדיניות בשטח.

מעללי הצבא ופשעיו ברצועת עזה אינם מוסתרים מהציבור הישראלי. מאז 7 באוקטובר, ההנהגה הישראלית מודיעה מראש על הקווים הכלליים של המדיניות הננקטת ועל הפשעים שעתידים להתבצע, והדברים נמסרים בערוצי התקשורת השונים; המעשים מקבלים לגיטימציה מהציבור הכללי וממי שאמור לבצע אותם; המעשים מבוצעים כלשונם; המהלך הזה חוזר על עצמו שוב ושוב.

ראיה למהלך הזה אפשר למצוא בדברי השר בצלאל סמוטריץ' לרמטכ"ל אייל זמיר לפני ימים אחדים. "מצידי תכתר אותם. מי שלא יתפנה, אל תיתן לו – לא מים, לא חשמל. שימותו ברעב או שייכנעו", הוא צוטט. מי הם אלו שאמורים להיכנע? 1.2 מיליון העקורים בעיר? הצבא עצמו העריך בסוף יולי שבבית חאנון נותרו חמישה לוחמי חמאס, שמולם ניצבות שתי אוגדות.

ממצאי סקר שפורסם בשבוע שעבר ב"וואלה" מלמדים שמחצית מהציבור היהודי בישראל תומך בכיבוש מלא של הרצועה וגירוש תושביה. שום דבר אינו מוסתר. במובן הזה, תהליך ההשמדה המתחולל ברצועה מגייס ומערב קבוצות הולכות וגדלות בחברה הישראלית במעשי הצבא הישראלי.

אולם לצד הפומביות יש רובד נוסף, מניפולטיבי, המאפשר להנהגה הישראלית לשמור מרחק מסוים מהנעשה בשטח. עדויות לוחמים מלמדות שבמהלך המלחמה וההשמדה (חשוב לציין – עתה כבר אין מלחמה, רק השמדה) מופעל מנגנון של קריצת עין, המאפשר למקבלי ההחלטות במערכת הפוליטית והצבאית להוציא לפועל את מדיניותם תוך כדי שהם מספקים לעצמם הגנה משפטית פורמלית.

לא יהיה נועז לקבוע שלא התקבל אישור מגבוה לפגוע בבית החולים. בית החולים נאסר בח'אן יונס אחרי פגיעת פגזי הטנקים, ב-25 באוגוסט 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

כאשר הפקודה הכתובה לרוב לא קיימת, ישנה גמישות רבה בהתוויה והוצאה לפועל של המדיניות. בהתאם, ישנם אזורים בצבא שבהם פקודות ההשמדה פומביות וגלויות, ואילו באזורים אחרים המפקדים נזהרים יותר בלשונם. בשני המקרים, משמעות קריצת העין מתבטאת בהבהרה לפקודים הלוחמים שהם זוכים ויזכו לתמיכה וגיבוי מצידם על כל פעולה, כלומר לא על כל דבר צריך לדווח למפקדה או לקבל אישור מפורש. במסגרת אותה קריצת עין, פעמים רבות מספור פשוט משקרים; למשל, על כך שקיים אישור להרס של מוסדות חינוך או בריאות, ואף על עצם היתקלות עם לוחמים פלסטינים לצורך הוראה על התקפה אווירית, דבר שמאפשר לעקוף את ההיררכיה הפורמלית המחייבת קבלת אישורים מגבוה לפני התקפה אווירית.

עמוס הראל כתב היום ב"הארץ" על "התקרית" ש"התרחשה" אתמול בח'אן יונס, שבה טנקים ירו פגזים לעבר קבוצת אנשים על גג בית החולים נאסר. הטענה היתה שהלוחמים "הרגישו מאוימים" מכיוון שהבחינו במצלמה על גג המבנה. "איש לא היה רוצה להתחלף עם צוות הטנק שירה את הפגזים, או עם המפקדים שהחליטו על הירי", כתב הראל. "[…] ירי לבית חולים מחייב אישור מגבוה, בדרג של אלוף. על פי בירורים ראשונים שנעשו בצה"ל, ספק אם התקבל אישור כזה". ובכן, לא יהיה זה נועז לקבוע שלא התקבל אישור כזה, מכיוון שלא צריך באמת אישור כזה, שכן הצבא כבר החריב לגמרי את מערכת הבריאות העזתית, ככל הנראה בלי לקבל אישור לכל פעולה והפצצה. אומנם סביר שהלוחמים לא שיערו שירי הפגזים על בית החולים יצולם ויהפוך לסערה בת יממה, אבל הם לבטח הבינו שהם קולעים לדעתם של גדולים, דוגמת כ"ץ או סמוטריץ'.

את דברי כ"ץ על הרס העיר עזה כולם – אזרחים ולוחמים – מבינים בלי פרשנויות, גם אם הדברים לא כתובים שחור על גבי לבן במסמך מפורט. כ"ץ הורה להשמיד, וכל שאר הדיון הוא בסוגיות טכניות, שיבואו על פתרונן בטילים, פגזים וכדורי רובה. לעיתים ייאמר לכוחות הלוחמים, בגלל אילוצים פנימיים וחיצוניים, שעליהם לפעול בהתאם לדין ההומניטרי ולכללי המוסר האוניברסליים, אך זהו מס שפתיים ותו לא, שהרי הם ומפקדיהם יודעים שלא מתבצע כל פיקוח על הנושא. גם סירוב עתידי של קצינים וחיילים לבצע את הפשעים שהוכרז עליהם הוא דמיוני למדי, והדיבורים שעולים מהצבא לאחרונה על "טוהר הנשק" והצורך ב"מידתיות" מהוות בעיקר אליבי, כפי שכתבנו כאן. האליבי אולי יידרש – ואנו מקווים שיידרש – במערכה הבאה.

בפועל, הדברים של כ"ץ מפחיתים את האפשרות לסרבנות בעתיד ומרחיבים את היקף קהילת הפשע הישראלית. הרי אם ההחרבה – הפושעת – של ח'אן יונס ורפיח היתה לגיטימית, מדוע החרבתה הקרובה של העיר עזה לא תהיה כזו? הלוחמים, שביצעו את שיטוח והחרבת הרצועה, אינם מייחסים למעשיהם משמעות פושעת, והשלטון רוצה שכך יהיה גם בעתיד. כ"ץ שרטט בדבריו את גבולות הפעלת כוח האש העתידית של הצבא, ואם שר הביטחון מורה על השמדת עזה, ואין על כך דיון פוליטי של ממש, מדוע שהחייל היושב בצריח הטנק לא יציית?

שתקה מול אמירות ג'נוסיידיות של שרים. היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

לאחר קרוב לשנתיים של מלחמה ופשעי מלחמה, הפרקליטות הצבאית ממשיכה בדממתה המשתקת ומעשיה מלמדים שהיא עברה בפועל – אולי בלי ששמה לב – תהליך דומה לזה שהתחולל במשטרה – ביביזציה, כלומר קרימינליזציה של השירות המקצועי והפיכת הפקידות למבצעת נאמנה במשטר מאפיוזי בראשותו של נתניהו. הפקידות, הרואה עצמה ליברלית ונאמנה ל"מדינה", אינה מבינה שהיא אובייקט למניפולציה של נתניהו וממשלתו, שהפכו אותה לשותפה בפשע ההשמדה. היא אינה מבינה שהתעלמות שלה מהפשעים שבוצעו לאורך המלחמה עד כה סירסה כל יכולת לזהות – או לכל הפחות לפעול נגד – פשעים עתידיים. האם עכשיו הפרקליטות תתחיל לשפוט לוחמים שסרחו? אפשר להניח שלא. הרי מדוע שלפתע ישפטו את הלוחם, שביצע זה עתה פשע מלחמה לכאורה, אם עד כה נתנו לו הכשר באי-עשייה נלוזה?

עמדת הפרקליטות הצבאית אינה שונה מהותית מזו של היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, מגיבורות המחאה, שאמרה ש"אין אינטרס ציבורי" לחקור הכרזות ג'נוסיידיות רבות מפי בכירים בממשלה שכן הן נאמרו כשהדם היה חם ואינן מלמדות על כוונה ברורה להרוג, להרעיב או להשמיד. לכן סביר שגם אמירותיהם הטריות של סמוטריץ' או כ"ץ לא יזכו ליחס מצידה. בעיניה רק החלפת המנעול בלשכת שר המשפטים יכולה להיחשב כמזימה שלטונית.

איש הימין הוותיק, דן מרידור, מנה אתמול ב"הארץ" התבטאויות ג'נוסיידיות מפי בכירים ישראלים שנפוצו בעולם, אבל טען שהן בעיקר מייצרות קושי בהסברה. "עכשיו לך תסביר (לעולם; א"ר וא"ב) שההנהגה המדינית של ישראל לא התכוונה למה שאמרה ושצה"ל אינו מקשיב לדבריה". מרידור הוא דוגמה מובהקת לאדם נבון שאימץ אסטרטגיות הכחשה. לפי ההיגיון של שר המשפטים לשעבר, הצבא "לא הקשיב" למה שאמרו השרים הבכירים, והרצועה החריבה את עצמה במעשה קסמים.

"איפה ממשלת ישראל? מה היא עושה כדי להשיב על הטענות החמורות האלה?", מוסיף מרידור. לשאלות התם שלו ראוי להשיב בפשטות: ממשלת ישראל עסוקה בהשמדת רצועת עזה ובהפיכתה המכוונת של ישראל למדינה מצורעת. לכן היא באמת אינה פנויה לטפל ביחסי ציבור וברגשות התסכול של מרידור.

לא נזק אגבי או טעות; רצח עם ביודעין ובאישור. מבט על צפון העיר עזה, ב-21 במאי 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

תחקיר "המקור" ששודר בשבוע שעבר חיזק את מה שרבים כבר יודעים: נתניהו אינו עוסק בעסקה להחזרת החטופים, הוא עוסק בהעסקת הציבור בעסקה. אבל הסחת הדעת הזו מאפשרת לו גם לרתום את המערכת האזרחית והצבאית לפשעים שנעשים ברצועת עזה, כלומר, נתניהו הופך את הציבור למעורב בפשע בכך שהוא שותק. גם אם מרידור, וקולות דומים לו מתוך המערכת המדינתית, מה שמכונה פקידוּת, חשו לא בנוח מול תמונות של ילדים פלסטינים מבותרים, הם האמינו – מכיוון שנטעו בהם תקוות שווא – שאנו ניצבים לפני סיום המערכה והעדיפו לשתוק. שבוע חלף, חודש חלף ושנה חלפה, וערמת הגופות רק הלכה וגבהה ועימה ערמת הפשעים.

חשוב להדגיש: החטופים משמשים כלי בידי הממשלה לא רק להארכת "המלחמה" – רוצה לומר, ההשמדה – אלא גם כדי לנטרל מחאה פוטנציאלית נגד רצח העם הפלסטיני. הנטרול נעשה על ידי הפיכתם – בציבור הכללי ובשירות המדינה – לשותפים בפשעים שעושה מדינת ישראל. בדיוק כפי שחמאס היה והינו נכס בידי ממשלת נתניהו ושותפיו, כך גם החטופים הופכים לנכס המאפשר את שרידות הממשלה, משתיק ביקורת על פשעיה ומערב בהם את מרבית הציבור.

בעוד הקריאות לסרבנות ולהתנגדות אקטיבית הולכות ומתגברות, הסיכוי שלהן להפוך למשמעותיות נמוך מאוד. למרבה הצער, ההחרבה העתידית של העיר עזה אינה מהווה נקודת מפנה מוסרית במדיניות הישראלית, משום שהרס בערים אחרות כבר נעשה, ומשום שההנהגה הפוליטית מכריזה על הפשעים האלה מראש – בגלוי, בגאון, מעל מסך הטלוויזיה. זו אינה נקודת מפנה כי הציבור הישראלי כבר טבול כולו בנהר הדם, שאת כתמיו לא ניתן יהיה למחות. ממש כמו בח'אן יונס או ברפיח, אין בפעולות שהצבא צפוי לעשות בעיר עזה משום "נזק אגבי" או "טעות מצערת". יש כאן רצח עם, המבוצע בידיעה ובאישור.

אדם רז הוא היסטוריון וחוקר במכון עקבות לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני; אסף בונדי הוא סוציולוג ומרצה באוניברסיטת חיפה