המעשה המגונה של מירי רגב בפוליטיקת הזהויות המזרחית

אם תהה מן דהוא כיצד מעבירה חברת הכנסת מירי רגב את ימיה מאז הודחה מפלגתה מהשלטון והיא נפרדה מלשכת השרה, ראיון הענק שהעניקה לרביב גולן, שהתפרסם בסוף השבוע בידיעות אחרונות, יכול לספק תשובה אפשרית אחת: בקריאת הגותם של פרנץ פנון ואנטוניו גראמשי. אחרת קשה להסביר את השימוש האינטנסיבי, ההיסטרי כמעט, במושגים כמו הגמוניה ו"האדם הלבן" שמפגיזה רגב שוב ושוב לאורך הריאיון. בכסיסת ציפורניים ממש קראתי את הריאיון עד סופו כדי לראות אם תשחיל גם את "השטן תכול העין" של מלקולם אקס, שלמרבה הצער נפקד מדבריה.

לזכותה של רגב ייאמר שהיא לא גילתה את המזרחיות שלה עכשיו, לצורך המסע המדומיין שלה לראשות הממשלה. אדרבא; המזרחיות שימשה מאז ומעולם כאחת מאבני היסוד בפוליטיקה הפופוליסטית של רגב, לצורך הדגשת הממד העממי של דמותה, או לצורך השתלחות בשמאל, שהפך אצלה במידה רבה למילה נרדפת לאשכנזים.

אלא שכעת, חושיה החדים מורים לה שאפשר להוציא מהלימון הזה יותר, והיא סוחטת אותו ללא רחם ויורה מושגים משיח פוליטיקת הזהויות בצרורות. קשה להתעלם מההשפעה העמוקה של תאוריית ישראל השנייה של אבישי בן חיים על רגב, שללא ספק העניק לה את המצע הציבורי עליו היא מנסה לבנות את דמותה כמנהיגה מזרחית.

למעשה, מירי רגב היא המימוש הפוליטי הגרוטסקי של התיאוריה של בן חיים. יותר מזה: רגב היא המחשה עצובה של מה שקורה לפוליטיקת הזהויות כאשר היא הופכת מכלי לניתוח ופירוק של מנגנוני כוח לפלקט של סיסמאות וקלישאות שנועדו לשמר ולהעמיק את אותם המנגנונים בדיוק.

במילים אחרות, רגב הצטיידה בכל הטרמינולוגיות "הנכונות" של שיח הזהויות, אבל בהעדר הבסיס המוסרי-פוליטי של השיח הזה, הן הופכות אצלה למפגן כמעט קומי של סתירות פנימיות. היא מוחה שוב ושוב נגד השלטון הבלעדי של "האדם הלבן", אולי זה נשמע באוזניה רדיקלי יותר מפשוט לומר אשכנזים, ובאותה נשימה ממשיכה להגן בחירוף נפש על בנימין נתניהו, "שגרם לאנשים האלה (כלומר למזרחים, א"נ) להיות יותר משכילים, גרם להם לקנות מכוניות, גרם להם לנסוע לחו"ל".

כאשר היא נשאלת מה חשבה על אמירתה של שרה נתניהו, שהם – כלומר משפחת נתניהו – אירופאים עדינים, לא כמו המזרחים, היא משיבה בכניעה "מותר לה לחשוב שאירופאים הם עדינים ומזרחים יש להם תרבות אחרת". היא מודה שכאשר ברק אובמה נבחר לנשיא ארה"ב בכתה שעה מול הטלוויזיה, אך מדחיקה בנוחות את תמיכתה הבלתי מסוייגת באדם הכי לבן, טראמפ, מולו.

גם הפנתרים, גם תור הזהב

הסתירות הפנימיות במשנתה המזרחית של רגב מגיעות לשיאן המטורלל כשהיא מנסה למצב את עצמה על רצף המאבק המזרחי. "אני אומרת דבר נורא יפה", היא מרימה לעצמה. "ב-48' המדינה קמה. ב-71' הפנתרים השחורים הם בעצם הפועלים, העובדים הפשוטים שגרמו לשינוי". כשהיא נשאלת "את תהיי המנהיגה של הפנתרים השחורים של 23'?" היא משיבה: "כן, נקרא לזה מהפכת תור הזהב".

בתוך ההשטחה הפופוליסטית והבורה הזו, רגב עושה כאן מעין האחדה של שתי תנועות מזרחיות שעולם פוליטי וערכי שלם מפריד ביניהן. זאת לא הפעם הראשונה שרגב מנסה לקשור את שמה בתנועת הפנתרים השחורים; במרץ 2016 היא הופיעה על השער של אותו העיתון עצמו, מחזיקה ברצועות שלושה פנתרים שחורים רושפים. בעולמה של רגב, זה שם שמשדר עוצמה מזרחית ועל כן היא רוצה להיות מזוהה איתו. היא רק שוכחת – או ספק אם יודעת בכלל – שהפנתרים השחורים נאבקו נגד כל מה שהיא ותפיסת עולמה הכוחנית והלאומנית מייצגות. העובדה שהפוליטיקאית הגזענית והקיצונית הזו מבקשת להתהדר בשם התנועה המזרחית שחבריה ראו בשותפות יהודית-פלסטינית ערך יסוד והיו מהראשונים להיפגש עם אנשי אש"ף בימים שהדבר נחשב עדיין עבירה על החוק היא לא פחות ממדהימה.

מדהימה לא פחות האגביות שבה היא כורכת יחדיו את הפנתרים ו"תור הזהב", תנועה מזרחית אולטרה-ציונית שחבריה הלכו לביקור סולידריות אצל משפחת אזריה בעיצומו של המשפט שהתנהל נגד בנם, אלאור, שירה למוות בעבד אלפתאח א-שריף במחסום בחברון, בעודו מוטל על הארץ פצוע וגוסס, בטענה שהוא נענש בהיותו "השעיר המזרחי לעזאזל".

בעולמה של הלוחמת המזרחית רגב, אין הבדל בין תנועה שנאבקה שכם אל שכם עם הפלסטינים כדי להסיר את המחסומים המדכאים את המזרחים והפלסטינים גם יחד, לבין תנועה שמקדשת את קיומו של המחסום, ובלבד שהמזרחי הבא לא יהיה זה שעומד שם ויורה בפלסטיני אלא זה שיושב במשרד ממוזג בקריה ושולח מישהו אחר לעשות זאת.

זהות חסרת שורשים

רגב, כאמור, היא פוליטיקאית פופוליסטית וממולחת, שכישרונה הגדול הוא לזהות לאן נושבת הרוח ולתפוס עליה טרמפ. אבל המעשה המגונה שהיא מבצעת לאורך כל הריאיון בפוליטיקת הזהויות המזרחית מציבה שאלות נוקבות לפתחנו, אנחנו ששיח הזהויות המזרחי הוא מרכיב מרכזי בתפיסת עולמנו.

אי אפשר להבין את המהלך של רגב מבלי להודות ביושר שהשיח הזה כונן את עצמו בעשור האחרון באופן כמעט בלעדי באמצעות ספירת ראשים ו"פוליטיקת האצבע בעין", בעיקר העין של השמאל האשכנזי. ספירת ראשים והצבעה על מופעים של גזענות אנטי-מזרחית הם בהחלט אקטים חשובים, אבל הם הופכים את פוליטיקת הזהויות לכלי פופוליסטי וריק מתוכן אם היא נעדרת את שני המרכיבים החשובים ביותר שלה: יציקת תוכן פוזיטיבי לזהות המזרחית, כזו שלא מנוסחת דרך המבט האשכנזי, וזיהוי ופירוק היררכיות חברתיות, כלכליות, פוליטיות ותרבותיות. ואת שני המרכיבים האלה רגב לא יכולה להכיל באופן מובנה.

בלתי אפשרי לצקת תוכן פוזיטיבי לזהות המזרחית כאשר מפעל חייך הוא גדיעת הזהות הזו משורשיה הערביים. בריאיון בידיעות רגב מבכה את העובדה שנאלצה לשנות את שם משפחתה המרוקאי, סיבוני, אבל מתעלמת לגמרי מהעובדה שהצורך שהרגישו מזרחים כה רבים להתנער מהשם הערבי המקורי שלהם נובע מההסתה המתמשכת והממוסדת נגד כל מופע של ערביות שמדינת ישראל מנהלת מאז היווסדה, ושהיא עצמה הפכה לאחת מדובריה הבוטים ביותר.

האין-שם המזרחי מהדהד כמובן גם את האין-שפה המזרחית, והניתוק של המזרחים מהשפה הערבית, שהפכה גם היא ליעד לרדיפה בחסות חוק הלאום שרגב היא מתומכיה הנלהבים ביותר. אילו לא התנתקה משפת הוריה, אולי כאשר השתלחה מעל במת הכנסת בחנין זועבי וקראה לה "לכי לעזה יא בוגדת" בערבית עילגת, היתה יכולה לעשות זאת לכל הפחות בערבית תקנית.

בהעדר שורשים, התוכן הפוזיטיבי היחיד שיכולה רגב לצקת לזהות המזרחית שלה הוא איזו עממיות קלישאתית, אוכל, חיבוקים וכפיים, בדיוק על פי דגם "המסורתיות המתוקה" של אבישי בן חיים. הזהות המזרחית של רגב היא פריפריה, החום המזרחי, ריח בישולים, קורבנות ותמימות. זאת רומנטיזציה ילדותית, ובעיקר מחיקה של המזרחיות כאופציה פוליטית המאתגרת את האתוס הלבן שנגדו היא כביכול יוצאת.

וכאן בולט כל כך בהעדרו המרכיב החיוני השני של פוליטיקת הזהויות אצל רגב: השאיפה לנתח ולפרק היררכיות ומבנים מעוותים של כוח. שהרי לא זו בלבד שרגב לא יוצאת נגד מבני כוח דכאניים, היא מעריצה אותם בכל מאודה ורק מבקשת לאפשר למזרחים ליהנות גם הם מחלקם בעוגת הדיכוי. הדבר הזה מוביל לעיוורון כמעט קומי כאשר היא מדברת שוב ושוב על "האדם הלבן", תוך התעלמות מוחלטת ממקומה שלה בהיררכיית הגזעים והצבעים.

אפשר לפרגן לרגב שבחושיה החדים השכילה להתחבר לכל המושגים "הנכונים" בשיח המזרחי הרדיקלי, אבל צריך גם להזכיר לה בעדינות: חברת הכנסת רגב, מול הפלסטינים שאת רודפת בלהט ומול מבקשי המקלט שכינית סרטן, את הוא האדם הלבן. גם אם קוראים לך מירי סיבוני.