newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הגישה השוללת שותפות יהודית-ערבית מוותרת על התקווה לשינוי

רוב האנשים בארץ נפגעים ממדיניות הממשלה. שותפות ביניהם היא הדרך להתמודד עם צורות הדיכוי השונות, לרבות סיום הכיבוש. תפקיד השמאל הוא לחשוף את האופן שבו המדיניות פוגעת באנשים ולארגן אותם למאבק לשינוי. תגובה לאורלי נוי ורמי יונס

מאת:

היינו יכולים להיפגע מהמאמר של רמי יונס ואורלי נוי. היינו יכולים להיפגע, כערביה-פלסטינית שנאבקת נגד הכיבוש ובעד שוויון, שיונס ונוי מעזים לקרוא לה "ערביה טובה", וכיהודי שנאבק נגד הדיכוי והאפליה, שזוכה מפיהם לכינוי המזלזל "אוהד דוקי". אבל כבר לפני הרבה זמן, כשהחלטנו לפעול במסגרת תנועה ערבית-יהודית – לחרוש את הארץ, לארגן אנשים, לקחת חלק במאבקים ובקמפיינים, ולבנות כוח פוליטי רחב ואפקטיבי – החלטנו שזו לא באמת אופציה להיפגע ממי שעסוק בביקורת שכל תכליתה היא לפרק. הרי כל-כך קל לבקר מעמדה נוחה ופריבילגית זו את מי שאשכרה פועלים במציאות, לקטול כל עשייה של אחרים משום שהיא "לא מספיק רדיקלית", ולהשקיף על העולם מבעד למשקפיים ציניים ומיואשים. מהמקום הנוח הזה, מה הפלא שהם בוחרים שלא לראות את ההזדמנויות הקיימות במציאות, ובעיקר – לא להאמין בשינוי. בניגוד אליהם, אנחנו יודעים שיש תקווה. לא התייאשנו מהמקום הזה, ולא התייאשנו מהאנשים שחיים כאן. אופטימיות היא עמדה פוליטית.

על המאמר של יונס ונוי, בו כתבו מדוע הם מתנגדים לשותפות יהודית-ערבית, צריך לברך פעמיים: פעם ראשונה משום שהוא עוסק בשותפות יהודית-ערבית, שהיא אחת הסוגיות הפוליטיות המרכזיות והרציניות שיש לדון בה בימים אלה, ופעם שנייה, משום שהוא מדגים בדיוק איך השלטון מצליח לשמר את עצמו באמצעות הפרד-ומשול, ועל ידי חלוקת המאבקים לכאלה של ערבים (בהם יונס ונוי מכירים) ולכאלה של יהודים (שמבחינתם, אם הם בכלל קיימים – אז הם פשוט לא חשובים). נקודת המוצא שלהם, שמתעלמת מהשאלה של איך להוביל שינוי בארץ ולמי יש אינטרס שהוא יקרה, היא שהובילה אותם למסקנה השגויה ששותפות יהודית-ערבית היא דבר מיותר.

חמש מאות מפגיני שמאל מול מצודת זאב בתל אביב, במחאה על הרג המפגינים בגבול עזה. (צילום: אלון-לי גרין, עומדים ביחד)

חמש מאות מפגיני שמאל מול מצודת זאב בתל אביב, במחאה על הרג המפגינים בגבול עזה. (צילום: אלון-לי גרין, עומדים ביחד)

זה, כמובן, לא רק דיון בעד ונגד שותפות, אלא ויכוח עמוק לגבי השאלה – "למי בחברה הישראלית יש אינטרס בשינוי המצב הקיים?". רמי יונס מכנה עצמו "ערבי לא נחמד המאמין שיהודים צריכים לתמוך במאבקים של פלסטינים" ואורלי נוי קוראת לעצמה "יהודיה עוכרת המאמינה שעל הפלסטינים להוביל את המאבקים של עצמם". מעבר לדאחקה עצמה, הדברים האלה מבטאים באופן מזוקק את ההנחה היסודית העיקרית שלהם: לערבים-הפלסטינים שחיים פה יש מאבקים, אבל ליהודים – אין. ואם יש להם, הם לא מספיק חשובים או לא מספיק "רדיקליים" עבורם. מבחינת יונס ונוי, היהודים הם כולם חלק מ"רוב דורסני ואלים". בעולם שיונס ונוי חיים בו, רוב הישראלים לא נפגעים מספיק מהמדיניות של השלטון. אבל זה פשוט לא נכון. אי-אפשר למחוק את המאבקים של תושבי השכונות, הנשים, המזרחים, הנכים, הדיור הציבורי, הקהילה האתיופית, מבקשי המקלט ועוד. אי-אפשר לזלזל בקהילות שלמות ולטעון שהן חלק מ-"רוב דורסני ואלים".

והאמת, שלא רק שיונס ונוי מוחקים את מאבקיהן של קהילות רבות כל-כך, אלא שעל-ידי כך שהם מסווגים את כל היהודים כ"רוב דורסני ואלים", הם גם קובעים שהסיבה שרוב היהודים בישראל הצביעו לימין היא שהם גזענים שנהנים מפריבילגיות ושומרים עליהן. בקיצור, יונס ונוי חושבים שהיהודים-הישראלים הם חרא של בני אדם. לפי הגישה הזאת, האנשים כאן גרועים בדיוק כמו הממשלה שלהם, ומגיע להם שנוקיע אותם. אבל כותבי שורות אלו, ותנועת "עומדים ביחד" שבה אנחנו חברים, סבורים שלממשלה ולממסד יש אינטרסים הפוכים מאלה של הציבור, ושהתפקיד של השמאל הוא לחשוף את איך שהמדיניות פוגעת באנשים ולארגן אותם למאבק נגדה.

כיצד מצליח שלטון לא פופולארי, כמו זה שבראשו עומד נתניהו, הפועל נגד האינטרסים של האנשים שחיים כאן, לקיים עצמו זמן ממושך כל-כך? הרי, המדיניות הכלכלית שלו פוגעת בעובדים ובשכבות המוחלשות, והובילה למחאות חברתיות – מהצעדה של ויקי כנפו, דרך מחאת האוהלים ועד מחאת הנכים. המדיניות החברתית שלו מתעלמת מהעמדות של רוב הציבור, והובילה רק בשנה החולפת לשביתת הנשים ולמחאת הלהט"ב. אולם הדרך שבה הוא מצליח להיבחר שוב ושוב היא לא על ידי שיפור של החיים של הבוחרים שלו, אלא על ידי מתקפה על המיעוט הלאומי הערבי-הפלסטיני בישראל: "או אנחנו (היהודים) או הם (הפלסטינים)", "הערבים נוהרים לקלפיות", "המפלגות הערביות תומכות בטרור", מצלמות בקלפיות ביום הבחירות. הסתה וגזענות הן, בין השאר, הדרך שלו להסתיר את העובדה שהוא לא שיפר בכלום את החיים של מי שבחרו בו.

לכן, הדרך שהשמאל צריך לנקוט בה כדי להיאבק בנתניהו היא כפולה: לחשוף את איך שהמדיניות הכלכלית שלו פוגעת בציבור הרחב, ולהיאבק נגד ההסתה הגזענית שלו כלפי הפלסטינים בישראל, ונגד המשך השליטה הצבאית על הפלסטינים בשטחים. ייתכן כי יונס ונוי מאמינים כי המאבקים האלה – המאבק למען קורת גג, המאבק הפמיניסטי, מאבקי עובדים, וגם המאבק לשוויון של המיעוט הלאומי הפלסטיני בתוך ישראל – הם משניים למאבק הפלסטיני נגד הכיבוש. אנחנו חושבים אחרת. רוב האנשים בארץ הזו נפגעים ממדיניות הממשלה, ושותפות ביניהם היא הדרך להתקדם לעבר התמודדות עם צורות הדיכוי השונות, לרבות סיום הכיבוש. מאז הקמת תנועת "עומדים ביחד" ועד היום, אנחנו מאמינים שאפשר וצריך לפעול למען שלום ישראלי-פלסטיני במקביל לפעילות למען צדק חברתי ולמען שוויון אזרחי ולאומי. ובכל אחת מהזירות האלה, אנחנו מתעקשים לפעול יחד, על בסיס האינטרסים המשותפים לכולנו.

ההצלחה של המאבק נגד הגירוש היתה בחיבור לדרום תל אביב. הפגנה נגד הגירוש בתל אביב (חגי מטר)

ההצלחה של המאבק נגד הגירוש היתה בחיבור לדרום תל אביב. הפגנה נגד הגירוש בתל אביב (חגי מטר)

אנחנו ניגשים לעמדה זו בידיעה, שציבורים שונים בחברה סובלים מניצול, מאפליה ומדיכוי מסוגים שונים ובאופנים שונים. האזרחים הערבים-הפלסטינים לא רק נפגעים בצורה הקשה ביותר מהמדיניות החברתית-כלכלית של השלטון, אלא גם מופלים על רקע הזהות הלאומית שלהם: חקיקה גזענית ספציפית שמכוונת נגד השפה והתרבות הערבית, ונגד הלגיטימיות של השתתפותם בחיים הפוליטיים. במיוחד התבטאו הדברים בחוק הלאום, שכופר בעקרון השוויון ומעגן בחקיקה את היותם של הפלסטינים בישראל אזרחים סוג ב'. אין סימטריה בין מציאות החיים השונה של יהודים ושל ערבים בישראל, אולם השלטון שורד דווקא כי הוא הופך את חוסר הסימטריה הזה למכשול בפני מי שהיו מעוניינים לחולל כאן שינוי. קושי מיוחד מערים השלטון כשהוא מזין בשיטתיות את הפחדים של יהודים רבים שמאמינים, שלא בצדק, כי שימוש בסממנים לאומיים או תרבותיים פלסטינים מסמל רצון "לזרוק את היהודים לים". וכך, הימין מבצע מניפולציה על הסמלים הלאומיים הפלסטינים, דוגמת הנפת הדגל או ציון זיכרון הנכבה.

חרף המורכבות הקיימת בפעולה משותפת יהודית-ערבית בחברה מופרדת ומקוטבת כשלנו, אנו מאמינים כי זו הדרך היחידה לקדם חלופה ולהצליח לשנות את המציאות. כן, זה מאתגר. לא פשוט לממש שוויון במסגרת פוליטית משותפת, כפי שהסביר במאמרו נועם שיזף. ב"עומדים ביחד" אנחנו בוחרים להתמודד עם האתגרים האלה מדי יום ביומו. לפעמים בהצלחה ולפעמים פחות. אבל בראש ובראשונה, אנחנו לא מוותרים, לא נכנעים לייאוש, ולא מפסיקים לנסות.

יונס ונוי מכירים את העמדה של "עומדים ביחד". הם אפילו מציינים במאמר שלהם שהם קראו את מסמך תיאוריית השינוי של התנועה. זה אומר שהם מכירים את העקרונות שלנו, אבל מעדיפים להתחמק מוויכוח איתם, ולהסתפק בדה-לגיטימציה שלהם: הם כותבים שאין הבדל בין מי שתומכים במאבק פוליטי יהודי-ערבי משותף נגד השלטון, לבין ארגוני "דו-קיום" שעושים אירועים עם כנאפה שלא מדברים בהם על פוליטיקה. הם גם אומרים, שהערבים שחברים ב-"עומדים ביחד" לא באמת מאמינים בשותפות יהודית-ערבית, אלא אומרים את זה רק כי הם מצנזרים את עצמם בנוכחות "בעלי הפריבילגיה". האמירות שלהם חוטאות כפליים: ראשית, הן מקטינות את התרומה של החברים הפלסטינים ב"עומדים ביחד", ששותפים בהנהגתה, שקובעים את סדר היום שלה, שפועלים כדי לקדם את האינטרסים של הציבור הערבי בישראל ולהיאבק נגד האפליה שלו, ושלעיתים גם משלמים מחיר אישי. בנוסף, הרמיזות שלהם כלפינו מחזקות את טענות הימין, לפיהן כאשר האזרחים הפלסטינים אומרים שהם מעוניינים לחיות ביחד עם היהודים בשלום – הם בעצם משקרים.

מצטערים לבאס, אבל תאלצו להתמודד עם כך שאלו העמדות שלנו ואנחנו באמת מאמינים בהן. אנחנו מבינים שמדיניות השלטון פוגעת יותר במשפחות ערביות מאשר משפחות יהודיות, ושיש לפגיעה הזאת שורשים היסטוריים; ואנחנו יודעים ששותפות יהודית-ערבית היא הדרך להיאבק על הזכויות של שתי המשפחות, ועל כך שתהיה להן ארץ שראוי לחיות בה. אלה הערכים שלנו. זו תיאוריית השינוי שלנו. מכאן מגיעה התקווה שלנו. ונאמנים לדרך שבחרנו ללכת בה, אנחנו בונים תנועה גדולה, יהודית-ערבית וסוציאליסטית, כדי לחולל שינוי מן-היסוד בחברה, בכלכלה ובפוליטיקה בישראל.

ד"ר נסרין שחאדה ואלון-לי גרין הם חברי הנהגת תנועת "עומדים ביחד". הם חושבים שזה בכלל לא משנה אם אתה נחמד או לא, ובמיוחד, נמאס להם מרדיקליות-מדומה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf