6,000 דולר לנפש: המחיר הגבוה של היציאה מעזה

אחרי חודשים של מלחמה שלא היתה כדוגמתה בעזה – הפצצות בלתי פוסקות, עקירה, רעב וצמא – רבים איבדו תקווה למצוא מקום בטוח ברצועה, ומנסים נואשות לצאת ממנה. אבל לבריחה ממוות בעזה יש מחיר גבוה מאוד – שרוב הפלסטינים פשוט אינם יכולים להרשות לעצמם.

עבור פלסטינים שמחזיקים בדרכונים זרים, היציאה מעזה עוד אפשרית. מתחילת המלחמה, כמה וכמה ממשלות ביקשו ממצרים לפתוח את מעבר רפיח בדרום הרצועה, כדי לאפשר לבעלי אזרחות כפולה לצאת בצורה בטוחה (מעבר ארז לישראל, שבצפון הרצועה, סגור מאז 7 באוקטובר). אחרי שבועות של תחנונים ומאמצים דיפלומטיים, מאות בעלי אזרחות כפולה מצליחים לאט לאט לעזוב את עזה, בתקווה לחזור אחרי סוף המלחמה.

אבל יותר מ-2.2 מיליון פלסטינים נותרו בתוך הרצועה, תחת הפצצות ומצור ובלי ממשלות זרות שיסייעו להם. כדי ששמם יתווסף לרשימת האנשים שמורשים לצאת ממעבר רפיח, על התושבים האלה לשלם מחיר מופקע לאחת מסוכנויות הנסיעות הפרטיות בעזה או בקהיר, שפועלות מול כוחות הביטחון המצרים כדי לתאם את ההימלטות מהרצועה.

>> דיווחים מעזה

לפני המלחמה היה ניתן לצאת מהרצועה רק לצורכי טיפול רפואי, ללימודים או לעבודה, ורק מעטים היו יכולים לשלם את הסכומים הגבוהים שאפשרו יציאה לנופש או למטרות אחרות. המחיר לחציית הגבול היה כ-50 דולר, וסוכנויות נסיעות גבו לעתים קרובות מאות דולרים כדי לזרז את התהליך. כעת, סוכנויות הנסיעות התחילו לגבות 5,000 דולר ויותר כדי לתאם יציאה של אדם בודד. מאות אלפי עזתים, שנותרו חסרי כל ונעקרו ממקומם כמה פעמים במהלך המלחמה, יכולים רק לחלום על סכומים כאלה.

רים עוודאללה, אמא בת 35 מהעיר עזה, שוהה בח'אן יונס מאז אמצע אוקטובר. "אין לנו כאן חברים או קרובי משפחה כאן", היא מספרת. "הגעתי לבית ספר (שמתפקד כמקום מחסה), אבל אני מחפשת הזדמנות לעזוב את עזה. אני רוצה לברוח מהמוות עם בתי, ואחזור לעזה אחרי שהטירוף ייגמר".

"יש לי אח בגרמניה שניסה להגיש עבורנו בקשה לעזוב דרך רפיח, אבל הבקשה נדחתה; רק בקשות מאמא או מאבא מתקבלות, לפי שגרירות גרמניה", אומרת עוודאללה. "אז התחלתי לחפש דרכים אחרות לעזוב – באמצעות סוכנויות נסיעות.

"הם ביקשו מאיתנו 4,500 דולר, סכום גבוה מאוד. אחרי התייעצויות עם משפחתי, הסכמנו לשלם כדי לצאת ממלכודת המוות הזאת. אבל כשביקשנו מהסוכנות לתאם את יציאתנו מעזה, הם כבר ביקשו ממני 6,000 דולר לנפש, ולא יכולנו להרשות את זה לעצמנו. אז נכנענו לגורלנו, ונחכה עד שתסיים המלחמה, או עד שנמצא סוכנות נסיעות שתרצה פחות כסף".

בתה של עוודאללה, שרה, בת 11. "היא צוחקת איתי לעתים קרובות שאנחנו במקום בלי מים או מזון, וזה כמו קמפינג במדבר", אומרת עוודאללה. "שרה שותקת הרבה. אחי מגרמניה מנסה לנחם ולתמוך בנו, ואומר לנו שאנחנו צריכות להחזיק מעמד ולהיות חזקות, אבל זה כל כך כואב שאין לנו את היכולת לנסוע מפה. אנחנו צריכות הרבה כסף כדי לברוח מהגיהנום הזה, אפילו רק לכמה ימים".

"הסוכנויות רק מרעות את המצב"

כמה סוכנויות נסיעות בח'אן יונס ורפיח מסרו למגזין 972+ שהסיבה העיקרית לעליית המחירים היא דרישות מצד הרשויות במצרים. לדבריהם, בזמן מלחמה המחיר של תיאום מעבר דרך רפיח ממצרים נע בין 2,000 ל-6,000 דולר לאדם, והסכום הזה מתחלק בין כוחות הביטחון המצרים לבין המשרדים בעזה (בתנאים רגילים, המחיר נע בין 200 ל-1,000 דולר, תלוי בעונה, אמרו באחת הסוכנויות).

בסוכנויות מציינים כי יש כיום ביקוש גדול לנסיעות מהצד הפלסטיני, כשרבים ממי שמבקשים לצאת זקוקים לטיפול רפואי דחוף. אבל גם אם התושבים היו יכולים להרשות לעצמם את המחיר הגבוה, רבים מהם הותירו מאחור את רוב כספם כשנאלצו לברוח מאימת ההפצצות הישראליות.

חאלד אל-אטרש נאלץ לברוח מביתו בג'באליה, שבצפון רצועת עזה, עם אשתו וארבעת ילדיהם. הם הגיעו במיוחד לרפיח, אומר אל-אטרש, כדי להיות קרובים למעבר הגבול. "נסעתי למצרים לחודש עם הילדים שלי (בקיץ האחרון), וחזרנו לשנת הלימודים. ניסיתי לעבור שוב (אחרי תחילת המלחמה); הם ביקשו מאיתנו 5,000 דולר לאדם. אנחנו שישה: 30 אלף דולר כדי לעזוב את עזה. זה בלתי אפשרי".

לדברי אל-אטרש, "הבית שלי נהרס לגמרי, והוצאתי כבר סכום גדול על הנסיעה בקיץ. איך נגייס כל כך הרבה כסף? (סוכנויות הנסיעות) לא מקלות על סבלנו, הן רק מרעות את המצב. אנחנו מנסים לברוח בכל דרך אפשרית. אני הולך לרפיח עם חבר ואנחנו מנסים לתכנן תוכניות, וכל יום אנחנו מחפשים סוכנות נסיעות שהמחירים שלה נמוכים יותר".

למרות שהביקוש לשירותים האלה זינק בגלל המלחמה, בעיני אל-אטרש, החברות הפרטיות הללו מנצלות את המצב הנואש. "בקיץ שעבר עזבתי את עזה עם משפחתי כדי להירגע אחרי שנת לימודים ארוכה. שילמנו לסוכנות הנסיעות 500 דולר לאדם. בקיץ המחירים קצת גבוהים, אבל לא כמו עכשיו. זה ניצול של הצורך שלנו לעזוב.

"אנחנו לא יודעים איך לחיות במלחמה הזאת – אין מקום בטוח, ואנחנו לא יכולים לעזוב", הוא אומר בתסכול. "אנחנו לא רוצים לעזוב את עזה לצמיתות, רק זמנית, עד שהמלחמה תסתיים. יש לי ארבעה ילדים, שבריאותם הנפשית והפיזית מידרדרת. הקור נוראי. אין אוכל. יש מעט מאוד תרופות בעזה. והדבר הכואב ביותר הוא הגבלות התנועה והניצול שהם מנצלים אותנו".

לילה רזיק, סטודנטית בת 22 מהעיר עזה, למדה במצרים וחזרה לעזה כדי לבקר את משפחתה כמה שבועות לפני פרוץ המלחמה. היא היתה אמורה לחזור למצרים באמצע אוקטובר.

"ניסיתי כמה פעמים לבקש מהאוניברסיטה לתאם עבורי מעבר דרך רפיח, אבל הם לא הגיבו", היא מספרת. "ואז הלכתי לסוכנות נסיעות כדי לתאם ולזרז את היציאה מעזה, אבל הם ביקשו ממני 4,000 דולר ואמרו לי שאם אצליח לעזוב, אצטרך לשלם להם עוד 2,000 דולר.

"לא האמנתי שהם גובים כל כך הרבה כסף. זה יותר ממה שאני משלמת על הלימודים באוניברסיטה. ויש כמה סוכנויות שלא מספרות לנוסעים את האמת ולא הכניסו את השמות שלהם לרשימה במעבר רפיח (והם לא הצליחו לעזוב)".

החסמים הבירוקרטיים והכספיים האלה, לצד החסמים הפיזיים, הופכים את ההימלטות מעזה לבלתי אפשרית עבור רבים, שנאלצים לשרוד במציאות שאל-אטרש מתאר בפשטות כ"חיים בבית כלא".

רווידה כמאל עמאר היא עיתונאית מח'אן יונס. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס