newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מכתב פתוח לשר הביטחון גנץ: אל תהרוג אנשים מצמא

בעוד בעולם נלחמים במשבר אקלים ובמחסור במים, ישראל מייצרת משבר מכוון, בכך שהיא מונעת אספקת מים מקהילות פלסטיניות בשטחי סי. פעיל פלסטיני ופעילה ישראלית דורשים משר הביטחון לתת לקהילות האלה חיים

מאת:
המים מגיעים רק כל יום שלישי. ילד פלסטיני ליד מיכלית מים בדרום הר חברון (צילום: ריאן רודריק ביילר / אקטיבסטילס)

המים מגיעים רק כל יום שלישי. ילד פלסטיני ליד מיכלית מים בדרום הר חברון (צילום: ריאן רודריק ביילר / אקטיבסטילס)

שר הביטחון בני גנץ, אנחנו רוצים לספר לך כמה דברים על מים.

אתה יודע, כמונו, שההתחממות הגלובלית, והמחסור במים שהיא מביאה, היא כנראה המשבר החמור ביותר שהאנושות תיאלץ להתמודד איתו במאה ה-21. ואתה רואה, כמונו, איך העולם משנס מותניים ומשתף פעולה כדי לתרום לפתרון הבעיה הזאת.

ורק אצלנו, שר הביטחון גנץ, יש משבר מים נוראי, שבמקום לנסות לפתור אותו, מעצימים אותו במכוון, באמצעות מדיניות של מניעת מים מבני אדם. אנשים מונעים מים מאנשים, או ליתר דיוק: שליטים מונעים מים מאנשים שהם אחראים לשלומם.

אנחנו, אדם רביע ואילה שלו, פלסטיני וישראלית, פוגשים את קורבנות המדיניות הזאת מקרוב ומתקשים להאמין שבני אדם יכולים לנהוג כך בזולתם, למנוע מהם את המשאב הבסיסי ביותר, החיוני ביותר לחיים. אבל זו אכן המציאות, וזו מציאות שאתה, כשר המופקד על השלטון הצבאי בשטחים, אחראי לה ישירות.

אנחנו פועלים ביחד בתנועת לוחמים לשלום, וכמו חברותינו וחברינו לתנועה, נמצאים הרבה בשטחי סי ורואים מקרוב את הקהילות שהמדיניות האכזרית שלך פוגעת בהם.

העובדות ידועות. לא אנחנו צריכים ללמד אותך על האופן שבו מונעים מים מתושבי שטח סי הפלסטינים, שטחים שישראל היא הריבון והשליט בהם. לא אנחנו צריכים לספר לך על הרס המעיינות, שסביבם חיות קהילות פלסטיניות מאות שנים. לא אנחנו צריכים לספר לך על צווים שמונעים מתושבים פלסטינים להביא מים במיכליות, בעלות שיכולה להגיע לפי שמונה מזו שמשלמים התושבים היהודים החיים בסמוך.

החוק הבינלאומי אוסר על פגיעה במקורות המים של תושבי המקום, ובכל זאת, אתה דואג שהמקורות האלה ייפגעו. האלימות הממסדית הזו, שאיננה שופכת דם אלא פועלת בדרכים נקיות כביכול, הורגת אנשים כמו כל צורת אלימות אחרת. זה קורה בכל השטחים שאתה מופקד עליהם: מצפון – בקעת הירדן, עין אל בידא, ברדלה – עד דרום, מופגרה, סוסיא ועוד. הדוחות נגישים וזמינים לכול. גם לך.

אנחנו רוצים לספר לך על הפעם ההיא שהיינו באחד היישובים בדרום הר חברון, וראינו שני ילדים קטנים משחקים ליד ברז מטפטף של מיכלית המים, ברז שמישהו לא סגר עד הסוף. ובעוד אנחנו עומדים ומסתכלים על שני החמודים האלה, אנחנו שומעים את אבא שלהם צועק, "תתרחקו משם, אל תשחקו שם, המים לא יספיקו עד יום שלישי".

כששאלנו מה קורה ביום שלישי, האב סיפר לנו שמותר להם להביא מיכלית מים רק פעמיים בשבוע. אתה קולט, שר הביטחון גנץ? מים זורמים אין, ורק פעמיים בשבוע מותר להם להביא מיכלית מים שתשמש אותם, ואת הכבשים שעליהן מחייתם. אתה מדמיין לעצמך מצב כזה?

אנחנו רוצים לספר לך גם על הפעם ההיא, שיצאנו להביא מיכלית מים למשפחת אל חממדה, שגם היא חיה בדרום הר חברון. את הסיפור הזה אתה אולי מכיר, כי במהלך הניסיון הזה להביא מים הותקפנו – אין מילה אחרת לתאר את זה – על ידי כוח של הצבא. אלי נדחף בגסות על ידי חייל ושבר אף וארובת עין, אדם נפגע מרימון גז בבטן, כולנו דמענו מהגז שהחיילים ירו לעברנו ללא הרף, חברים שלנו עוכבו והוחזקו שעות במעצר, סתם.

כל זה למה? כי רצינו להביא מיכלית מים למשפחה אחת ובה שני הורים מבוגרים, בתם הנכה, בנם ושני ילדיו – ורצינו לעשות את זה לא ביום שלישי. אם היו מספרים לך על מקרה כזה במקום אחר בעולם, האם לא היית מזדעזע עד עומק נשמתך? חזרנו משם עם לב פצוע, ועם הד קולה של אמא אחת, שמבקש מאיתנו לספר לעולם שהם צמאים.

אנחנו רוצים לספר לך גם על ביקור אצל חבר, שחי באחת מקהילות הרועים בבקעת הירדן. מצאנו אותו מתוסכל, מיואש, בעיקר עצוב. מה קרה? שאלנו. הוא הצביע אל מעבר לכביש ואמר, הצבא הגיע לכאן וגידר את המעיין שלנו, כדי שלא נוכל יותר להשתמש במים האלה. לנו לא היה איך לעודד או לנחם; כי איך אפשר לנחם אדם שבסיס קיומו נגזל ממנו, ואין דבר שבכוחו לעשות בקשר לזה. לך, גנץ, יש מה לומר לו?

קהילות פלסטיניות רבות באזורים האלה מתייבשות, הלכה למעשה. החיים אוזלים מהן. כל זה קורה במשמרת שלך, תחת אחריותך. לך יש עכשיו את הכוח לשנות את המציאות הזאת ולהפסיק את המוות הזוחל הזה. ולכן אנחנו פונים אליך. תפסיק להרוג אנשים בצמא.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf