הפסטיבל שהצליח לאחד את בלפסט אחרי המהומות

תושבים דיווחו על "פוסט-פלהה בלוז". חגיגות ה-פלהה בבלפסט, אוגוסט 2026 (צילום: מירב אמיר)

כחודשיים לאחר שמהומות אלימות שיתקו את בלפסט ועוררו חשש מפני שקיעה מחודשת של האזור לתקופות אפלות, שוב חלה תפנית בעלילה: בתוך מה שנדמה כשבריר שנייה, הייאוש פינה את מקומו לתחושת אופוריה.

בטרם נגיע לאופוריה, כדאי להזכיר את שהתרחש בעיר זמן לא רב קודם לכן, בגל המהומות שאומנם כוונו הפעם נגד מהגרים, אך עוררו זיכרונות טראומטיים בקרב תושבי אזור שחווה עשורים של סכסוך אלים.

כמו זיכרון שנשמר בגוף, מיד עם פרוץ האלימות נכנסה בלפסט למצב חירום. בתי הספר שלחו את הילדים הביתה; מקומות עבודה וחנויות נסגרו מוקדם; כל האירועים הציבוריים בוטלו; התחבורה הציבורית עברה לפעול במתכונת מצומצמת והעיר התרוקנה מהולכי רגל. עבור תושבי העיר הוותיקים, הכול היה מוכר עד זרא: השקט המתוח בעיר שכמו עצרה מלכת הופר רק בזמזום הבלתי פוסק של מסוקים משטרתיים, בעוד רחובות בלפסט, שהפכו לזירת קרבות בין חבורות של צעירים רעולי פנים לשוטרים, מככבים במהדורות החדשות בעולם.

>> הרגיעה השברירית בצפון אירלנד התרסקה על ראשם של המהגרים

הזיכרון הקהילתי נכנס לפעולה גם בהתגייסות המיידית לעזרת קורבנות האלימות. מאות אנשים פתחו את בתיהם ואירחו משפחות מהגרים שברחו מהשכונות שבהן פורעים השליטו טרור, ומרכזי הסיוע שצצו במהירות בכנסיות ובמרכזים קהילתיים התמלאו באוכל ביתי ובתרומות של צעצועים, שמיכות ובגדים. ההתגייסות הקהילתית הנרחבת והמהירה למען המהגרים היתה מקור לעידוד, אך גם תזכורת מדכדכת לאוזלת ידן של הרשויות, ששוב הפקירו את התושבים להסתדר בעצמם במצב החירום.

אף שהאירועים הקשים שככו בתוך ימים ספורים, רבים הביעו חשש שהשקט העדין שנשמר בכמעט שלושים השנים מאז החתימה על הסכם יום שישי הטוב – עלול להתפוגג. אבל אירועי תחילת הקיץ נראים עתה כמו זיכרון רחוק, אחרי שבשבוע הראשון של אוגוסט אירחה בלפסט, לראשונה בתולדותיה, את ה-Fleadh Cheoil na hÉireann, הפסטיבל הגדול בעולם למוזיקה אירית מסורתית, שנערך מדי שנה בעיר אחרת באירלנד.

קיום הפסטיבל, המכונה בקיצור "פְלָהָה" (נהגה כמו flah), בבלפסט השנה לא היה מובן מאליו כלל וכלל; רחוק מכך. לא רק משום שקיום אירוע המוני זמן כה קצר לאחר התפרצות אלימה כל כך בעיר נראה כצעד פזיז, אלא גם משום שהפסטיבל עצמו עלול היה לעורר את המתחים הבין-קהילתיים.

המוזיקה האירית והתרבות האירית בכללותה מזוהות עם הקהילה הקתולית, והשאלה בדבר נוכחותן בצפון אירלנד היא סוגיה פוליטית נפיצה. התרבות האירית דוכאה ביד קשה תחת השלטון הבריטי, עד שהשפה המקומית כמעט נכחדה. אפילו כיום, יותר ממאה שנה לאחר קבלת העצמאות ברפובליקה האירית ועל אף מאמצים כבירים להחיותה, האירית היא שפת אם של פחות מ-2% מאוכלוסיית אירלנד.

בצפון אירלנד המצב חמור אף יותר. בשנת 2017 דרשה מפלגת שין פיין הקתולית לבסס את מעמדה של האירית כשפה רשמית לצד האנגלית. יוזמת החקיקה הובילה לפירוק הממשלה והכניסה את המערכת הפוליטית המקומית למשבר קשה, שהותיר את צפון אירלנד במשך קרוב לחמש שנים ללא ממשלה מתפקדת.

מלחמות התרבות אינן מוגבלות רק לשפה; גם למוזיקה תפקיד מרכזי בסכסוך, והיא משמשת כלי ניגוח במאבק המקומי. בעוד המוזיקה האירית המסורתית מזוהה עם הקתולים, הקהילות הפרוטסטנטיות משקיעות רבות בתזמורות מצעדים. תהלוכות התזמורות, שמגיעות לשיאן ב-12 ביולי בכל שנה, משמשות את הפרוטסטנטים להפגנת שליטתם במרחב. בעבר יצרו המצעדים חיכוכים קשים בין שתי הקהילות, ולא אחת היו זרז להתפרצויות אלימות.

סוגיית המצעדים התזמורתיים היתה (ועודנה) כה טעונה, עד שכחלק מהסכמי השלום הוקמה "ועדת מצעדים", שמסדירה את מועדי המצעדים ואת מסלולם המדויק, ואף מאשרת מראש את המנגינות שיבוצעו בהם.

על הרקע הזה, במקרה של צפון אירלנד קשה לטעון שהמוזיקה היא גורם מאחד, ובהחלט ניתן היה לצפות שפסטיבל ענק בבלפסט, שכולו חגיגה של המוזיקה והתרבות האירית, יהפוך לאירוע נפיץ. להפתעת כולם, לא כך היה.

לא זו בלבד שהפסטיבל עבר בשלום, אלא שהוא היה הצלחה מסחררת. יותר ממיליון וחצי מבקרים, מספר כפול מכפי שהוערך, הגיעו לעיר שאוכלוסייתה אינה עולה על 350 אלף תושבים (בכל צפון אירלנד מתגוררים פחות משני מיליון איש). היה זה ה-פלהה הגדול בהיסטוריה, ואולי גם השמח מכולם. במשך שבוע הפכה בלפסט לחגיגה בלתי פוסקת של מוזיקה וריקודים.

נוסף על כ-200 אירועים מאורגנים, התקיימו הופעות חיות ובמות פתוחות בכל פאב. אבל את ההצגה גנבו, כרגיל, הילדים. מרכז העיר, שנסגר כולו לתנועה והפך למדרחוב ענק, התמלא במופעי רחוב של ריקודים איריים ומוזיקה מסורתית, בהשתתפות מאות להקות ילדים, מגיל הגן ועד סוף התיכון.

וכך, כהרף עין, נדמתה בלפסט רחוקה שנות אור מהעיר שרק שבועות מעטים קודם לכן היתה על סף מלחמת אזרחים. העיתונות המקומית לא שבעה מראיונות עם תושבים משתי הקהילות, נרגשים עד דמעות מהנס שמתחולל לנגד עיניהם. רבים הודו שאינם מצליחים להתאפק ושבניגוד לתכנון, הם חוזרים לפסטיבל יום אחרי יום כדי לספוג את אווירת השמחה המשכרת. אחרי שהסתיים הפסטיבל, התמלאו הרשתות החברתיות בווידויים של תושבים שדיווחו על "פוסט-פלהה בלוז".

ההצלחה היתה כה גדולה ומפתיעה עד שעוד במהלך הפסטיבל הכריזו מארגניו שבלפסט נבחרה לארח אותו שוב בשנה הבאה.

להצלחה המסחררת תרם ללא ספק גם מזג האוויר, שהיה טוב באופן מפתיע. אבל אפילו שבוע שמשי באופן חריג (אוגוסט הוא בדרך כלל החודש הגשום בשנה באירלנד) לא היה יכול להבטיח לבדו את הצלחת האירוע במקום שבו נדמה כי שתי הקהילות רק מחפשות על מה לריב, ושתמיד יימצא בו מי שינסה להתסיס את השטח.

אבל בפסטיבל לא הורגש ולו ניחוח של פילוג. אפילו הופעתה של ני-קאפ, להקה שנויה במחלוקת במיוחד בשל תמיכתה במאבק מזוין נגד הסכם השלום (כמו גם בחמאס ובחזבאללה), לא הצליחה לפגום באופוריה.

ה-פלהה הצליח להתעלות מעל הפלגנות בעיקר בזכות המאמץ המיוחד מצד מארגניו ורשויות העיר להבטיח שהאירוע יהיה מכיל ומזמין גם עבור הקהילה הפרוטסטנטית. הם דאגו לשתף נציגים משתי הקהילות בתכנון הפסטיבל ובארגונו, ולהביא אירועים מיוחדים גם ללב השכונות הפרוטסטנטיות. אך המהלך המכריע היה, ככל הנראה, שילובן של תזמורות המצעדים הפרוטסטנטיות בטקס הפתיחה ובאירועים מרכזיים לאורך השבוע.

יותר מכול, נראה שהצלחת ה-פלהה ביטאה את שאט הנפש של מרבית האוכלוסייה המקומית מהסכסוך האינסופי ואת השאיפה להפוך את צפון אירלנד למקום נורמלי, שבו אפשר פשוט ליהנות משבוע של מוזיקה וריקודים.