זה צריך להיות ברור: בי"ח לא יכול לשחרר שובת רעב נוטה למות

המאסר שלו הוא קודם כל פוליטי. משמרת מחאה מול בית החולים אסף הרופא שם מאושפז שובת הרעב ח'ליל עואודה (צילום: אורן זיו)

שובת רעב הוא אחד המטופלים המאתגרים ביותר עבור צוות רפואי. הוא מסרב לתת לרופאיו לעשות את מה שהוכשרו במשך שנים – לטפל בו. בהיעדר מודעות להקשרים שהובילו לשביתה, או במקרה הגרוע יותר – כשהרופאים חשים עוינות כלפיו – יש נטייה להאשים את המטופל במצבו ולפעול באופן שאינו מטיב עימו, ואף סותר את המקצועיות והאתיקה הרפואית. כך קרה לאחרונה כשהמרכז הרפואי שמיר (בעבר בית החולים אסף הרופא) פעל לשחרר את שובת הרעב ח'ליל עואודה חזרה לידי שב"ס, אף שברור היה כי יש סכנה ממשית לחייו.

כדי לפתור מצבים אלו, ובעקבות שביתות הרעב הגדולות של עצירים פלסטינים ב-2012, הוציא משרד הבריאות נהלים המורים לאשפז שובתי רעב החל מהיום ה-28 לשביתתם. מאוחר יותר שונה הנוהל ואשפוז נקבע לאחרי 40 יום. בתי החולים מחו נגד הנוהל הזה, משום שהיה מדובר בשביתות המוניות והשובתים רוכזו במספר מועט של בתי חולים.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

בתי החולים טענו שהימצאותו של שובת רעב בבית חולים משבשת את פעילותם, אם משום שנוכחותו של שובת רעב בבית החולים דורשת אמצעי ביטחון, ואם בגלל הפגנות תמיכה ומחאה וביקורי ח"כים. ההתנגדות מצד בתי החולים הובילה לכך שהנוהל התאייד, וההחלטה אם לאשפז את שובת הרעב נתונה להחלטת בתי החולים.

כך קרה גם עתה עם עואודה. לכאורה הוא היה יכול לעורר אמפתיה: בן 40, צעיר מכדי לאבד את חייו ולהשאיר אחריו אישה וארבע בנות. אבל עואודה הוא עציר פלסטיני, ובעיניים ישראליות הוא נחשב מאיים, גם אחרי שאיבד חצי ממשקל גופו ויכולותיו הקוגניטיביות נפגעו. בית החולים שמיר, במקום לפעול באופן שיכבד את זכויותיו וימנע ככל האפשר נזק לבריאותו, אפשר להחזיק אותו כבול למיטתו, ואף איים לשחררו בחזרה לשב"ס. רק לחץ מצד רופאים לזכויות אדם הוביל לכך שהוא נשאר בבית החולים.

האיום לשחרר שובת רעב במצבו של עואודה מנוגדת לא רק לנדרש באמנת מלטה של ההסתדרות הרפואית העולמית, אלא להגיון הרפואי. כולם, כולל פרקליטות המדינה, מסכימים כי משלב מסוים כל שובת רעב נמצא בסיכון ממשי לחייו, וכי עואודה עצמו מצוי בשלב הזה.

הידע הרפואי המצטבר משביתות רעב בעולם מלמד, כי אירוע מסכן חיים – כמו הפרעת קצב לבבית – יכול להתעורר באופן בלתי צפוי וללא התראה מוקדמת. במקרה כזה הטיפול חייב להיות מידי, ובית חולים מצויד למצבי חירום שכאלה. הכל גם מסכימים כי שב"ס אינו ערוך ואין לו את המקצועי לטפל באדם במצבו של עואודה, בעיקר אחרי שמנהל מרכז רפואי שב"ס אמר את הדברים לבית המשפט ולכן הפנה את עואודה לבית החולים.

מנהל המרכז הרפואי בשב"ס הודה שאינו יכול לטפל בעואודה. בית הכלא איילון (צילום: משה שי / פלאש 90)

בתי חולים, לפני שהם משחררים קשיש לביתו, יבדקו אם יש לו מערכת תמיכה ראויה בביתו. אולם הרופאים בבית חולים בו אושפז עואודה טענו, כי התנאים בשב"ס אינם מעניינם וכי אין להם מה לעשות, כל עוד הוא מסרב טיפול.

העמדה הזו של בית החולים נטועה עמוק בסירוב של הקהילה הרפואית לראות הקשרים פוליטיים-חברתיים כחלק ממה שאמור לעמוד לנגד עיניה במהלך המפגש עם מטופל. המעצרים המנהליים כשלעצמם אולי אינם נושא לאתיקה רפואית, אבל השלכותיהם באות לפתחה של מערכת הבריאות עם כל שובת רעב.

שובת רעב מאתגר את הרופאים לבחון, האם מעצר ללא משפט וללא תאריך לסיום המעצר, האם הבידוד שננקט כלפי שובת הרעב, האם התנאים הפיסיים והרפואיים שהוא נתון  בהם כמו גם ההשלכות הקשות על משפחתו וקהילתו – האם כל אלו אינם מהווים עינויים או עונש משפיל אחר. אם כך הוא הדבר, מהו תפקידם בהגנה על המטופל? אלו שאלות מהותיות באתיקה רפואית.

אתיקה רפואית נועדה בדיוק למצבי קיצון כאלה. למול ילדה חולת סרטן, הרופאה המטפלת לא זקוקה לתזכורת מהי השבועה שנשבעה. מטרת האתיקה הרפואית היא להדריך את הרופא כאשר המציאות מורכבת, כשההזדהות שלו עם המטופל אינה מיידית, וכשהלחץ מצד החברה ומוסדותיה עלול לדחוק בו להפקיר את משמרתו.

כשהאתיקה הרפואית כושלת, יש מקום לנהלים ברורים. נהלי משרד הבריאות באו לפתור מצב שלא היה אמור להיווצר. רופאי בתי החולים היו אמורים לפעול ממילא על פי מצבו של השובת – סכנה לחייו – ועל פי האמנות הבינלאומיות המחייבות אותם. מה שקרה היה בדיוק ההיפך. המציאות, עם כל העוינות המובנית ביחסי ישראלים ופלסטינים, גברה גם על נהלי משרד הבריאות והצליחה לאיין אותם לחלוטין. כך, בהיעדר נהלים וכשהאתיקה נשכחת, נותרו שובתי הרעב לרחמי יעילותו של הלחץ שמפעילים גורמים חיצוניים.

יתכן שעוינות מערכתית מחייבת חזרה לנהלים, שיהיו קשיחים וסטטיסטיים, מבלי לבחון כל מקרה ומטופל לגופו. חזון שבו האתיקה הרפואית תהא מוטמעת היטב, כך שתתגבר על העוינות המבנית כלפי מטופלים מסוימים, ימתין כנראה לימים טובים יותר.

הכותבת היא סמנכ"לית תוכן ואתיקה בעמותת רופאים לזכויות אדם