איך הפכו חברי הכנסת הזוטרים לפעילים חברתיים במקום נבחרי ציבור?

כותב אורח: אורי בן דור

בנימין נתניהו ואני מנהלים בינינו מרוץ. מי שיקדים להגיע לקו המטרה יזכה בכל הקופה. הוא מנסה לייצב את הקואליציה השברירית שהקים ולצרף מפלגות, או שברי מפלגות, נוספים, ואני מנסה לאתר את הח"כ האחד שיפרוש מהקואליציה ויפיל את הממשלה.

הח"כים הזוטרים של 'כולנו' הצטיירו בעיניי כיעדים מבטיחים באופן יחסי, ולכן מזה כמה שבועות אני עוקב אחריהם בפייסבוק. הם מפרסמים סטטוסים, ואני מגיב ומנסה לשדל אותם לפרוש. כשח"כ מירב בן ארי, לדוגמה, דיווחה על יוזמתה לחייב מוסדות להשכלה גבוהה להעניק נקודות זכות לסטודנטים שיתנדבו בעמותות חברתיות, כתבתי בתגובה שמעורבות חברתית היא דבר חשוב, אבל עתידה של הדמוקרטיה הישראלית חשוב יותר, ובזמן שהיא מתעסקת בנקודות זכות לסטודנטים, ראש הממשלה – שבלעדיה אין לו רוב – משתלט על התקשורת החופשית, דוחף רגולטורים מרכזיים כמו דיויד גילה להתפטרות ומפרק ומרכיב מחדש משרדי ממשלה על בסיס שבועי (זה היה זמן קצר אחרי הרכבת הממשלה).

למרבה הצער, מאמציי טרם הניבו תוצאות. לא רק שממשלת נתניהו עדיין עומדת על כנה, אלא שאפילו להתייחסות – ולו מנומסת וריקה מתוכן – טרם זכיתי.

> גלנט הבטיח יותר דיור ציבורי, אנחנו צריכים לוודא שהוא מקיים

לאן התאדה הגז?

מה שכן, בזכות הקמפיין האישי הזה שאני מנהל הגעתי לתובנה מסוימת. במהלך התקופה הקצרה שאני עוקב אחרי הח"כים הזוטרים של 'כולנו' הם הספיקו לפרסם, יחד, כמה עשרות פוסטים. בפוסטים הללו הם עוסקים במגוון נושאים ויוזמות: נקודות זכות לסטודנטים, פגישה עם צעירי 'כולנו', פתיחות ורגישות בקרב נבחרי ציבור, נאומו המרגש של נשיא הבונדסטאג בכנסת, ועוד. לעומת זאת, אף אחד מהפוסטים אינו עוסק בנושאים המז'וריים שעל סדר היום הציבורי: עתיד הדמוקרטיה הישראלית או יחסינו עם הפלסטינים, למשל. סוגיית הגז זכתה גם היא להתעלמות גורפת מצדם עד לפני כשבוע, וגם בשבוע האחרון הם הקפידו שלא לנקוט עמדה בכל פעם שהזכירו את הנושא.

ייתכן שאני קופץ למסקנות נמהרות ומזדרז לבנות תיאוריה שלמה על בסיס חומר ראיות דל, אבל הרושם שנוצר ממעקב אחר הח"כים הללו והאופן שבו הם משווקים את עצמם לציבור הוא שהם תופסים את עצמם כמעין פעילים חברתיים, ולא כמי שנושאים באחריות מלאה ובלעדית לגורלה של מדינה שלמה על מיליוני אזרחיה ותושביה. הם אינם רואים את עצמם כמי שתפקידם הוא, בראש ובראשונה, לספק תשובות לשאלות הפוליטיות הגדולות אודות דמותה הרצויה של המדינה ומדיניותה בתחומים המהותיים, אף שזאת המהות העיקרית של תפקידם, ואף שכמעט ולא ניתן להימלט מההכרה בכך בסיטואציה הנוכחית, כשהממשלה נשענת על רוב מינימלי של 61 ח"כים וכל אחד מחברי הקואליציה הוא לבדו כל ההבדל שבין המשך כהונתה של הממשלה ונפילתה.

האחריות לתוצאות מדיניות הממשלה נופלת על כתפי כל אחד ואחד מחברי הקואליציה לא פחות משהיא נופלת על כתפיהם של ראש הממשלה והשרים הבכירים – וכשהקואליציה מונה 61 חברים בלבד זו אינה רק קביעה פורמלית, אלא תיאור של יחסי הכוח בפועל – ואף על פי כן הח"כים הזוטרים של 'כולנו' כמו מכבים את מוחם ומוסרים את קולם בכנסת לידי כחלון, שיחליט הוא מה לעשות בו.

דומה שבעיני הח"כים הללו (ואני מתאר לעצמי שבכך הם אינם שונים מהח"כים הזוטרים בשאר הסיעות, ובייחוד בסיעות הדיקטטוריות כמו 'יש עתיד' ו'ישראל ביתנו') הכנסת מצטיירת כמעין מרכז שחייה ובו בריכה מרכזית עם מים עמוקים המיועדת למבוגרים, ולצדה בריכה קטנה ורדודה לילדים. בדמיונם הם הילדים המשתכשכים בבריכה הרדודה ונטולת הסיכונים, בעוד שאת הסוגיות המז'וריות (והמסוכנות – הלא מפחיד לשאת באחריות לגורלם של מיליוני אנשים) הם משאירים ל"גדולים" – נתניהו, כחלון וכו'.

אחריות או התפטרות

יש להודות שגורמים רבים בשיטת הממשל ובתרבות השלטונית שלנו מעודדים את הח"כים הזוטרים לתפוס את סמכותם ואת אחריותם באופן הזה. מן הסתם גם תפיסה כזו של תפקיד הח"כ הזוטר היתה הדבר הראשון שכחלון חיפש אצל המועמדים כשליהק את רשימת 'כולנו' לכנסת. ועם זאת, התפיסה הזאת חוטאת חטא גדול וחמור לאחריות הכבדה המופקדת בידי הח"כים. היא גם מובילה לסילוף שיטת הממשל הישראלית – במקום פרלמנט של 120 נבחרים עצמאיים שלכל אחד מהם קול אחד והוא משתמש בו כמיטב שיקול דעתו, בכנסת שלנו מכהנים בפועל פחות מ-120 חברים ולהם מספר משתנה של קולות: לכחלון יש 8 קולות מתוך ה-120 (דומה שרק יואב גלנט ומייקל אורן שומרים על מידה של עצמאות), ללפיד יש מספר דומה של קולות ואולי אפילו קצת יותר, לליברמן כמעט 6 וכן הלאה. לפיזור הכוח בין 120 חברי כנסת נפרדים יש חשיבות ראשונה במעלה מבחינה דמוקרטית, אך הדבר אינו מתממש בפועל.

ח"כ שאינו רואה את עצמו כמי שנושא באחריות לגורל המדינה וכמי שבסמכותו להכריע בשאלות המרכזיות מועל בתפקידו. קשה להאמין שהח"כים הזוטרים, שנוח להם להשתמט מאחריותם, ימהרו לאמץ את התפיסה הזאת בהתנדבות, אבל אנחנו כציבור צריכים לכפות אותה עליהם: או שיתמודדו עם האחריות – או שיתפטרו. אסור שתהיה אפשרות שלישית.

אורי בן דור, בן 35, תושב תל אביב, בוגר תואר ראשון במתמטיקה וכיום סטודנט לרפואה. מחבר תשבצי היגיון ומעצב פונטים חובב.

> סגן השר מזוז, מי בדיוק צריך להגיד למי תודה?