הבנליות של השותפות: כחול לבן והמשותפת מאתגרות את הסדר הפוליטי
בפגישה אפרורית בחדר ישיבות נטול הדר, שבקושי זכתה לכיסוי תקשורתי, עשו שני צוותי המשא ומתן היסטוריה. גם אם לא תקום ממשלת מיעוט בראשות גנץ ובתמיכת המשותפת, האידיאולוגיה חזרה לזירה הפוליטית, והמאבק מתנהל בין תומכי השותפות לבין תומכי העליונות היהודית
שני אירועים פוליטיים משמעותיים אירעו ביומיים האחרונים. הראשון היה הודעתה של אורלי לוי אבקסיס שלא תתמוך בממשלה בתמיכת "המשותפת ובל"ד". אירוע זה זכה לכיסוי תקשורתי רחב (יחסית לימי הקורונה) והוליד דיונים סוערים ונזעמים ברשתות החברתיות. האירוע השני היה הפגישה של צוות המשא ומתן של כחול לבן עם צוות המשא ומתן של הרשימה המשותפת, והוא כמעט לא זכה להתייחסות.
אבל דווקא לאירוע השני, שהתפאורה שלו נראתה כה בנלית, יש משמעות מרחיקת לכת – ייתכן שאפילו היסטורית. ככה אולי נראית הבנליות של הטוב, אם נעשה פרפרזה על ביטוי מפורסם. לא בתרועות חצוצרות, אלא בפגישה אפרורית בחדר ישיבות נטול הדר בכנסת.
כדי להבין את חשיבות האירוע כדאי לחזור בסך הכל עשרה ימים אחורנית, ליום הבחירות. כחול לבן, המפלגה הגדולה בכנסת הקודמת, הבטיחה לבוחרים שתקים ממשלה בלי הסתמכות על הרשימה המשותפת, לא מבפנים ולא מבחוץ, אפילו לא בדרך הימנעות.
עשרה ימים מאוחר יותר, שני נציגים רשמיים של אותה מפלגה נפגשים למשא ומתן רשמי, מתועד ומצולם, עם נציגי ארבע המפלגות המרכיבות את הרשימה המשותפת – כולל בל"ד, שאת נציגתה היבא יזבק ביקשה כחול לבן לפסול בבחירות רק חודש קודם לכן – כדי לבקש מהם שימליצו על בני גנץ לראשות הממשלה ויצביעו בעד ממשלת המיעוט שלו, אם יביא אותה לכנסת.
מוקדם לדעת אם המהלך הזה אכן יושלם, ואם בשבועות הקרובים, אולי אפילו תוך שבועיים, נראה את גנץ נבחר לראש ממשלה בתמיכת חברי הרשימה המשותפת. אחרי האירוע הראשון שציינתי, ההודעה של לוי אבקסיס שלא תתמוך בממשלה כזו, הסיכויים לכך קטנו.
אם צמד "המורדים" בכחול לבן, יועז הנדל וצבי האוזר, יממשו את איומם להתנגד לממשלה כזו, הסיכויים כאלה ייהפכו ללא קיימים. ייתכן שנתניהו יצליח לגייס את השלושה לתמוך בממשלה בראשותו, ייתכן שתוקם ממשלת אחדות לאומית (אפשרות סבירה בצל המשבר האמיתי של וירוס הקורונה), וייתכן שנלך לבחירות רביעיות.
אבל גם אם לא תקום ממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת, את מה שהתרחש אתמול בחדר הישיבות שלה בכנסת אי אפשר יהיה לבטל, בבחינת "נגעת, נסעת".
מפלגה הרואה את עצמה כמפלגת שלטון בישראל, ששלושת ראשיה הם רמטכ"לים לשעבר והרביעי הוא מי שטבע את המושג "זועביז", שקיבלה יותר ממיליון קולות מבוחרים יהודים במשך שלוש מערכות בחירות ברציפות, מקבלת את הנציגים הנבחרים של הציבור הפלסטיני – שקיבלו 90% מקולות הציבור הזה – כשחקן לגיטימי בזירה הפוליטית הישראלית.
ה"עם" בא מוכן
אילו היינו חיים במדינה נורמלית, לא היה במפגש הזה שום דבר מרעיש. נציגי שתי מפלגות שנבחרו באופן דמוקרטי מנהלים משא ומתן להרכבת ממשלה. אבל אנחנו לא חיים במדינה נורמלית. גם בלי שזה נאמר במפורש, מ-1948 והלאה היה ברור שמדינת ישראל "שייכת" ליהודים, ושרק מפלגות ציוניות רשאיות לשלוט בגוף הפוליטי שנקרא מדינת ישראל.
היוצאת מהכלל היתה ממשלתו של יצחק רבין ב-1992, שנתמכה בידי נציגי המפלגות של הציבור הערבי. זה הסתיים ברצח רבין, שחלק גדול מההסתה נגדו התרכזה בכך שהסתמך על "קולות הערבים". גם לפני רבין, ובוודאי גם אחריו, שום מפלגת שלטון ציונית לא העזה לשבור את הטאבו הזה.
במובן מסוים, מה שקורה עכשיו הוא אפילו משמעותי יותר ממה שקרה בממשלת רבין. קודם כל, המספרים שונים. לחד"ש ומד"ע שתמכו ברבין היו חמישה מנדטים מתוך ה-61 שלה, פחות מ-8%. עם 15 המנדטים שלהם, נציגי המשותפת אמורים להיות כרבע מתומכי ממשלת המיעוט של גנץ.
יותר מכך, בעוד ההסכם בין רבין לחד"ש ומד"ע היה ביסודו הסכם שבא מלמעלה, מההנהגה הפוליטית בלי הכנה ציבורית רחבה, הפעם נראה ש"העם" של המשותפת ו"העם" של השמאל הציוני בא הרבה יותר מוכן לרגע הזה.
דוגמה לכך אפשר לראות בתגובה של פעילי השטח ל"מהפך" של לוי אבקסיס מתמיכה בממשלה עם המשותפת להתנגדות לה, ול"מהפך" של כחול לבן משלילת האפשרות הזו לדחיפתה בכל הכוח. עוד פעילי מפלגת העבודה ביקשו להפגין מול ביתה של לוי אבקסיס בגלל ה"בגידה" כביכול בהבטחות שלה, לא נרשמו מחאות של פעילי כחול לבן מול בתיהם של גנץ, יאיר לפיד או משה (בוגי) יעלון.
גם בצד הפלסטיני נרשמה הסכמה גורפת. העובדה שבל"ד, הקוטב הכי "לאומי" בחברה הפלסטינית, היא שותפה מלאה לתהליך הזה, משאירה אותו ללא אופוזיציה של ממש ברחוב הפלסטיני.
המהלך הזה דרמטי עוד יותר בגלל מה שמתרחש במחנה השני. פניה עוז זלצברג כותבת היום ב"הארץ" כי "בידול האומה הפוליטית ליהודים בלבד" הוא חידוש שהביא ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לא רק לישראל אלא אפילו לימין הישראלי, וכי גם זאב ז'בוטינסקי, מנחם בגין, יצחק שמיר ואפילו נתניהו המוקדם לא היו מעזים לנקוט לשון כזו.
אבל גם מי שטוען שהסירוב הזה לראות בנציגי הציבור הפלסטיני כשחקנים לגיטימיים במגרש הפוליטי הוא אינהרנטי לציונות ולמושג "מדינה יהודית ודמוקרטית", לא יכול להכחיש שבקדנציה האחרונה שלו, ובמיוחד בשלוש מערכות הבחירות בשנה האחרונה, נתניהו החריף מאוד את התפיסה ש"עם ישראל" הוא היחיד שנהנה מלגיטימציה פוליטית כלשהי במדינת ישראל. האופן שבו הוציא את 15 הח"כים של המשותפת מהמשוואה הפוליטית הוא המשך ישיר למהלך הזה.
תחושת חירום ב"בלוק הימין"
לא במקרה, מערכת הבחירות האחרונה עמדה בסימן של זיהוי כמעט מוחלט בין הלאומיות (שלא לומר הלאומנות) היהודית לדת היהודית. החיבור בין ש"ס לליכוד הפך במידה רבה לציר המרכזי שעליו נשען "בלוק הימין" – אפילו יותר מהחיבור ההיסטורי בין הליכוד לציונות הדתית, שהולכת ומאבדת את המרכזיות שלה.
בכרזות הבחירות של ש"ס הוצג אריה דרעי לצידו של נתניהו, לא לצידו של הרב עובדיה. בין אם נקבל את ההגדרה המפארת של אבישי בן חיים על "ישראל השנייה" או את ההגדרה המזלזלת של נתן אשל על "הלא אשכנזים" שאוהבים לשנוא, אין ספק שהחיבור הזה בין עליונות לאומית יהודית מצד אחד ודתיות ומסורתיות מצד שני היה הכוח המניע של הימין בבחירות האחרונות.
החיבור הזה הצליח לייצר עוצמה גדולה. צודק נתניהו כשהוא מדבר על ההצלחה האדירה של הליכוד בבחירות האחרונות. העלייה של יותר מ-200 אלף קולות באה בעיקר ממה שנתניהו קרא לו "ערי הליכוד" או שכונות הליכוד בערים הגדולות. גם ההצלחה של אפליקציית "אלקטור" להוציא 60 אלף מצביעי ליכוד שבפעם הקודמת ישבו בבית, כך לפי עדותו של ראש מטה אלקטור במפלגה, שאבה את כוחה מהחיבור העוצמתי הזה.
אבל לחיבור הלאומי-דתי הזה היו גם השלכות פוליטיות שליליות על הימין. כפי שכתבה כאן לילי גלילי, הוא ניכר רבים מבין יוצאי רוסיה והביא אותם לדבוק בתמיכתם באביגדור ליברמן, למרות ואולי בגלל שהתחייב לא לשבת עם נתניהו.
וחשוב מכך, הוא הריץ את הציבור הפלסטיני לקלפיות במספרים שלא היו כמותם כבר עשרות שנים, והפך את הרשימה המשותפת לסוג של לשון מאזניים פוליטית. הימין של נתניהו נמצא בעצם בסוג של מילכוד: חיזוק החיבור הלאומני-דתי מביא לו יותר מצביעים, אבל באותו זמן מבריח לא פחות מצביעים הרחק ממנו ומגבש את המחנה הנגדי לו.
דווקא ההצלחה המרשימה של הליכוד בבחירות האחרונות חידדה שם את ההכרה: אם שיעור ההצבעה בחברה הפלסטינית ישתווה לשיעור בחברה היהודית (בבחירות לפני עשרה ימים השתתפו כ-72% מבעלי זכות הבחירה היהודים, וכ-66% מבעלי זכות הבחירה הערבים), הרשימה המשותפת עשויה להגיע ל-17 מנדטים, ו"בלוק הימין" בצורתו הנוכחית – כפי שנוצק אחרי הבחירות באפריל 2019 תוך התמזגות כמעט מוחלט בין ארבע המפלגות המרכיבות אותו – פשוט לא יכול להגיע ל-61 מנדטים.
מכאן נובעת תחושת החירום של "בלוק הימין" ושל נתניהו. נתניהו נאבק לא רק על הישארותו מחוץ לכלא, הוא נאבק על עצם ההישרדות של מחנה העליונות היהודית שגיבש בעשור האחרון.
זה מסביר את קמפיין ההסתה נגד גנץ ויעלון והצגתם כ"תומכי טרור" בשלטי חוצות שנתלו ביממות האחרונות. זה מסביר גם את המתקפה על "החוליות החלשות" במחנה ה"רק לא ביבי" – קודם האוזר והנדל ואולי גם חיליק טרופר, ואחר כך גם לוי אבקסיס. מול העוצמה של ההמשגה של השמירה על ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית", לא צריך להתפלא למה השלושה האלה שוקלים לעבור צד. השאלה היא למה לא עברו יותר.
מדינה דמוקרטית אינה אפשרית בלי שותפות
וכאן אנחנו חוזרים לפגישה אתמול ולהכרה – ההיסטורית לטעמי – בנציגי הציבור הפלסטינים כשחקנים לגיטימיים. נכון, ההכרה הזו נובעת בראש וראשונה מחישובים אריתמטיים. בלי 15 הח"כים של המשותפת, למחנה "רק לא ביבי" פשוט אין רוב.
אבל נדמה שמסתתר כאן משהו עמוק יותר. ההגדרה של "מדינה יהודית" היא מעורפלת למדי – שהרי האופן שבו מגדירים אותה בציונות הדתית שונה לחלוטין מהאופן שבו מגדירים אותה אצל החרדים ושנה מהאופן שבו יש עתיד, לדוגמה, מגדירה אותה. לעומתה, המושג "מדינה דמוקרטית" הוא הרבה יותר מוחשי, וכולל את שלטון החוק, שלטון רוב האזרחים, לא משנה מהי דתם ומוצאם הלאומי, וזכויות המיעוט.
ייתכן מאוד שראשי כחול לבן, ועוד יותר מכך הציבור שבחר בהם, מרגישים שבמאבק על שמירת ישראל כמדינה דמוקרטית אי אפשר לנצח בלי שותפות כלשהי עם המיעוט הפלסטיני. הפגישה אתמול היא תחילתו של דיון על התנאים של השותפות הזו.
גם אם בכחול לבן לא מנסחים זאת כך, מה שמתחולל עכשיו הוא מאבק, גלוי או סמוי, בין "זרם השותפות" ובין זרם "העליונות היהודית". במובן זה, צריך להודות ללוי אבקסיס ולהנדל והאוזר על שהחזירו את האידיאולוגיה לפוליטיקה הישראלית. לא עוד "לא ימין ולא שמאל", אלא שני מחנות מובדלים – מחנה שרואה את הציבור הפלסטיני כשותף וכשחקן לגיטימי בתוך הדמוקרטיה הישראלית, ומחנה שחושב שרק "רוב יהודי" הוא שמעניק לגיטימיציה לשלוט במדינה.
אם נלך לבחירות רביעיות, ייתכן מאוד שזה בדיוק מה שיעמוד על הפרק. זה ממש לא מבטיח ניצחון למחנה השותפות. אולי ההפך. הסנטימנט של העליונות היהודית מוטבע עמוק בציבור היהודי. אבל זו בהחלט תהיה תחילתה של דרך פוליטית חדשה, של ארגון חדש של המערכת הפוליטית.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן