המאבק על הרחוב היפואי
תושבים ופעילים ביפו נמצאים במאבק עיקש על המרחב הציבורי, אופיו ותרבותו. הכלים: מכוניות עם באסים, שלטי רחוב ומלחמות גרפיטי. שלושה ניסיונות לקבע אמירה פוליטית חברתית, להפגין נוכחות ולשנות את המציאות ברחובות העיר
אחת וחצי בלילה אחרי יום ארוך. רגע אחרי שאני מצליחה להירדם עוברת מכונית מתחת לחלון, מגבירה מהירות ואז עוצרת בחריקות בלמים, תוך שהיא משמיעה מוזיקה עם באסים שלא היו מביישים את מועדון הבארבי. הייתי יכולה מאוד להתעצבן אבל זה רק מעלה בי חיוך גדול.
הייתי רוצה להציע פרשנות להתנהגות חסרת הנימוס הזו, ממילא מעולם לא חיבבתי נימוסים. כאשר אותו צעיר מעיר את כל השכונה הוא לוקח לעצמו חזקה על המרחב הציבורי. הוא מצהיר, כך שאף אחד לא יוכל לפספס, על כוחו ונוכחותו הברורה. הוא דורש ומקבל הכרה בקיומו.
האפשרויות העומדות בפני צעיר פלסטיני יליד יפו הן לרוב מוגבלות. רוב בתי הספר בהם לומדים היפואיים הן מכונות המסלילות את הנערים לשאוף למעט מאוד. רבים מפסיקים את הלימודים ללא 12 שנות לימוד ובוודאי שללא תעודת בגרות. אני מכירה מספר צעירים וצעירות שסיימו את לימודיהם בתיכון ועדיין אפשר בקלות להגדירם כאנאלפבתים. מחירי הדיור ביפו עולים באופן דרסטי ככל שעולה הביקוש וכך גם יוקר המחיה. הסיכוי של אותם צעירים לעזוב את בית ההורים ולמצוא דירה בעיר בה גדלו הולך ופוחת. חלק גדול מהמשפחות הפלסטיניות (וגם לא מעט משפחות יהודיות) נמצאות תחת איומי פינוי והריסה של בתיהם והערים מסביב לא ששות לקלוט לתוכן ציבור ערבי. הקושי למצוא עבודה שתפרנס אותם באופן מכובד נותן את אותותיו והפתרונות לא נראים באופק. הכוחות השולטים במרחב בו הם מתקיימים לא רואים אותם ומעוניינים בעיקר לפלוט אותם החוצה.
אולי רק מעטים מהצעירים המרעישים האלה, יגדירו את המעשה כפעולה ישירה בתחום התרבותי/פוליטי/חברתי אך בעיני זה בדיוק מה שהם עושים. נכון, זה לא מעשה מתחשב במיוחד, אך בעיני דומה הדבר להפגנה החוסמת כביש וגורמת לאי נוחות לממהרים לעבודה.
תושב העיר בשם רן רוזמן הצליח לגייס אליו עוד מספר אנשים להצטרף ליוזמה "עצרו את הרעש של הערסים מהמכוניות ביפו" הקוראת לאנשים למסור לידי הקבוצה שמות ומספרי טלפון של כל צעיר הנוהג להפריע את מנוחת השכנים. היוזמה עשתה הרבה רעש לכמה ימים ורבים האשימו את רוזמן בגזענות. היוזמה התמוססה ככל הנראה בהיעדר שיתוף פעולה מצד התושבים והסדר המבולגן הושב על כנו.
שדרות ירושלים פינת נאג'י אל-עלי
לצד המרעישים, ביפו יש גם כאלו העושות פעולות מתוכננות יותר שיש מאחוריהן חשיבה ואמירה פוליטית ברורה.
אחד הביטויים הכמעט נדושים אך הבולטים של מחיקת הערביות מהמרחב הציבורי נמצא בשמות הרחובות והאתרים. רק 20 מתוך כ-400 רחובות בכל יפו נקראים על שם אישים פלסטינים. בינואר האחרון קבוצה של פעילות החליפו שמות של רחובות בעלי אלמנטים ציוניים בולטים – כמו עולי ציון, אהבת ישראל ושבטי ישראל – באנשי ונשות תרבות ורוח פלסטיניות שנהגו לשלב ביצירתם אמירות פוליטיות.
כמובן שהשמות החדשים שנבחרו, אשר פעילות יפו מרגישות כי הם מייצגים אותן, לא היו צולחים לעולם את ועדת השמות וההנצחה העירונית. שמות כמו נאג'י אל עלי, קריקטוריסט שיצירתו המפורסמת ביותר, "ח'נדלה", הפכה לסמל הנכבה הפלסטינית והשאיפה למימוש זכות השיבה או פדווא טוקאן משוררת שהתבטאה נגד הכיבוש הישראלי ותמכה במאבק הפלסטיני לשחרור לאומי. שלטי הרחובות החדשים עמדו על מקומם יותר משבוע עד שהוסרו. יפואים רבים הצטלמו עם השלטים כתבו עליהם ברשתות החברתיות ותושבים יהודים רבים נחשפו דרך השלטים לאותם דמויות פלסטיניות ולמדו מעט יותר על התרבות שמתקיימת ממש לצידם אבל רחוק מהעין.
העיריה אמרה בתגובה שמאז כניסתו של רון חולדאי לתפקיד נעשים מאמצים להנציח אישים ערבים בשמות הרחובות. עיריית תל אביב, כמו גם הממסד הישראלי כולו, אינה מייצגת את האוכלוסיה הפלסטינית של יפו. הפיתוח המסיבי שעוברת יפו החל רק כאשר נכנסה לעיר אוכלוסיה יהודית עמידה. במסגרת הפיתוח הזה החלו להוציא בעשור האחרון לפועל צווי הריסה ופינוי שהוצאו למשפחות כבר בשנות השמונים. את תוכנית המתאר החדשה של תל אביב תכננו אנשים שמעבודתם ניתן להניח כי לא היו ביפו מעולם ואין בה כל התייחסות לצרכיה של האוכלוסיה המקומית הוותיקה.
יש במעשים כאלה, גם אם הם קטנים וסמליים כמו שינוי שמות הרחובות, כדי להכריז בעלות על המרחב בו התושבות חיות ולהתמיע בו את התרבות, המורשת והזהות הפוליטית שלהן כפי שהן בוחרות להגדיר אותה.
הקרב על גל"צ
תופעה מעניינת נוספת היא מלחמת הגרפיטי שמתנהלת כבר שבועות רבים סביב תחנת הרדיו הצבאית. פעילים כתבו על כמה קירות באיזור בסיס גלי צה"ל "צבא, צא לנו מהרדיו". מספר ימים לאחר מכן הגיעו מי שמחקו את הכתובות והשאירו את המילה צבא בלבד. מתנגדי התעמולה הצבאית במסווה של מוסיקה ואקטואליה לא נשארו חייבים והחזירו את המילים החסרות לקירות וחוזר חלילה.
מעבר לאלמנט המשחקי שנוצר במרוץ החתול והעכבר מורגש כאן מאוד המאבק העיקש על אופיה של העיר ועל מה היא התרבות השולטת תוך שימוש ויזואלי במרחב הציבורי כזירה מרכזית. לא לחינם צברה תחרות ההתשה הזאת עוקבים רבים הבודקים את הכתובות באופן קבוע. לא ברור בדיוק מי הם שני הצדדים בתחרות ומה בדיוק עומד מאחורי האמירות שלהם. בינתיים הצבא לא יוצא לנו מהרדיו אבל מסתמן שהרדיו יוצא לנו מהעיר ושהבסיס מתעתד לעבור ללוד. עם לוד הסליחה.
אלו הן דוגמאות לחלק ממאבק על אופיה של העיר המתנהל באין ספור חזיתות: ממסדית, תרבותית, תכנונית, כלכלית, חינוכית, אסתטית. מאבק שנמשך כבר שנים ורחוק מסיומו.
זהו מאבק בו אני מקווה שינצחו אלה הדורשים הכרה באוכלוסייה הוותיקה, שמירה על כבודן וזכותן של המשפחות לחיות בכבוד ביטחון ורווחה, חינוך ראוי, אופק כלכלי והכרה ביפו כעיר פלסטינית בה שולטות השפה והתרבות הערבית, ושמתפקדת כמרכז פוליטי ממנו ייצאו מאבקים לשוויון זכויות לכל התושבים החיים בה, יהודים, פלסטינים ואחרים. ומיפו לכל ישראל פלסטין.
ואתם יכולות לקרוא לי אופטימית.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן