התירוץ לאי-הצבת קלפיות בכפרים הלא מוכרים חסר בסיס

את יום הבחירות לכנסת הקודמת ביליתי בכפר הבלתי מוכר אלזרנוג, שנמצא סמוך למושב נבטים. הייתי שם כחלק ממערך מתנדבים שסייעו להסיע נשים מהכפרים הבלתי מוכרים, האוכלוסייה המוחלשת ביותר בישראל, לקלפיות, שמרוחקות מהן לעיתים עשרות קילומטרים. התמונה שנגלתה לעיני היתה אבסורדית במיוחד, כי ממש מול מטה ההסעות שריכזתי, בכניסה לכפר, עמד נעול בית הספר של הכפר, שמפעיל משרד החינוך, אך ועדת הבחירות סירבה להציב בו קלפי.

ועדת הבחירות המרכזית דחתה ביום שלישי שעבר עתירה של שורת ארגוני חברה אזרחית (המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים, יוזמות אברהם, איתך-מעכי, המרכז הרפורמי לדת ומדינה, האגודה לזכויות האזרח והמרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי), שביקשו להציב קלפיות בכפרים הבלתי מוכרים בנגב ולאפשר לתושבי הכפרים לממש את זכותם להשתתף בבחירות לכנסת.

הוועדה נסמכה על הטענה ש"אין לגוף רשמי במדינת ישראל נתונים מדויקים רשמיים על מקום מגוריהם המדויק של התושבים". הטענה שעליה נסמכת ההחלטה פשוט שגויה ברמה העובדתית, מאחר שהנתונים שהיא טוענת שאינם בנמצא, קיימים במשרד החינוך. מעבר לכך, ההחלטה היא רק קצה הקרחון של מערך רחב יותר של הדרה ואפליה של 300 אלף האזרחים הערבים החיים בנגב. זו האוכלוסייה עם שיעור ההצבעה הנמוך ביותר (כ-30%), ולא במקרה. כמחציתם חיים בכפרים בלתי מוכרים, שהמדינה מגבילה את נגישותם לשירותים ולתשתיות בסיסיות במשך כל ימות השנה, מה שמביא לכך שהאמון במערכת הפוליטית יורד, לצד תופעות אחרות שעולות – עוני, אבטלה ופשיעה. הסירוב להציב קלפיות בכפרים הבלתי מוכרים הוא המשך ישיר של ההדרה מהמשחק הדמוקרטי. המדינה משדרת באופן עקבי לתושבי הכפרים מסר שהם לא חלק ממנה.

מקור כל הבעיות האלה הוא אי ההכרה בכפרים. המדינה התחייבה בעבר בוועדות ודו"חות רשמיים, לקדם הכרה, אך לא עושה זאת בפועל. כך, למשל, בשנת 2013 הוגש לממשלה דו"ח שעל הכנתו היה ממונה השר בני בגין, שמונה באופן מיוחד לעסוק בהסדרת ההתיישבות הבדואית, שבו נאמר, בין השאר:

"לאחר בחינה נוספת, בעקבות מהלך ההקשבה, של סוגיית התיישבות הבדואים בנגב, עומדת בעינה המלצת ועדת גולדברג (סעיף 117): 'עקרונית מוצע, להכיר ככל שניתן בכל אחד מן הכפרים הבלתי מוכרים אשר קיימת בו מסה מינימלית של תושבים, כפי שתיקבע, ויהיה לו כושר נשיאה מוניציפאלי, ובתנאי בל יעבור שהכרה זו לא תעמוד בסתירה לתוכנית מתאר מחוזית'.

כשנתיים לאחר פרסום המלצות ועדת גולדברג, אישרה המועצה הארצית לתכנון ובנייה תוכנית מתאר מטרופולינית למחוז באר שבע, המהווה עתה את מסגרת התכנון באזור. בהוראות התוכנית נמנו האזורים להסדרה כזו, וכן התנאים שייבחנו טרם להסדרה תכנונית של יישוב, ובהם גודלו, צפיפותו, רציפותו וכושר הנשיאה הכלכלי שלו. תוכנית מתאר זו מאפשרת פתרונות התיישבות לבדואים במגוון צורות יישוב – יישובים כפריים, חקלאיים, קהילתיים, פרבריים או עירוניים, וזאת בהרחבתם של יישובים מוסדרים קיימים, ביישובים המוסדרים הקיימים, ביישובים שיוסדרו במקומם או ביישובים חדשים שיוקמו, ואפשרויות אלה יעמדו בבסיס הליך הידברות עם התושבים, שיתנהל עימם במסגרת מהלך תכנון ההתיישבות. הידברות זו אינה משחררת את המדינה מחובתה לסיים את התכנון בתוך זמן סביר גם במקרים שבהם לא הושגו הבנות עם התושבים".

הדו"ח אושר בהחלטת ממשלה ב-2013, אך ההכרה, כאמור, עוד לא קרתה.

בינתיים, גם עד שתושלם ההכרה, יש למדינה אחריות וגם יכולת לספק שירותים לתושבים, שיבטיחו את הזכויות הבסיסיות שלהם, ויאפשרו להם השתתפות פוליטית. המדינה יכולה להקים באופן חוקי לחלוטין מרכזי שירותים בכפרים הבלתי מוכרים. למעשה, היא כבר מפעילה מרכזים כאלה בכ-10 כפרים לא מוכרים מתוך 35, בהם מופעלים בתי ספר ומרפאות ושירותי רווחה.

הטענה של ועדת הבחירות שלא ניתן לדעת איפה כל תושב מתגורר היא לא רק עוול מוסרי, אלא גם טעות עובדתית. משרד החינוך מסיע בכל יום ילדים מהכפרים הבלתי מוכרים שבהם אין בתי ספר, לעשרות בתי ספר שיושבים בכפרים הבלתי מוכרים ומשרתים את שאר התושבים. כלומר, משרד החינוך יודע בדיוק איפה גרה כל משפחה, ואפשר להשתמש בנתונים שלו וגם בתשתית שלו לצורכי הצבת הקלפיות ופיזורן. המדינה יכולה וצריכה לכל הפחות להציב קלפיות בבתי הספר שהיא כבר מפעילה בכפרים הבלתי מוכרים, ולאפשר להורים ששולחים לשם את ילדיהם להגיע ביום הבחירות ולממש את זכותם להצביע ולהשפיע על איך ייראו החיים שלהם ושל כולנו. זה יהיה צעד קטן אך משמעותי בדרך הארוכה שעוד צריך לעשות כדי לשפר את חיי האזרחים בכפרים הבלתי מוכרים – לטובתם, ולטובת כל תושבי הנגב ואזרחי המדינה.

עופר דגן הוא מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי-אופוק, המקדמת שוויון ושותפות בין האזרחים הערבים והיהודים בישראל