newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יהודים מתיישבים לערבים על הראש, ומתלוננים שהורסים להם את הדו-קיום

יובלים, הישוב שגדלתי בו, הוקם כאי מגודר בלב הגליל, אדיש למצוקת הישובים הערביים סביבו. כשפרצו אירועי אוקטובר 2000, התושבים תהו איך ייתכן שהערבים שאכלנו אצלם חומוס התקוממו נגדנו. עכשיו אנחנו רואים שידור חוזר

מאת:

הפעם הראשונה שאני יכול להעיד שהשתתפתי בסוג של אקטיביזם פוליטי הייתה בגיל 10 או 11. למגרש הספורט בישוב שבו גדלתי, יובלים, הגיעו כמה נערים מהעיר השכנה סח'נין כדי לשחק כדורגל. הם היו מגיעים לפעמים לשחק ביובלים כי בעיר שלהם, עם כ-20 אלף תושבים באותה תקופה, לא היו מגרשים כאלה.

העמידו פנים שהם מחפשים אוויר נקי, אבל בעצם רצו לייהד את הגליל. מבט על סח'נין מיובלים (צילום: ברק מאייר)

העמידו פנים שהם מחפשים אוויר נקי, אבל בעצם רצו לייהד את הגליל. מבט על סח'נין מיובלים (צילום: ברק מאייר)

גם משפחות היו מגיעות לפעמים לגן השעשועים ביובלים כי אצלם בעיר, שנראתה יותר כמו כפר גדול ומוזנח, לא היו אטרקציות כאלו. בקושי כבישים נורמליים היו. כמו שאחמד טיבי אוהב להגיד על הישובים הערבים בארץ – "הכל מזופת חוץ מהכבישים".

בחזרה למגרש ביובלים: החבר'ה מסח'נין הציעו לשחק כדורגל יחד איתנו ואכן התחלנו משחק, כשלמגרש הגיע אחד מתושבי יובלים, מתנדב במשטרה שהיה נוהג להזמין ניידת כשהיה מוצא ערבים בישוב, ודרש מהסח'נינאוים לעזוב את המקום. אני, יחד עם עוד חבר, ילדים קטנים אבל לא פראיירים, התייצבנו מולו ודרשנו שייתן להם להישאר כי הם משחקים איתנו ולא מפריעים. למיטב זכרוני אחרי שהמשכתי להתעקש הוא בסוף עזב ונתן לנו להמשיך לשחק.

גדלתי בלב הגליל, בין הגליל העליון לגליל תחתון, בתקופה אופטימית במיוחד. אמצע שנות ה-90, אחרי חתימת הסכמי אוסלו. כולם באופוריה. כולם דיברו על "דו קיום". אבל משמעות ה"דו קיום" עבור רוב תושבי האיזור היהודים היתה בעיקר ללכת לקנות ולאכול בכפרים ולהביא עובדים ערבים שיעבדו בבניין, אבל עדיין להישאר נפרדים מהם ולא להתייחס למצבם או לעבר והווה של אפליה חמורה.

כמו רוב האנשים באיזור משגב, גם ההורים שלי היו "שמאל ציוני". מצביעי עבודה אדוקים עם עבר קיבוצניקי. אבא שנלחם ברוב מלחמות ישראל, מתרגש מהסכם אוסלו, אבל עדיין יודע לצעוק על הטלוויזיה אחרי פיגוע שצריך "לקרוע את הערבים".

בתור ילד שהיה מאוד מעורה ומתעניין בפוליטיקה ואקטואליה מגיל קטן, אימצתי כמובן את דעותיהם של הוריי, של אבא טיפה יותר "ניצי" ואמא טיפה יותר "יונית", אבל הכל בתוך אותו מנעד דעות מוגדר ומוגבל. כשילדים בבית ספר היו מדברים נגד ערבים, הייתי אומר להם "לא להכליל" ו"מה העובד בתחנת הדלק עשה לכם רע?", "אני לא שונא ערבים" אני רק "שונא את אלו מהם שנגדנו". במשך מספר שנים גם השתתפתי בקייטנה יהודית-ערבית של תושבי האיזור. ההרגשה הייתה שזהו, עוד מעט כולם חיים בשלום.

אז כולם דיברו על דו-קיום, אבל על מה לא דיברו? לא דיברו על הנכבה ועל הכפרים באיזור שנהרסו ב-48, ורבים מתושביהם העקורים, שעדיין חיים בכפרים שנותרו עומדים, עוברים מדי יום ליד עיי ההריסות המעטים שנותרו, בזמן שבכל המרחב נבנים עוד ועוד ישובים ליהודים.

לא דיברו על כך שמי שקראנו להם "ערביי ישראל" והפלסטינים בשטחים הם בעצם עם אחד. לא דיברו על אפליה בתשתיות, באפשרויות לפיתוח ובערך בכל אספקט אחר של החיים, שניכר בהם  פער עצום בין הישובים היהודים הצעירים לכפרים הפלסטינים הוותיקים. לא דיברו על הכפרים הבדואים הלא-מוכרים באיזור, המופיעים במפות עוד מלפני קום המדינה ועד היום חלקם נותרו לא מוכרים, ללא חשמל, מים וביוב.

התפיסה הרווחת היתה "אנחנו מפרנסים אותם כל השנים האלה, והם פתאום קמים עלינו?!". לעובדה שהמשטרה ממש דיכאה את המחאה באמצעים אלימים פחות התייחסו אצלנו

לא דיברו על הממשל הצבאי ששלט בישובים הערבים במשך 18 שנה אחרי קום המדינה. לא דיברו על יום האדמה ב-76', על המפגינים שנהרגו בו, וההפקעות שהובילו אליו, שבוצעו כדי להקים את ישובי משגב. ויותר מכל, לא דיברו על זה שאנחנו בעצם מתנחלים. מתגוררים בישובים שהוקמו כשמטרתם המוצהרת היא "לייהד את הגליל". להיות אצבע בעין, שתהפוך לאגרוף, בתוך מרחב ערבי ברובו המוחלט. לא סתם אנשים שהחליטו לגור בגליל כי נורא יפה שם ויש טבע פתוח.

הישוב שלי לדוגמא, יובלים, נוסד ב-1982 על אדמות, שהיו במקור שייכות לסח'נין, על ידי גרעין עובדי רפא"ל ("הרשות לפיתוח אמצעי לחימה"), בעקבות מפעל הנשק שהוקם בלב האיזור. אף אחד מסביבי לא העלה לדיון מעולם את השאלה למה בעצם מיקמו את המפעל במקום שהוא נמצא והאם יש לכך משמעות פוליטית.

מקימי הישוב היו מודעים היטב למשמעות הפוליטית של הקמתו. הבקשה להקמת יובלים

מקימי הישוב היו מודעים היטב למשמעות הפוליטית של הקמתו. הבקשה להקמת יובלים

מייסדי הישוב שלי השתמשו באותם עקרונות, שליוו את התנועה הציונית מראשיתה: מצד אחד להיתמם ולומר "התגלה לעינינו חבל ארץ יפהפה, ירוק וצלול-אוויר, כמעט ולא מיושב" (כמו "ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ"), ומצד שני לפנות לרשויות ב-1979, לצרף תצלום אוויר של האיזור ולכתוב "אנו רוצים להתיישב ק"מ מסכנין, תנו לנו להגשים זאת השנה!".

הקימו אז במרחב עשרות ישובים, מגודרים ומסוגרים, ליהודים בלבד, במיקומים אסטרטגיים שנועדו למנוע פיתוח והרחבה של הכפרים הערביים, אפילו למגרש הספורט לא נתנו לערבים להיכנס, המשיכו להיתמם. אנחנו הולכים לאכול במסעדה של סמיר ואנחנו מכירים את השם של המלצר, איזה דו-קיום נפלא. אפשר להמשיך להתעלם מהמציאות עצמה. וכל עוד הערבים ימשיכו להוריד את הראש, נוכל להמשיך להתעלם.

ואז הגיע אוקטובר 2000. הארץ בוערת. הפגנות ומהומות בכל האיזור, כל הכבישים חסומים, מצור. פה ושם גם הותקפו יהודים שנקלעו לתוך הכפרים הערבים. ואחרי כל כך הרבה היתממות לאורך שנים כה רבות, היהודים באיזור הוכו בהלם אמיתי. פחד של ממש. התפיסה הרווחת היתה "אנחנו מפרנסים אותם כל השנים האלה, והם פתאום קמים עלינו?!". לעובדה שהמשטרה ממש באותם רגעים דיכאה את המחאה באמצעים אלימים חסרי תקדים פחות התייחסו אצלנו. רק התעסקות ב"בגידה" של שכנינו, וקריאות להחרים אותם גם לאחר שתשכך האש.

מתוך 13 צעירים ערבים שנהרגו באותם אירועים בתחומי הקו הירוק, ארבעה היו מהישובים הסמוכים ליובלים – סח'נין ועראבה. אחד מהם, אסיל עאסלה בן ה-17 מעראבה, נהרג בפאתי הכפר שלו. אחרי שברח מכדורי המשטרה למטע זיתים, שוטרי מג"ב היכו אותו בקת רובה ולאחר מכן ירו בו מטווח אפס. אסיל לבש באותו יום חולצה של אירגון Seeds of Peace האמריקאי. פרויקט למען "דו-קיום" שהוא השתתף במחנה הקיץ שלו, לא מאוד שונה מאותה קייטנה שאני השתתפתי בה כמה שנים מוקדם יותר.

סצינה שזכורה לי במיוחד מאותם ימים היא שאני ואמי נוסעים לכרמיאל, בשיא המהומות, לעשות קניות במתחם "ביג". כרמיאל היה המקום היחידי אליו יכולנו להגיע ללא מעבר בכבישים החסומים. במתחם הקניות הפתוח אנשים עשו שופינג והתנהלו כרגיל, בעוד ממש מעלינו, במרחק של עשרות מטרים בודדים, היה אפשר לראות ולשמוע בכביש עכו-צפת ובכפר נחף שמצידו השני של הכביש את המשטרה והצעירים הערבים מתעמתים. אש, אבנים, יריות, עשן. שני יקומים נפרדים צמודים אחד לשני. מיקרו קוסמוס של הסכסוך.

באותה התקופה של אירועי אוקטובר 2000, התחלתי את המסע שלי להתפכחות. התחלתי ללמוד על הסכסוך ועל מה שקורה וקרה באמת בארץ הזאת. גיליתי כמה מעוותת וחלקית היתה תמונת העולם שגידלו אותי עליה, ופיתחתי דעות עצמאיות ורחוקות מהשמרנות הגזענית והפסאודו-פרוגרסיבית של השמאל הציוני ושל ההגמוניה השלטת באיזור בו גדלתי. עד היום אני ממשיך במסע הזה.

עברו שנים עד שהגליל התייצב אחרי אירועי אוקטובר, אבל הבעיות המהותיות נותרו בעינן. למען ההגינות אני חייב לומר שאמנם פה ושם אכן היו צעדים נכונים בכיוון של תיקון עוולות, אבל זה תמיד היה מעט מדי ומאוחר מדי. טיפות של הכרה בים של אפליה גזענית ודיכוי. היה ברור לי שזה יתפוצץ שוב. השאלה היחידה הייתה מתי.

ועכשיו, 20 שנה אחרי, זה קרה, שוב הפגנות סוערות ומהומות, ושוב רוב התגובות במשגב זהות לתגובות אז: איך "הרסו את הדו-קיום", “תקעו לנו סכין בגב" ו”אל תאכלו במסעדות שלהם, אל תקנו אצלם". היותר נאורים מדברים על "שיקום הדו-קיום”, ואומרים "זה רק קומץ עבריינים, הרוב השקט התנגד למהומות". עיוורון סלקטיבי, שטבוע ב-DNA של המדינה הזאת ושל האידאולוגיה שמנחה אותה.

ועדיין מי שימשיכו לבנות את בתיהם של ישובי משגב, אותם ישובים שנוסדו כדי לכבוש את הגליל ולייהד אותו, יהיו תושבי סח'נין, עראבה, כפר מנדא, כאוכב, אעבלין, דיר חנא, דיר אל אסד, מג'דל כרום, בעינה, נחף, ראמה ושאר הישובים הפלסטיניים בגליל.

אין ולא יהיה דו-קיום בלי שיוויון, רק שקט זמני שנותן אשליה של דו-קיום. ואם אנשים לא יבינו את זה ויעשו צעדים לשינוי אמיתי, ההיסטוריה תחזור על עצמה שוב ושוב. והיא תהיה רק יותר מדממת ככל שיעבור הזמן.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf