המניפולציה הפוליטית שמאחורי הרגש המזרחי של מירי רגב

אני רואה לא מעט חברות וחברים מזרחים שמשתפים בהתרגשות את הנאום של מירי רגב בכנס שדרות, בעקבות הצפייה ב"סאלח פה זה ארץ ישראל". אני מבינה אותם. יש משהו בנאום הזה שיוצא אותנטי מאד, לא נאום "מירי כפיים", היא משתנקת בכאב אמיתי כשהיא מדברת על הדור של ההורים שלה, על העוול שנעשה להם, על התמימות והמחיר הנוראי שלה. קל להתחבר אליה רגשית ברגע הזה. ובכל זאת, צריך לומר כמה דברים גם על תוכן הדברים וגם על הקונטקסט שלהם, והדברים קשורים כמובן.

העובדה שלרגב יש חיבור רגשי לסוגייה המזרחית לא אומר שהשימוש שהיא עושה בה איננו מחושב מאוד פוליטית, והוא תמיד כזה. אם הסרט של דוד דרעי מבקש לחשוף את שורשי הדיכוי המזרחי בראשית שנותיה של המדינה כדי לספק את הכלים לדיון ביקורתי על המצב המזרחי כיום, הרי שרגב שייכת לממסד שעלה לשלטון לא מעט על גב הטינה לאותן אליטות קולטות, אבל עשה מעט מאוד, אם בכלל, כדי לתקן את העוולות. זה כולל את רגב עצמה. יותר משהסרט של דרעי עוסק בפרסונות, הוא עוסק במנגנון. בממסד. רגב היא כיום חלק מאותו הממסד בדיוק, ולכן גם לא לגמרי ברור מי מושא הביקורת שלה, למי היא מפנה את דבריה ומיהו זה שאמור לפעול כיום לתיקון העוול. האם צריך לשלות את בן גוריון (אותו אגב רגב מעריצה לחלוטין) מקברו כדי שיתן דין וחשבון על פשעי מפא"י, או שאחרי עשרות שנים של שלטון ימין שרגב היא חלק ממנו אפשר כבר לדבר על כתובת ממסדית אחרת לטענות? שהרי גם זאת מניפולציה פוליטית: לדבר כביכול מעמדה אופוזיציונרית, כשאת יושבת בלב לבו של הממסד.

> כך מצליחה מירי רגב לתעתע בכולם

מזרחיות היא הרבה יותר מרק עוני ודיכוי

נוח לרגב למקד את הדיון בסוגיה המזרחית שוב ושוב באבות הרוחניים של "השמאל האשכנזי" שנואי נפשה. אבל היא אישה רבת כוח במפלגה אנטי-חברתית מובהקת, שקצה הקרחון של החיבור שלה והעומד בראשה לבעלי הון על חשבון האינטרס הציבורי נחשף כעת, וזה כנראה באמת רק קצה הקרחון. רגב גם לא מחזיקה ברקורד הצבעה חברתית, בלשון המעטה, ובעניין התרבות המזרחית היא דיברה הרבה יותר משעשתה.

וצריך לומר עוד משהו על החיבור בין הסוגיה המזרחית לסוגיה המעמדית: זאת רדוקציה מסוכנת ומניפולטיבית של השיח המזרחי. מזרחיות איננה רק עוני, פריפריה ודיכוי כלכלי. מזרחיות היא אופציה פוליטית. רגב מרבה לדבר בנאום הזה על החום המזרחי, על ריח הבישולים, על התמימות. זאת רומנטיזציה ילדותית, ובעיקר מחיקה של המזרחיות כאופציה פוליטית המאתגרת את האתוס שהיא מבקרת בנאום שלה, זה שהדיר את המזרחים מראשיתו.

היא מוחקת לא רק את המרד האמיץ של ואדי סאליב שחלק מדרישותיו באופן האינטואיטיבי ביותר היה ביטול המשטר הצבאי מעל האזרחים הערבים, ואת הפנתרים השחורים ושיתוף הפעולה שלהם עם מצפן, אלא גם את ראובן אברג'יל ושולה קשת וסמי מיכאל וסמיר נקאש ותפיסה מזרחית שלמה שמבינה את הפרוייקט המזרחי במובן רחב בהרבה מריח בישולים וחום ותמימות, כאופציה תרבותית ופוליטית ששואפת לחבר את ישראל למרחב שבתוכו היא מתקיימת. הפרוייקט של רגב, כמובן, הוא ההיפך הגמור במובן הזה.

לכן, כשרגב מדברת על הצורך "לדבר על העובדות", כשהיא רוצה שהילדים והנכדים שלה יכירו "את הסיפור האמיתי", כשהיא מבכה את מחיקת השפה של הוריה ובאותה נשימה מצביעה בעד שלילת המעמד של הערבית כשפה רשמית, אני יודעת שהיא רוצה שהילדים שלה יכירו אמת חלקית מאוד, מאולפת מאוד. חשיפת האמת על שורשי הדיכוי המזרחי – וכל האופנים שבהם הוא נמשך עד היום – היא חשובה מאוד, והלוואי שיותר אנשים מהמחנה שלנו היו מבינים את זה. אבל לא רגב היא זו שתהיה בשבילי נושאת הדגל של השיח הזה, גם אם היא נושאת נאום חזק שבאמת באופן נדיר הצליח לרגש אפילו אותי.

> למה ישראל גזלה מעיין מתושבי וולאג'ה? פשוט כי היא יכולה