שקרי השב"כ: הנורמה הישראלית היא מבוכה בינלאומית

כשמועלות האשמות כלפי פלסטינים – בין אם במעצר מינהלי, בבתי המשפט הצבאיים או במישור הדיפלומטי – נעשה שימוש נרחב ב"מידע חסוי", כזה שרק לצד המאשים יש גישה אליו, שאי אפשר להתגונן מפניו או להתמודד אתו.

במקרה של ששת הארגונים הפלסטיניים שהוכרזו על ידי שר הביטחון, בני גנץ, כארגוני טרור, הצלחנו לחשוף הבוקר (חמישי) את המידע החסוי שעליו התבססה ההכרזה. המידע נשלח במאי לאירופאים, לא שיכנע אותם להפסיק לתרום לארגונים, וכעת מופץ גם לחברי קונגרס בארה"ב.

>>> חשיפה: במסמך השב"כ נגד הארגונים הפלסטיניים אין ראיות קונקרטיות

מעבר לכך שאין במסמך שום הוכחה לטענות הישראליות הקשות על מעורבותם של ששת הארגונים בטרור, עיון במסמך ובמאות חומרי חקירה חושף בצורה ברורה את העובדה שכדי להאשים פלסטינים ואף להוציא ארגונים שלמים ומוערכים מחוץ לחוק לא צריך הרבה מעבר למידע מעורפל, עדויות שמיעה, וטענות כלליות ללא כל ביסוס ראייתי.

בדיוק כמו מה שקורה בבתי המשפט הצבאיים בעופר ובסאלם, גם כאן, כדי לטעון נגד פלסטינים וגם כדי להרשיע אותם מספיקה עדות יד שלישית או מידע כללי, במיוחד כשההנחה היא שהמידע לעולם לא ייחשף בפני הציבור. גם המסמך הסודי שנועד לשכנע את האירופאים והאמריקאים נוסח על בסיס אותו הגיון: כל פלסטיני הוא אשם ברגע שיש גורם רשמי שמאשים אותו.

לאורך כל העבודה על התחקיר עלתה השאלה האם גנץ, משרד הביטחון או השב"כ הכינו במודע מסמך כל כך דל, שאין בו בדל של ראייה קונקרטית נגד ששת הארגונים שנכללו בהכרזה. לטעמי, ההסבר פשוט יותר. אחרי יותר מדי שנים שבהן הגורמים האלה התרגלו לעבוד במחשכים, ללא ביקורת, מול מערכת המשפט הצבאית שמקבלת כמעט כל טענה של הרשויות באופן כמעט אוטומטי, זה הסטנדרטים שלהם הם רגילים. הרי אחוז ההרשעה בבתי המשפט הצבאיים הוא 99.7%. איזו סיבה היתה להם לצפות לתוצאה אחרת, גם במישור הציבורי?

מבחינת שר הביטחון, משרד הביטחון, השב"כ, מה שהתרחש במקרה הנוכחי הוא הנורמה: חקירה ללא הגבלה של חשודים, מניעת מפגש עם עורך דין, שימוש בפרקטיקות שיכולות להגיע עד כדי עינויים – רק כדי לקבל מהם הודאה לגבי ארגונים שבהם לא עבדו, שכוללת אמירות מעורפלות ללא כל ראייה חומרית הקושרת את הארגונים האלה לטרור.

לכן יש להניח שבישראל ציפו לתוצאה אחרת כשהגישו למדינות האירופאיות שתורמות לארגונים את ה"מסמך הסודי". הם בוודאי ציפו שהאירופאים יקבלו את הטענות, יפסיקו את המימון ויפרסמו הודעה בנושא – מה שהיה יכול להיות הישג דיפלומטי במאבק ב"דה לגיטימציה" שעושים הארגונים לישראל, בכך שהם פועלים לחשיפה יומיומית של הנעשה בגדה המערבית ובעזה. סביר להניח שהם הופתעו מתגובת האירופאים – שלא התרשמו מאותו "מסמך סודי" שהוצג בפניהם, דחו את הטענות והמשיכו בעבודה עם הארגונים.

לאחר שכשל הניסיון לשכנע את האירופאים, בישראל חזרו לשיטה הישנה והמוכרת – הוצאה מחוץ לחוק והכרזה על טרור.  במשרד הביטחון אמרו כי מדי שנה מוצאים עשרות צווים כאלה, אך נראה שהופתעו שם מעוצמת התגובות הבינלאומיות להכרזה ומהתמיכה הרחבה בארגונים הפלסטיניים.

אפשר גם לומר שההרגל של הרשויות בישראל לכנות כל התנגדות פלסטינית לכיבוש – כולל פעילות דיפלומטית ומחאות לא אלימות – בשם "טרור" לא פעל לטובתם הפעם. ההכרזה על ארגונים ותיקים ומוערכים כמו אל–חק ואדמיר כעל טרוריסטים לא התקבלה בהבנה או באהדה. השימוש האובססיבי הזה במונח "ארגון טרור" הפך אותו לחסר משמעות.

קשר "מעורפל בצורה קיצונית"

חשוב להדגיש שהמסמך שהוצג לאירופאים במאי ובשבועיים האחרונים גם לאמריקאים, ושעליו התבססה ההכרזה של גנץ, מתבסס בעיקרו על עדויות של שני רואי חשבון לשעבר, שעבדו בכלל בארגון שביעי – לא באף אחד מששת הארגונים, כלומר הידיעה שלהם לגבי התנהלות הארגונים שנכללו בהכרזה מוגבלת מאוד. בחומרי החקירה אכן נעשה שימוש נרחב בביטויים כמו "ידוע ש…" ו"שמעתי ש…".

הרשויות בישראל ניצלו את העובדה שככל הנראה נעשה שימוש לא תקין בכספים – כמו זיוף חשבוניות וניפוח הוצאות – כדי לטעון שהשחיתות הזאת סייעה לממן את פעילות החזית העממית. אך לפי החומרים שבידינו מדובר על פעילות חינוכית, בריאותית וחברתית, שנעשתה בגלוי כחלק מפעילות הארגון השביעי – ועדות הבריאות. הקישור לארגונים האחרים נעשה מכיוון שלאותו ארגון שביעי היו פרויקטים משותפים – וגלויים – עם חלקם.

השיוך לחזית העממית נעשה דרך העדויות המעורפלות של העצורים, אבל בעיקר באמצעות הטעייה מכוונת, שניסתה להציג שיוך פוליטי או רעיוני (מפלגת החזית העממית היא מפלגת שמאל, וגם הארגונים) כהשתייכות רשמית של הארגונים לחזית. גם אם נניח לרגע שהארגונים אכן משוייכים רשמית לחזית, בכל מקרה לא הוצגה אף ראיה חומרית – כמו קבלה או מסמך – שמראה שהארגונים האלה קשורים לטרור או לפעילות אלימה כלשהי.

לדוגמה, במסמך הסודי מצוטט קטע מחקירתו של אחד מרואי החשבון, שבו הוא טוען: "אני יודע זאת (שהארגונים הם חלק מהחזית העממית; י"א וא"ז) כי הייתי רואה את הקבלות והחשבונות שבהן השתמשו בפעילות של החזית העממית". מחומר החקירה המלא, שנחתך מהמסמך, עולה שהפעילות שאליה התייחס רואה החשבון היא "קורס אימון דבקה ברמאללה, בית לחם וירושלים".

במקום אחר במסמך הרשמי ששלחה ישראל מצויין כי כספים של הארגונים מימנו את פרויקט כנען, שבמסגרתו "הוצאו לפועל שני קורסים מטעם החזית העממית כחלק מהפעילות הארגונית" – אך נחתך פירוט הפעילות, שבחקירה מופיע מיד לאחר מכן, ושכלל ריקודי דבקה, פעילויות לנוער ועוד.

ויש עוד דוגמאות ל"חיתוך" של ציטוטים מהחקירה במסמך, שנועדו ליצור רושם של פעילות חשאית ואף צבאית, כאשר בפועל דובר בפעילות שפורסמה באתרי הארגונים עצמם. לכל היותר, ניתן לטעון שחלק מהפעילות משוייכת רעיונית לחזית העממית, שהיא מפלגה פוליטית בגדה המערבית, שכמו מפלגות פלסטיניות נוספות הוצאה מחוץ לחוק על ידי ישראל.

מעצרה של חברת הפרלמנט הפלסטינית ח'אלדה ג'ראר ב-2019, לאחר הפיגוע שבו נרצחה רנה שנרב, מספק הצצה לניסיונות שלא צלחו לקשר בין פעילות פוליטית של החזית העממית לזו הצבאית. לפי פירסומי השב"כ לאחר מעצרה "היא עולה כמי שעומדת בראש ארגון החזית העממית בגדה, ובמסגרת זו אחראית על כלל הפעילות של הארגון". אך בכתב האישום לא מוזכר הרצח במעיין עין בובין, שהוביל לגל המעצרים.

לבסוף הורשעה ג'ראר במסגרת הסדר טיעון ב"חברות ונשיאת משרה בהתאחדות בלתי מותרת", נדונה לשנתיים מאסר ושוחררה לאחרונה. אפילו התביעה הצבאית מנתה כמה נימוקים שהובילו להסדר הטיעון, שלפיהם ג'ראר נשאה במשרה פוליטית ולא עסקה באופן ישיר בעניינים הצבאיים או הכספיים של החזית העממית.

גורם אירופאי שנחשף לחומרים הגדיר את הניסיון לקשור בין הפעילות הלא חשאית של הארגונים עצמם לבין פעילות החזית העממית כ"מעורפל באופן קיצוני". אותו גורם ציין כי משמעות המילה "affiliated", שבה נעשה שימוש תכוף במסמך כדי לתאר את הקשר בין הארגונים לבין החזית העממית, אינה ברורה בהקשר הזה. לדבריו, אם מדובר ב"שיתוף ברעיונות או ערכים", אין בכך שום דבר פסול או אסור לפי הסטנדרטים של המדינות התורמות.

ניתן לקוות שבנוגע להכרזה על ששת הארגונים כארגוני טרור, חשיפת החומר הסודי וההסתייגויות האירופית מהטענות הישראליות תוביל בסופו של דבר לביטול ההחלטה. אך בכל מקרה, הנורמה הישראלית, שבמסגרתה נעשה שימוש ב"חומרים סודיים" כ"ראיות" נגד פלסטינים – בין אם בבתי משפט או בזירה הציבורית – חייבת להיפסק.