ככל שמתבהרת התמונה של מה שקורה בעזה, כך היא נעשית אפלה

יותר מ-33 אלף פלסטינים נהרגו עד כה במהלך הלחימה בעזה, רובם אזרחים; עשרות אלפים שמותם, כך נראה, נחשב בעיני רבים פחות מחיסולם של שבעה אנשי "המטבח המרכזי העולמי" (WCK) ברצועה בשבוע שעבר. אבל הרג אנשי הסיוע הוא אירוע משמעותי, ולא מפני שדמו של בעל דרכון אוסטרלי סמוק מדמם של אלפי עוללים פלסטינים, אלא מכיוון שפרטי התקיפה הזו מספקים הצצה לעוד אחת מהסיבות שבגללן הגענו למספר המתים המבהיל הזה.

תחקיר: בתוך המנגנון האוטומטי של ההרג ההמוני בעזה

עובדי הסיוע נסעו בשלושה כלי רכב מסומנים, על ציר שאושר מראש על ידי הצבא, בנסיעה שתואמה אף היא. זה לא עזר להם. בתחקיר שפרסם הצבא נאמר שאחד המפקדים "סבר בטעות" כי חמושים של חמאס נמצאים ברכבי הליווי, הכוחות בשטח "לא זיהו" שכלי הרכב שייכים לארגון ה-WCK, ובגלל "זיהוי שגוי" הם תקפו את כלי הרכב והרגו את שבעה.

בין אם נאמין לתחקיר הצבאי או לא, מה שברור הוא שכטב"ם הפציץ כל אחד מהרכבים בשיירה, מוודא הריגה. בצבא אמרו ל"הארץ" כי קיים קצר בתקשורת בין דרגי השטח לפיקוד, וכי "כל מפקד קובע לעצמו את הכללים". איש מהם לא ניסה להסביר כיצד החליט מישהו ששבעה עובדי סיוע הם נזק אגבי לגיטימי לחיסול פעילים אנונימיים.

יובל אברהם פרסם בשבוע שעבר ב"שיחה מקומית" תחקיר שאמור לחולל רעידת אדמה על השימוש בבינה מלאכותית לקביעת מטרות בעזה. בתחקיר תיארו קציני מודיעין כיצד הוחלט בצבא לאשר הפגזת בתים על יושביהם במטרה להרוג פעיל זוטר, וכי אושר "נזק אגבי" של 10-20 אזרחים עבור כל פעיל זוטר. הסיפור, אם כן, אינו מפקדים בשטח (שניים הודחו בעקבות תחקיר הצבא על ההתקפה על עובדי הסיוע) או חוסר תיאום. הסיפור תמיד היה הוראות הפתיחה באש של ישראל בעזה, והנוסחאות הקרות, שמחשבות כמה חיי אדם אפשר לגדוע בעבור "הישג" צבאי. ככל שהתמונה מתבהרת, כך היא נעשית יותר אפלה.

לפני כשבועיים פורסם באל-ג'זירה תיעוד ירי כטב"ם בארבעה פלסטינים באזור חאן יונס. התיעוד קשה לצפייה, ופי כמה קשה להצדקה. אפשר לראות בו ירי בארבעה פלסטינים שהולכים בגלוי וברוגע בדרך עפר. הם לא חמושים, לא מתגנבים ולא מנסים להסתתר. כטב"ם יורה בהם. זו אינה טעות – שניים מהם מנסים לדדות לעבר מחסה, ויד אלמונית דואגת לוודא הריגה.

במפתיע, תגובת דובר צה"ל לאירוע לימדה יותר מכפי שכיסתה. "האזור המתועד בצילום הוא אזור לחימה פעיל במרחב חאן יונס, אשר פונה באופן משמעותי מאוכלוסייה אזרחית, ובו הכוחות חוו היתקלויות רבות עם מחבלים אשר נלחמים ונעים במרחבי לחימה בבגדים אזרחיים," מסרו מהדובר והבטיחו שהאירוע עבר לבדיקת מנגנון התחקור המטכ"לי.

ובדומה למה שעולה מהתחקיר של יובל אברהם, גם כאן מתברר שלא היתה בדיקה לאחר הירי – הארבעה נורו בפברואר, ומאז איש לא טרח לבדוק את הירי בהם. למעשה, תגובת דובר צה"ל רומזת שכל ירי בפלסטיני באזור הוא לגיטימי, שהרי האזור "פונה באופן משמעותי מאוכלוסייה אזרחית". כלומר, לא פונה כולו מאוכלוסייה אזרחית.

וכך, מבעד לשכבות הגזלייטינג, צצה במקרה זה האמת על הוראות הפתיחה באש ועל רף ההפללה בעזה – ניתן לחסל אדם שנמצא באזור שמוגדר כשטח לחימה פעיל. הוא לא צריך להיות חמוש או לסכן את הכוחות. "מחבל, בתכלס", אמר לכתב "הארץ" יניב קובוביץ קצין מילואים, בתחקיר על "שטחי השמדה" בעזה, "הוא כל אחד שצה"ל הרג אותו בתוך מרחב הלחימה של הכוח".

שטחי השמדה אינם דבר חדש, וחיילים שנלחמו בעזה בסבבים קודמים סיפרו לנו, ב"שוברים שתיקה", בדיוק על אותן הוראות מקלות לפתיחה באש. סרן שלחם בעזה ב"צוק איתן" סיפר איך ירו פגז טנק לעבר בית, שהם זיהו תנועה בו. לא יותר. "היה ברור שאם זה לא כוחותינו, אז צריך לירות בהם," תיאר. חייל אחר סיפר שלאחר שאושרה תקיפה בשג'אעייה, הוא הופתע לראות בתמונות התגודדות של אזרחים. "מבחינתנו היה ברור שהאזור הזה אמור להיות נקי מאזרחים," אמר.

אלא שהאזורים הללו אינם נקיים מאזרחים. הפיקוד הבכיר בצבא יודע את זה, אבל מישהו איפשהו החליט שזה לא משנה. "אזרחים שנמצאים שם, נמצאים כי הם בוחרים בזה," נאמר לעד שלנו. במילים אחרות, דמם בראשם. ההחלטה הזו משקפת יחס מחפיר לחייהם של אזרחים פלסטיניים, עובדים בארגוני סיוע והחטופים הישראליים. ומסתבר שקלות הדעת הזו לא השתנתה אפילו לאחר שחיילים ירו בדם קר בחטופים אלון שמריז, יותם חיים וסאמר טלאלקה. לרמטכ"ל היה אז נוח להתמקד בהנפת הדגל הלבן, ולא בעצם ההוראות שמאפשרות ירי בבלתי חמושים.

איפשהו יושבים עתה בעזה חייל או חיילת, שאולי מרגישים בעיקר קהות ועייפות, אבל מתישהו הם יחזרו הביתה ויתחילו לחשוב על מה שהם עשו וראו. איפשהו בחמ"ל בעורף יושבים חיילים עם יד על הג'ויסטיק, מפעילים כטב"ם בשמי הרצועה, וכל זה אולי נראה להם כמו משחק מחשב. יום אחד גם הם יתחילו לשאול את עצמם שאלות. חלקם יבוא אלינו.

וכמו כל כך הרבה חיילים אחרים, הם יישבו מול המראיין שלנו, יאמרו "אין לי מה לספר", ואז ישפכו עוד ועוד. וסביר להניח שכל מה שהם יספרו יהיה חדש לגמרי לרוב הציבור הישראלי, שהיה מוכן לשלוח אותם להילחם בעזה, אבל מסרב בעקביות לדעת מה הם עשו שם.

אבנר גבריהו הוא מנכ"ל "שוברים שתיקה"