newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הטקסים הקבועים של המלחמה: עדות מעזה

אמא שלי מתרוצצת בין החדרים, מנסה להבין איך להעביר את האחיות שלי למקום יותר בטוח. אבא שלי מפחד שלא תגיע משכורת. צווחות האמבולנסים וזמזום הרחפנים. ותיק הגב, שהפך לסמל של העזתי, משמש לבניית הזהות מחדש אחרי שמטוסים מעלימים את כל החפצים

מאת:
בית אחרי הפצצה בעזה, ב-6 באוגוסט 2022 (צילום: מוחמד זאנון)

בית אחרי הפצצה בעזה, ב-6 באוגוסט 2022 (צילום: מוחמד זענון)

אני כותב מהבית שלי בעזה. שמי אסמעיל, בן 28. אני רוצה לתאר מה זו מלחמה פה במחנה פליטים, דרך העיניים שלי. אעדכן כל יום.

זה התחיל בשישי, כשקמתי בצהריים לצווחות של אחי הקטן: "אש! איזה טירוף! אש!"

התנערתי מהמיטה. "מה קרה! מה אש?" לרגע חשבתי שמשהו בבית נשרף. יום שישי הוא יום מנוחה בעזה, ונרדמתי אחרי ארוחה דשנה. לא הבנתי מה אחי אומר.

"אש", הוא השיב, "מלחמה".

שתיתי מים ויצאתי למרפסת של הבית שלנו. בטלפון שלי נגמרה הסוללה, לא היה חשמל, והמרפסת עבורי היא תחנת חדשות כשהחשמל נקטע.

ראיתי ברחוב כמה משפחות, בעיקר ילדים ונשים, שהלכו ממזרח למערב עם תיקים על הגב. נראה שזה באמת קורה שוב.

בשבע בערב הצלחתי להטעין קצת את הטלפון ולבדוק חדשות. ראיתי תמונה של אבא אוחז בילדתו בת החמש. בגופה קטנה. ותמונה אחרת של בית מופגז.

הבזקי זכרונות מהמלחמות הקודמות חנקו אותי, אבל לא התמסרתי אליהם. רציתי משהו שיסיח את דעתי.

כבר נוצרו לנו טקסים משפחתיים קבועים בזמני מלחמה. אמא שלי מתרוצצת בין החדרים, מנסה להבין איך להעביר את האחיות שלי למקום יותר בטוח. אבל לאן, אמא? אבא שלי, פקיד בנק, מפחד שלא תגיע משכורת, כי איך נחיה.

בשמונה וחצי בערב, סירנות האמבולנסים, כמו תופי מלחמה, הפכו כבר לצליל העיקרי ברחוב, ודבר סביבי במחנה הפליטים שג'אעיה, לא היה רגוע. כלי רכב חלפו, על גבם כריות ומזרונים. המונים הלכו ברגל, רק לברוח למקום אחר.

ואני עמדתי במרפסת וחיפשתי בעיניים את התיקים.

תיק הגב של העזתי בזמן המלחמה הפך לסמל. חלק ממי שאנחנו. תבינו: התיק משמש כדי לבנות את הזהות שלך מחדש, אחרי שמטוסים מעלימים לך את הבית ואת כל החפצים. התיק הופך להיות מי שאתה.

בדרך כלל, בתיק הזה יהיו דברים פרקטיים. דרכון, כמה מסמכים אישיים, תעודות מהאוניברסיטה, ביטוח בריאות. אני מתבונן בעשרות התיקים שחולפים על פני. ואז אחי צועק מלמטה: "בואו מהר, הם יפגיזו את המאפייה של אבו מוחמד!"

אני יורד למאפייה, ברחוב מולנו, ורואה המון מתגודד סביבה, מחלץ שקיות מתוך החנות. אחרי רגע, אני קולט שזו לא הפגזה. אנשים מפחדים שייגמר הלחם והם מרוקנים את המאפייה. אחותי הקטנה נוגעת לי בכתף. "תצלם אותי", היא מבקשת, לבושה בחולצה חדשה.

"זה נראה לך זמן מתאים לתמונות", אני גוער בה, "סעי, סעי מכאן".

ואז מחשבה מעוררת אימה חולפת לי בראש. ואני מיד מצלם שתי תמונות של אחותי. במלחמות אדם הופך אדיב יותר.

עזה, ב-6 באוגוסט 2022 (צילום: מוחמד זאנון)

עזה, ב-6 באוגוסט 2022 (צילום: מוחמד זענון)

עכשיו 11 בלילה. אני מנסה לישון אבל לא מצליח בגלל החום. אין חשמל. בישראל לא מאפשרים לנו להכניס דלק מאז יום שני, ותחנת הכוח היחידה כבר קרסה. ים של טיפות זיעה מכסה אותי. ואז החשמל חוזר! אני מפעיל את המאוורר, ועוצם עיניים.

בזמני מלחמה, הרחפנים הישראלים, שאת הזמזום שלהם שומעים תמיד בכל מקום בעזה, גוברים ומתרבים. עשרות מהם עפים בשמים, ולפעמים גם מפגיזים.

צינת המאוורר מאפשרת לי להירדם סוף סוף. חריקת הלהבים מכסה קצת על רעשי הרחפנים מחוץ לחלון.

 אסמעיל (שם בדוי), עיתונאי מעזה. הטקסט נלקח מ"אנחנו שמעבר לגדר",  גוף תקשורת עצמאי שכותב על עזה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf