במו ידיה, ישראל מעמידה את חמאס בהנהגת העם הפלסטיני

השנה היתה 1974, מיד אחרי מלחמה קשה שישראל לא ניצחה בה. מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר דילג בין דמשק, ירושלים וקהיר כדי לגבש שני הסדרים להפרדת כוחות צבאיים, האחד ברמת הגולן עם סוריה והשני בסיני עם מצרים.

>>מתי ישראל תבין שהריגת "הגנרלים" של עזה לא תשבור את רוחה

המלך חוסיין ביקש להיפגש עם ראש הממשלה החדש יצחק רבין ושר החוץ שלו יגאל אלון. בפגישה ביקש חוסיין מישראל שתסכים לעשות הסדר גם איתו. הדיונים עם סוריה ומצרים התנהלו על הפרדת כוחות לכל אורך החזית, מצפון לדרום. חוסיין הציע ליישם את אותו העיקרון גם בגדה המערבית ולהעביר לרשותו את בקעת הירדן לכל אורכה.

רבין ואלון סירבו. לא עלה על דעתם לפנות את ההתנחלויות בבקעה, שהיו בבת עינה של תנועת העבודה. סיפוחן לישראל בהסדר עם ירדן היה אחד העקרונות של התוכנית שהציע אלון עוד ב-1967. לשמע הסירוב הישראלי אמר המלך: "אם אתם דוחים אותי, לא תהיה לכם ברירה אלא לדבר עם ערפאת". כעבור כמה חודשים הכירה הליגה הערבית פה אחד באש"ף כנציג הלגיטימי והיחיד של העם הפלסטיני. ירדן הצביעה בעד.

מכאן והלאה ירדן סייעה לאש"ף להתבסס בגדה המערבית וברצועת עזה, בעיקר לאחר עליית מנחם בגין לשלטון, ב-1977. ממשלת בגין פתחה את צפון הגדה להתנחלויות והתירה ליזמים פרטיים לרכוש קרקעות מפלסטינים. לירדן ולאש"ף היה אינטרס משותף לסייע לפלסטינים לעמוד איתן [צומוד] מול גל ההתנחלויות ולמנוע את הגירת הפלסטינים לירדן. כך הרגה ישראל את האופציה הירדנית והולידה את האופציה האש"פית.

נדרשו לישראל כמעט 20 שנה, מלחמה כושלת בלבנון, אינתיפאדה שלא יכלה לדכא ועליית החמאס כדי להבין שעדיף לה לנהל משא ומתן עם אש"ף מאשר עם החמאס. כך נוצרו הסכם אוסלו ו"תהליך השלום" עם אש"ף.

עוד 30 שנה עברו, וישראל הורגת עכשיו גם את האופציה האש"פית. כמו עם ירדן, התברר כי בחירת בן-השיח הנכון לא מספיקה כדי לייצר הסכם. צריך גם לוותר. אלא שעתה קשה הרבה יותר. ההתנחלויות גדלו עד כי לא ניתן להפריד אותן ממדינת ישראל הריבונית. ממשלות הימין הפקידו בידי מתנחלים, ומי שמזדהים עימם, את תפעול מוסדות השלטון והכוח.

ישראל צמצמה בהדרגה את האוטונומיה הפלסטינית והציגה את משטרו של מחמוד עבאס במערומיו הפוליטיים. כמו שעשתה לאש"ף לפני 1993, היא התעלמה מתהליכי פוליטיזציה בחמאס ודאגה לתחזק את הפיצול הפוליטי והגיאוגרפי בין אש"ף וחמאס. לא כדי להגיע להסכם עם אש"ף, אלא כדי למנוע אותו.

ההתקפה הברברית והפושעת של חמאס ב-7 באוקטובר היכתה בישראל באופן שאף ארגון פלסטיני לא עשה קודם לכן. אבל מחוץ למעגלי חברה היהודית, פשעי חמאס מתגמדים ככל שמכת הנגד הישראלית מייצרת באופן תעשייתי ועיוור מוות המוני של אזרחים חסרי ישע, זורעת הרס פיסי בממדים חסרי תקדים במזרח התיכון בכללו, ומגלה בכוח כשני מיליון פלסטינים מבתיהם.

כך, במו ידיה, מציבה ישראל את חמאס באופן לא פורמלי בראש התנועה הלאומית הפלסטינית. כיוון שכך, כל גורם שייכנס לשלוט ברצועת עזה או לשקם אותה יידרש לכל הפחות לקבל את אישור חמאס,  ואולי גם לשתף אותו בדרך כלשהי בשלטון. וכמו שהיה עם ירדן לאחר 1974,למצרים ולחמאס יש אינטרס משותף למנוע הגירה פלסטינית מרצועת עזה, והם ישתפו פעולה על אפה וחמתה של ישראל.

ישראל דנה את עצמה לחזור על שגיאות עברה. היא מתכוונת להשאיר חלק מכוחותיה ברצועת עזה, מה שמעיד עד כמה היא הדחיקה את שהותה הארוכה והמדממת בדרום לבנון. ההדלפה על התוכנית להפקיד את ניהול הרצועה בידי חמולות מקומיות גם היא מעידה על אמנזיה חריפה. משתפי הפעולה בדרום לבנון לא יכלו למלא את מה שישראל ציפתה מהם. ובדרום לבנון ישראל לא זרעה מוות, הרס הגליה ומצוקה, כפי שהיא עושה עכשיו ברצועת עזה. מה הסיכוי שתמצא עכשיו בעזה משתפי פעולה עם שלטונה? ישראל שוברת כאן את השיאים של עצמה בחוסר המודעות שלה לפעולותיה.

השיח הציבורי והממשלתי בישראל, שמפליל כל תושב רצועת עזה, מצדיק לפגוע בו פיזית או להרוס את ביתו ולהגלתו למצרים, מעיד על עומק המצוקה הישראלית. בימין מתרחבת ההכרה שבמציאות הדמוגרפית והגיאוגרפית שהוא עצמו יצר, ישראל לא יכולה להמשיך לנהל את השליטה על הפלסטינים כפי שעשתה עד 7 באוקטובר. כדי להמשיך להגשים את רעיונות הימין, ישראל חייבת לנקוט צעדים רדיקליים ברצועה ובהמשך גם בגדה ונגד הפלסטינים אזרחי ישראל.

מול החלופה הרדיקלית הזו, אין למרכז ולשמאל מענה. הם מגמגמים משהו על רשות פלסטינית משופצת, שתעזור לנהל את העימות ולחדש את המשא ומתן. בכך הם חוזרים על סיסמאות אמריקאיות, שאין בהן תוכן של ממש. נחוצה חלופה רדיקלית של הסדר מדיני, שממיר את עקרון העליונות היהודית בעקרון ההדדיות והשוויון והופכות את החומות לאורך הגבול לגבולות פתוחים וידידותיים.