ב-92' חד"ש תקפה את הממשלה והצביעה בעדה. זה יכול לעבוד היום?

רבין לא התבייש ללכת עם הערבים, האופוזיציה היום חוששת. יצחק רבין במסיבת עיתונאים בצרפת עם שמעון פרס, יולי 1994 (צילום: לע"מ)

ב-13 ביולי 1992 התכנסה הכנסת לדון בהצגת ממשלתו של יצחק רבין. הדיון התארך אל תוך הלילה, ואז עלה לדוכן תאופיק זיאד, יו"ר חד״ש. זיאד תקף את קווי היסוד של הממשלה וטען שהם מחזקים את הצבא ותומכים בהמשך הדיכוי בשטחים. "אנחנו לא מבקשים שותפות בקואליציה בגלל קווי היסוד שלה", אמר, "קל יותר בשבילנו להצביע נגד ואפילו הגיוני יותר, אבל הפעם הזו אנחנו נלך נגד ההיגיון המופשט ונלך אחרי התקווה". יו״ר הכנסת שבח וייס פנה מיד לנואם הבא, מיכה גולדמן, ואמר לו שאם יקצר, הממשלה תקום עוד הלילה. היא קמה ברוב של 67 מול 53. חד"ש ומד"ע, מפלגתו של עבד-אלוהב דראושה, היו חלק מהרוב הזה.

>> פחד קיומי ורצון עז בשינוי: עלייה בנכונות להצביע בחברה הערבית

בבחירות שהתקיימו חודש קודם לכן זכתה מפלגת העבודה ב-44 מנדטים ומרצ ב-12. שלושת המנדטים שקיבלה חד״ש והשניים שקיבלה מד״ע השלימו ל-61 מנדטים – מה שנקרא "גוש חוסם". אולם את הקואליציה הקים רבין עם מרצ וש״ס, 62 חברי כנסת בסך הכל, כך שבתחילת כהונת ממשלתו לא היה תלוי בקולות הערבים. התלות נוצרה מאוחר יותר: אחרי פרישת ש״ס ב-1993 נותרה הקואליציה עם 56 מנדטים, ותמיכת המפלגות הערביות מבחוץ נעשתה הכרחית. בהצבעה על הסכם אוסלו, ב-23 בספטמבר 1993, שתי המפלגות הערביות אפשרו לממשלה להשיג רוב של 61 מול 50, עם שמונה נמנעים. ממשלת מיעוט קידמה מהלך מדיני מכריע בזכות מפלגות שלא היו חלק ממנה.

חזרתי לפרוטוקול של ישיבת הכנסת ב-1992 בעקבות דבריו של יוסף ג׳בארין, יו״ר הרשימה המשותפת, שהזכיר את הניסיון של ממשלת רבין והבטיח רשת ביטחון לכל ממשלה שתחליף את ממשלת נתניהו. "נהיה רשת ביטחון, אבל רשת ביטחון קודם כול לעמנו", אמר ג'בארין. "אנחנו לא נותנים צ׳ק פתוח".

מנסור עבאס, יו״ר רע״מ, מתח ביקורת על דבריו של ג'בארין ואמר שהוא "מוכר אשליות" לציבור הערבי. עבאס אמר שהוא רוצה להיות שותף משפיע בממשלה הבאה, לא רשת ביטחון ולא חלק מגוש חוסם. כדי שממשלה תשרוד היא צריכה להעביר תקציב, הוא הסביר, ואת זה אפשר לעשות רק מתוך שותפות בממשלה, לא באמצעות "רשת ביטחון".

הוויכוח הזה בין ג'בארין לעבאס מזכיר במידה רבה את ההבדל בין עמדות חד"ש ומד"ע ב-1992. בדיון על השבעת הממשלה בכנסת אמר יו"ר מד"ע דראושה שמפלגתו רצתה להצטרף לקואליציה ונדחתה: "מפלגת העבודה עדיין איננה פתוחה כדי לעכל את האזרחים הערבים במדינת ישראל". הוא סיפר שמד״ע לא ביקשה תיקים לעצמה, אלא רק שימונה שר ערבי מתוך מפלגת העבודה. דראושה לא הסתיר שבמפלגתו היו שהציעו להימנע בהצבעה, והגדיר את ההחלטה לתמוך בממשלה כ"אשראי מוגבל לתקופה מוגבלת" של תשעה חודשים עד שנה. המבחן, אמר, יהיה "ביצוע אמיתי של ההבטחות, ולא רק מילים ודיבורים ולא רק מסמכים".

לא הסכים עם קווי היסוד של ממשלת רבין. ח"כ תאופיק זיאד בכנסת, ב-1992 (צילום: פלאש90)

רבין הצהיר אז שדלת הקואליציה "תהיה פתוחה" למי שיקבל את קווי היסוד, והודה כי "במשך שנים שגינו בהתייחסות לאזרחים הערבים והדרוזים". ובכל זאת, הוא סגר את הדלת בפני מד"ע. במילים אחרות, עבור חד״ש התמיכה מבחוץ היתה בחירה; עבור מד״ע היא היתה גם תוצאה של סירוב. לא רחוק ממה שקורה היום עם המשותפת ורע"מ.

כצפוי, הימין לא אהב את החיבור בין רבין למפלגות הערביות. אריאל שרון הכריז בדיון כי לראשונה "הבוחרים הערבים", המייצגים ציבור שיחסו למדינה "נע בין נאמנות על תנאי לבין עוינות לה", הם שהכריעו איזו ממשלה תקום. רפאל איתן, יו״ר צומת, קבע ש"ממשלה הנשענת על קטבים ונתמכת על ידי סיעות ערביות" לא תוכל להוציא לפועל תוכניות חברתיות.

חברי הכנסת עמנואל זיסמן ואלי בן מנחם ממפלגת העבודה קראו לעבר שרון כי רבין "קיבל רוב יהודי הרבה יותר מאשר הליכוד". בדברים האלה הם קיבלו למעשה את ההנחה שקולות ערבים אינם מספיקים כדי להעניק לגיטימיות לממשלה. ח"כ יעל דיין הציגה עמדה פתוחה יותר לשותפות. היא הביעה תקווה שהתמיכה של המפלגות הערביות "איננה רק אקט פוליטי של בחירת הרע במיעוטו, אלא גם הבעת אמון אמיתית".

חזרה להיום. עבאס הצביע, כאמור, על קושי מעשי בהצעתו של ג׳בארין: כיצד תוכל המשותפת להבטיח את קיומה של ממשלת מיעוט, אם התנגדותה למימון הכיבוש והפעילות הצבאית תמנע ממנה לתמוך בתקציב המדינה? אלא שהקושי הזה אינו חדש. זיאד אמר באותו נאום שפתרון הבעיות החברתיות אפשרי רק "בתנאי… שיהיה קצת פחות כסף בתקציבים למלחמות ולכוח הצבאי". כלומר, הדרישה לצמצום תקציב הביטחון היתה חלק מעמדת חד״ש כבר כשהכריזה על תמיכתה בממשלה, והתמיכה מבחוץ התקיימה למרות המחלוקת הזו.

התקדים של זיאד מ-1992 אינו פותר את הקושיה היום. הוא מחייב את מי שמציע רשת ביטחון לומר מה יעשה כשהתקציב יגיע לכנסת. "אנחנו לא נותנים צ׳ק פתוח" היא עמדה, לא מנגנון. גם עבאס חייב תשובה: הניסיון בממשלת בנט-לפיד הראה מה אפשר להשיג באמצעות ישיבה בקואליציה וגם מה מחירה, ועליו להסביר אילו סמכויות יצדיקו את המחיר הזה ומה יעשה אם ההסכם לא יקוים.

משחזר את הדילמה של חד"ש ב-1992. יו"ר הרשימה המשותפת יוסף ג'בארין, 1 באוקטובר 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

אבל ההבדל המרכזי בין 1992 להיום אינו בצד הערבי. אז, כמו היום, הימין התנגד להסתמכות על מפלגות ערביות. אבל אז מחנה השמאל לא התבייש בתמיכתן, ומפלגת העבודה מסרה לחד״ש ולמד״ע התחייבויות בכתב. היום ההדרה מגיעה מתוך המחנה המבקש להחליף את נתניהו.

יו"ר הדמוקרטים יאיר גולן אמר ש"ניתן לייצר שותפות עם מנסור עבאס ולהכניס אותו לקואליציה", אך לא התחייב לשותפות עם המשותפת. אביגדור ליברמן הבהיר כי "לא תקום שום קואליציה עם המפלגות הערביות". נפתלי בנט התנה את ממשלתו בהישענות על מפלגות ציוניות, ואמר שרע"מ אינה מפלגה ציונית. גדי איזנקוט אמר כי "עובדתית, מנסור עבאס לא מקבל את ארבעת העקרונות, לכן הוא לא חלק מהממשלה שלי". מהראיון עימו עולה שגם המשותפת אינה עומדת בתנאיו, אך איזנקוט לא התחייב שלא להסתייע בהצבעות מבחוץ.

זו בדיוק הבחירה ברע במיעוטו בלבד, שיעל דיין קיוותה שלא תהיה: ציפייה שהציבור הערבי יאפשר את חילופי השלטון משום שהחלופה גרועה בעיניו, בלי שיוכר כצד למשא ומתן. במחקר שלי על ההתנהגות הפוליטית של האזרחים הערבים בישראל אני פוגשת שוב ושוב את אותו פרגמטיזם: נכונות לפעול בתוך מערכת שאינה מכירה בנו באופן מלא, בלי לוותר על הזהות ועל התביעות. זיאד ודראושה ביטאו את הפרגמטיזם הזה ב-1992, כל אחד בדרכו. אבל פרגמטיזם אינו חשבון שאפשר למשוך ממנו בלי סוף. הוא מחייב צד שני שמוכן להכיר בו.

הגוש החוסם שג'בארין מדבר עליו אינו מבטיח שינוי. הוא יוצר כוח שיכול לאפשר אותו. בממשלת רבין, הכוח הזה תורגם לתמיכה פרלמנטרית במהלך מדיני, למרות מחלוקות עמוקות וחרף הישארותן של הסיעות הערביות מחוץ לקואליציה.

על ג׳בארין ועבאס להציג תנאים שאפשר ליישם ולבדוק. על ראשי האופוזיציה להחליט אם הם מוכנים להסכם שמכיר בכוח הערבי ובדרישותיו. מי שאין לו רוב בלי המפלגות הערביות ובכל זאת פוסל כל הסדר איתן, מבקש מאיתנו לאפשר את חילופי השלטון ולוותר מראש על כל הסכם איתנו. האם מחנה השינוי מוכן להצהיר בקולו על נכונותו להסכם איתנו? אם לא, שיפסיק לספור את הקולות שלנו.

ד״ר מייסון ארשיד שחאדה היא מרצה באוניברסיטה הפתוחה וראש היחידה לכניסה להוראה במכללה האקדמית סכנין