פגישת גנץ-אבו מאזן היא רק עוד עדות לעיוורונו של הכובש

"ייתכן שהפתרון הטוב ביותר לעזה היה אילו היתה טובעת בים, אך משום שזה לא אפשרי צריך למצוא לזה פתרון" אמר יצחק רבין. החלק הראשון במשפט מבטא משאלה ישראלית פופולרית שרבין רצה להתייחס אליה ולשלול אותה. אי אפשר לממש את מה שרבים בישראל מייחלים לו, הטבעת עזה בים, גרס רבין.

מסקנה זו הובילה אותו לחפש פתרון בדמות "הסכמי עזה ויריחו תחילה" עם אש"ף, הידועים יותר בשם הסכם אוסלו. הסכם זה חיבר את הרצועה לגדה בקשר רופף ביותר – שלא חוזק. לא פלא שנקרע די מהר.

מהי בעיית עזה? מבחינת העזתים, הבעיה היא שהם לא מחוברים לגדה המערבית, המקום שהיסטורית, גיאוגרפית ופוליטית הם חלק ממנו. מבחינת ישראל, הבעיה היא שהם מחוברים אליה. וכאילו לסבך עוד את המצב, מתברר שככל שישראל מתחברת יותר ויותר לגדה, כך היא רוצה להרחיק מעליה את עזה. אריאל שרון יזם את "ההתנתקות" בדיוק לשם כך: להתחבר לגדה – ולהתנתק מעזה. החומה הפיזית סביב עזה, שהושלמה לאחרונה, היא המשך לאסטרטגיה זו.

אבל עזה לא מרפה. ככל שישראל מתחברת עוד יותר לגדה, על ידי הרחבת התנחלויות ושימוש ברשות הפלסטינית כקבלן משנה, עזה קשורה יותר לישראל. סקרי דעת קהל פלסטינית מראים שככל שישראל מתחברת לאבו מאזן ולממשלו, כך היא מרחיקה מעליה את הפלסטינים בגדה ומקרבת אותם לעזה.

זה שנות דור מנסה ישראל לאלף את העזתים ולמשמע אותם. אחת לכמה שנים, מבצעת ישראל פעולות צבאיות ברוטליות, שגובות מחיר כבד בחיי אדם וברכוש. בין פעולה אחת לזו שאחריה, היא הפכה את רצועת עזה לכלא ומפקחת על הנעשה בו מבחוץ בתיאום עם מצרים. "קרובי המשפחה" של האסירים, הממסדים של קטאר והאמירויות, מורשים להכניס סיוע חיוני בתיאום עם "הנהלת הכלא", ממשלת ישראל.

האסטרטגיה הזו כשלה. בדעת הקהל הפלסטינית יצא חמאס מהעימות במאי האחרון כשידו על העליונה. הוא נתפס כמנצח, וכגוף היחיד שמתנגד לכיבוש הישראלי, שיכול לגבות ממנו מחיר על אלימותו. נשיא הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, נתפס כחדל אישים, אובד עצות, תבוסתן ומשתף פעולה עם ישראל.

על פי תדרוכי השב"כ לעיתונות הממסדית בישראל, החמאס הציב דריסת רגל משמעותית בגדה. לא ברור על מה מתבסס השב"כ ולמה הוא מתכוון באפיון החוליות המקומיות כרשת מאורגנת היטב. מסקנות אלו מתקבלות במערכת הביטחון כמבוססות, והעיתונות הממסדית לא מערערת עליהן.

בעקבות הערכות אלו פירסמו אנשי צבא ישראלים את המלצתם לצאת למבצע גדול נוסף בעזה שיכלול גם חדירה קרקעית ופגיעה בראשי הממשל שם כדי לבלום את התחזקות החמאס. ד"ר קובי מיכאל, חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי שליד אוניברסיטת תל אביב, פירסם בביטאון המכון מאמר בזכות נחיצות מבצע כזה.

הרעיון כמובן מזכיר את הניסיון של ממשלת בגין למחוק את הטראומה של מלחמת 1973 באמצעות מלחמת 1982. הניסיון הזה, שממשלות ישראל חזרו עליו שוב ושוב לאורך שמונה עשרה שנות הכיבוש של דרום לבנון, נכשל קולוסאלית. הטראומה שוכפלה כמה פעמים.

יתר על כן, ב-2009, כחלק מהמאמץ לאלף את העזתים, עשתה ישראל ניסוי קולקטיבי בבני אדם, ללא אישור ועדת הלסינקי ובניגוד לאמנת האג. ישראל צימצמה אספקת מוצרים לרצועה למינימום הנחוץ כדי להתקיים באופן בסיסי ביותר. היא יכלה לעשות זאת בגלל התלות והקשר של הרצועה אליה.

בין המוצרים שסופקו על פי החלטה שרירותית של משרד הביטחון מהו רף הקיום המינימלי של העזתים, היו דלק לתחנות כוח ותחנות דלק, טחינה, נורות חשמל, מזרונים, נייר טואלט, סבון, מלח, שקדים, קיווי, תה, דלעת, סולת ונקניקיות. כל כמה ימים שונתה הרשימה באופן שרירותי ובלי התראה מוקדמת.

המטרה היתה להביא את העזתים להשוות בין מצבם למצב הפלסטינים בגדה, כדי שיגיעו למסקנה שיש להחליף את ממשלת החמאס שזכתה לאמונם שנתיים קודם לכן. הניסוי הזה נכשל לחלוטין. העזתים לא התקוממו. גם האבדות הכבדות בנפש, ברכוש ובממון שספגו מהפעולות הצבאיות של ישראל לא הביאו למרד ולחילופי שלטון.

לא החשש מזרועו הקשה של החמאס, שאולי היה מרכיב מסוים בשיקולי האוכלוסייה אבל ודאי לא העיקרי שבהם, מנע מהם לרקוד לצלילי החליל הישראלי. זה היה בגלל החליל ישראלי עצמו, גורם אלים וזר. ישראל היא האויב, ואילו ממסד החמאס עם כל הבעייתיות שלו הוא משלהם. הם לא רוצים שישראל תשלוט בהם יותר מאשר לשנות את דרכי שלטונו של החמאס.

הלקח מכישלון הניסוי הקולקטיבי בבני אדם ב-2009 לא נלמד, ואם נלמד, נשכח מאז. לאחרונה השמיעו גורמים אנונימיים בירושלים את ההערכה שהמצוקה שגורמות הסנקציות המערביות על איראן יביאו למרד נגד המשטר.

כוחו של הכובש והקולוניאליסט לא עומד לו לעד

מול אלו בממסד הישראלי שרוצים להגביר את החיכוך עם עזה, עומדים מי שתומכים בצמצום הסכסוך. הללו דוחפים להגדלת היתרי העבודה בישראל ולאישור להכנסת סוגי חומרים נוספים, בכמויות גדולות יותר, לרצועת עזה.

הרמייה העצמית הישראלית שברה שיאים בתחום זה. מסיבות כלכליות ותחת לחץ של מדינות המערב והאו"ם, ישראל הנפיקה אישורי כניסה לסוחרים גדולים ולקבלנים. כדי להסוות את המהלך סיפקה תעודת סוחר גם לפועלים, למשל פועלי בניין.

הגזר הישראלי, מטעימים מצמצמי הסכסוך, נועד להפעיל לחץ על ממשלת חמאס. המועסקים ילחצו לשמור על השקט, פן יפסידו את מקום עבודתם, שבו הכנסתם גדולה בהרבה מההכנסה הממוצעת ברצועת עזה. אם לא תהיה הרחבה גדולה מאוד של אישורי העבודה לישראל, הלחץ המצופה לא יהיה אפקטיבי, בגלל מספרם המועט של הנכנסים. ואם תהיה הרחבה גדולה של מספרם, האם ההון ישפיע על כלל התושבים ולא ייצור אי שקט חברתי?

בנדנדת הלחצים המנוגדים שהממסד הישראלי מפעיל על מקבלי ההחלטות בממשלה, ידם של מצמצמי הסכסוך לעת עתה על העליונה.

השפגאט הישראלי אינו מוגבל רק למאבקים בין סוכנויות ביטחון בתוך הממסד. הוא גם מתבצע בריקוד שישראל רוקדת עם אבו מאזן מזה והנהגת חמאס מזה. צמצום הסכסוך עם חמאס הביא את שר הביטחון להזמין את אבו מאזן אליו הביתה, לשחרר הודעה אנמית על חשיבות קיומו של "מהלך מדיני" ולתת לאורחו כמה בונוסים כלכליים.

המחשבה שצעדים אלו יחזירו את אמון הציבור הפלסטיני בדרכו המדינית של אבו מאזן ויגבירו את התמיכה בו היא חלק מעיוורונו של הכובש ויהירותו הכוחנית. הוא לא מסוגל לדמיין את עצמו בנעליו של הנכבש. הוא חושב שאם הוא יכול לקנות בפרוטות את שיתוף הפעולה של ממסד הרשות, יסכים הציבור הרחב להשעות את תביעתו לסילוק הכיבוש.

כל עוד השפאגט הישראלי מתבצע בין סוכנויות ממשלתיות, יכול הממסד במאמץ רב לנהל את הריקוד. אבל הוא רוקד על מסמרים שמתנחלים אלימים בגדה המערבית והאלימות המשטרתית בירושלים מניחים על הקרקע.

הסימביוזה בין גופי הביטחון והממסד לבין המתנחלים משתקת את הצבא, והוא לא מונע את אלימות המתנחלים. שיקולים פוליטיים ואידיאולוגיים מונעים מהממשלה להורות לכוחות הביטחון חד משמעית להתעמת עם מתנחלים שאלימותם קשה. ככל שגוברת האלימות בשטח והממשלה נמנעת מלהתמודד אתה, מתרחב הפער בין הציבור הרחב לממסדו של אבו מאזן, שנהנה משיתוף פעולה עם ישראל, והציבור הפלסטיני בגדה המערבית וירושלים מתקרב לעזה.

התנאים שבהם מלהטט הממסד הישראלי בין הקטבים בניסיון לנהל את העימות נעשים קשים מחודש לחודש. ההיסטוריה מלמדת שכוחו של הכובש והקולוניאליסט לא עומד לו לעד. בשלב מסוים, המערך שבנה מתרסק. בעיוורונו הוא לא מסוגל לראות את זה מגיע.