"אין מעשה ציוני כמו שותפות עם הערבים בישראל"
תומר פינס, יו"ר המשמרת הצעירה של "העבודה", רץ לפריימריז ודורש ממפלגתו חשבון נפש: להפסיק להתרפק על העבר ולהכיר בעוולות כלפי מזרחים ופלסטינים. ראיון עם מועמד שלא חושש לשבור שמאלה
תומר פינס לא יהיה חבר בכנסת הבאה. רק מעשה נסים יצליח להפוך את המקום ה-22 שהוא מתמודד עליו, השמור לנציג המושבים, למקום ריאלי ברשימת מפלגה העבודה שכרגע נעה בסקרים בין ששה לשמונה מנדטים. ובכל זאת, הוא החליט להוציא את הכסף שאין לו ו"לקחת הלוואות שאני אחזיר בגיל ארבעים" (היום הוא בן 32) כדי להתמודד על מקום ברשימה, כי ההתמודדות הזו – כך הוא מעיד – היא צעד ראשון "לתיקון התנועה הפוליטית שלי", כלומר לתיקון מפלגת העבודה.
ויש הרבה מה לתקן, לפי פינס. מפלגת העבודה, הוא אומר, חייבת להפסיק להתרפק על העבר, להפסיק להזכיר בסוף כל משפט שהיא "התנועה שהקימה את המדינה", ולהסתכל קדימה, אל העתיד. והעיקר: להיות מסוגלת להציע אלטרנטיבה רעיונית לשלטון הימין בכל התחומים, אבל בראש ובראשונה בנושא שלדברי פינס שהוא "סוגיית הליבה" של החברה הישראלית – "יחסי יהודים-ערבים ועתיד השטחים הכבושים". העובדה שכבר עשרים שנה מפלגת העבודה אינה משמשת אלטרנטיבה בנושא הזה, טוען פינס, היא-היא הסיבה להידרדרותה.
הדרישה של פינס ממפלגת העבודה לעשות חשבון נפש היסטורי עם העבר שלה מעניינת במיוחד כשהיא באה ממנו. הוא עצם מעצמה של תנועת העבודה. הוא נולד בקיבוץ (גינוסר), גדל במושב (כפר הס), פעיל פוליטי מגיל 15, היה ראש תא אופק המזוהה עם מפלגת העבודה באוניברסיטה העברית, היה עוזר פרלמנטרי של אראל מרגלית, סתיו שפיר ועמיר פרץ, ולפני שנה נבחר ליו"ר המשמרת הצעירה של המפלגה, גוף המייצג כ-14 אלף איש. "עשיתי את כל שרשרת הפיקוד", הוא אומר. התפקיד הזה, יו"ר המשמרת הצעירה, שימש בעבר מקפצה לתפקידים בכירים במפלגת העבודה (אפילו משה דיין – מזכיר פינס בלי גאווה – שימש כיו"ר המשמרת בזמן שכיהן כרמטכ"ל). אם פינס יקפוץ ממנו לתפקיד בכיר, מפלגת העבודה תיראה שונה ממה שהיא היום.
פינס לא מתבייש ברקע הקיבוצניקי והמושבניקי שלו. אבל הוא מודע גם לכך שהקיבוצים והמושבים נתפסים כמכשירים של עוול, גם כלפי המזרחים וגם כלפי הפלסטינים. כלפי "העולים מארצות האיסלם", אומר פינס, נעשו "גם טעויות וגם עוולות. בעבר חשבנו שאלה היו טעויות, אבל התחילו להיפתח הפרוטוקולים, וצריך להיות ישרים ואמיצים ולהודות שבוודאי שנעשו גם עוולות, וכמובן שהיה לזה גם רקע גזעני". הדבר תופס במיוחד לגבי חטיפת ילדי תימן. "לזה אין שום צידוק ושום הנחה", הוא אומר. "אנחנו עוד לא יודעים בדיוק מי היו אחראים, אבל ברור לנו שאלה לא היו רק אחיות ובודדים, היתה פה עוולה מערכתית".
לגבי הפלסטינים, פינס מפריד בין שתי תקופות. עד 1948, אז "התיישבות יהודית היתה הכרחית כדי לקבע את גבולות המדינה", ובין מדיניות ההתיישבות היהודית אחרי קום המדינה. "כשהמדיניות הזו (מדיניות ההתיישבות) מוכוונת להפרדה בין אזרחי המדינה היא מדיניות גזענית", אומר פינס. "איפה שמפקיעים אדמות כדי לייהד וכדי לגזול, אני נגד".
פינס מודע שהאמירות האלה מעוררות עליו כעס במפלגת העבודה, אבל הוא לא מתכוון לסגת מדבריו. "הדברים שאני אומר לך עכשיו, הם הדברים שאני מקבל עליהם הכי הרבה ביקורת והתנגדות", מספר פינס. ובכל זאת עדיין לא ברור לו מדוע גם היום מפלגת העבודה "עדיין לא מסוגלת להכות על אף חטא שאבות אבותיה עשו".
זה השתקף גם בחוק הלאום, לא?
"שאלת הייהוד אפילו יותר מחוק הלאום. רוב המפלגה שלי התנגדה לחוק הלאום. אבל ייהוד הגליל והנגב נתפס בנרטיב של תנועת העבודה כמעשה החלוצי הציוני המרכזי. זהו השירות בצה"ל. כל פעם שאני תוקף את שני הנרטיבים האלה, אף אחד לא מצליח לענות לי עניינית מדוע זה רלוונטי ב-2019 לוודא שבאזורים מסוימים יהיו יותר יהודים מערבים? מדוע חשוב לוודא שבנצרת עילית יחיו 60 אחוז יהודים ולא 40 אחוז. אני מבין לחלוטין למה זה היה מעשה ציוני חלוצי לפני קום המדינה. אבל מרגע שהתיישבנו בגבולות ברורים עם כוח צבאי, אני לא מצליח להבין את הטירוף הזה של הציונות להושיב יהודים בכל פינה בארץ".
אתה באמת לא מבין?
"אני אתן לך את התשובה של פסיכולוגיית ההמונים של תנועת העבודה. הרבה שנים אנחנו לא על במת ההיסטוריה, לא מעצבים את דמותם של המדינה והעם, ונשענים על הנוסטלגיה הישנה. בכל נאום אנחנו מזכירים (שאנחנו) 'התנועה שהקימה את המדינה'. אני אומר, חבר'ה, עברו 70 שנה. תנועה פוליטית לא יכולה לבסס את כל כולה על העבר ולא על העתיד. ואני חושש שאנשי תנועת העבודה, בגלל החידלון שלהם בשנים האחרונות, כל מה שהם עושים זה להישען על העבר. הם לא עוסקים בעתיד. אני לא שומע אותם מדברים לא על החזון המדיני, לא על אופיה של המדינה, לא על מדינת הרווחה. אני רק שומע על העבר המפואר שלהם כל היום. וכל מי שתוקף את הנרטיבים האלה מתקופה ההיא פוגע בבטן הרכה שלנו. כי אם אתה לוקח לנו את זה, מה נשאר?"
זה צדק פואטי שהדברים האלה באים ממישהו שגדל במקומות שאתה גדלת.
"ברור לי שמה שאני אומר לך – רק אדם עם פריבילגיה מאוד ברורה בתנועת העבודה יכול לומר. אני בשר מבשרם, הם לא יכולים להתנער ממני, להתנער מהתפיסות שלי. אני גדלתי בתוך תנועת העבודה, עשיתי את כל שרשרת הפיקוד, צמחתי באזורים הקלאסיים, אני גם בן קיבוץ, אני גם ממושב, אני מזכיר התא באוניברסיטה העברית, אני יו"ר המשמרת הצעירה. ברור לי שרבים אחרים במפלגת העבודה, גם אילו רצו, לא היו יכולים. מה שמאפשר לי לעמוד מולם בגאון היא העובדה שאני חלק מהאליטה של התנועה הזו".
פינס מספר שמאז ומתמיד היו לו עמדות ביקורתיות ופרוגרסיביות יותר מרוב המפלגה. אבל רק כשעזב את הפעילות הפוליטית לשנתיים, עבד בחברה לייעוץ אשראי, הסתובב בארץ ונפגש עם ערבים, "לאו דווקא בנושאים פוליטיים, ראיתי את נקודת המבט שלהם, גם על המדינה וגם על השמאל הציוני. זה לא שינה לי את האידיאולוגיה אבל זה נתן לי נקודת ניתוח קצת שונה".
אתה יכול להבין למה העמדות האלה יכולות להיתפס כמערערות על הציונות?
"אני יכול להבין למה, אבל אני לא מסכים. הציונות קיבלה בעשור האחרון זווית מאוד-מאוד רעה, אבל זו לא הציונות שלי. הציונות שלי היא ציונות ליברלית, היא מאמינה בשותפות, היא מאמינה בשוויון. ברור לי שהשוויון הזה לעולם לא יהיה מלא-מלא, אבל אני שואף לכמה שיותר שאפשר. מי שרואה לראות בזה פוסט ציונות או א-ציונות או אנטי ציונות, זה עניינו.
"אני מבין שהתיישבות יהודית היא כלי ציוני שהיה לו ערך בזמנו, אבל הגיע הזמן להמשיך הלאה. אני לא חושב שזה משרת את הציונות היום. אני חושב שהיום לומר 'נצרת עילית ליהודים', זה ההפך מלשרת את הציונות. אני חושב שזה משניא את הציונות, כמו שכפייה דתית משניאה את היהדות. אין הרבה מעשים ציוניים כמו לייצר שותפות עם הערבים בישראל".
אתה מודע לכך שההיסטוריה של הציונות היא לא היסטוריה של שותפות עם הערבים?
"בוודאי. יש גם חבלי לידה של אומות. אנחנו צריכים לדעת להכיל את הנרטיב של הנכבה, בלי לקבל אותו או לוותר על הנרטיב הציוני שלנו. באמריקה היתה נכבה של האינדיאנים. אפשר להתווכח על הפרטים, אבל היום יש אומה אמריקאית. מישהו חושב שפטריוטיזם אמריקאי הוא להדיר את האינדיאנים היום? יש שלב שבו חבלי הלידה אמורים להיגמר. הגיע הזמן לגלות קצת אומץ וגדלות נפש. אנחנו קיימים 70 שנה, מעצמה צבאית, בואו נפסיק להתנהג כמו יהודים בגטו. הגיע הזמן להתנהג כמו מדינה מודרנית ולא כמו שבט לוחם לנצח".
בטח אמרו לך שעם העמדות האלה, למה אתה לא בחד"ש?
"אני ציוני ואני לא קומוניסט. לחד"ש יש את המקום שלה, הם חלק מהמחנה במובן הרחב שלו, אבל אני איש תנועת העבודה. תנועת העבודה תמיד היתה רחבה. היה בה את לובה אליאב, אבל גם את חוג עין חרוד (שתמך בארץ ישראל השלמה – מ.ר.)".
ברל נפטר ב-1944!
עוד אינדיקציה לעמדה השמאלית של פינס בתוך מפלגת העבודה היא העובדה שמיד אחרי פרסום הסקרים האחרונים, שהעניקו לעבודה בין שישה לשמונה מנדטים, הוא הציע חבירה בין העבודה למרצ. גם אם יהיו לכך מחירים אישיים, הוא כתב בחשבון הפייסבוק שלו, זה המעשה הנכון להילחם בימין ולשמור על השמאל.
אתה לא סתם פעיל מפלגה, אתה יו"ר המשמרת הצעירה. האם זה אומר שמפלגת העבודה משתנה?
"אני לא לבד בסיפור הזה. אנחנו אמורים להיות שונים מדור לדור. המציאות משתנה וגם הערכים הפוליטיים אמורים להשתנות. רבין לא נשמע כמו בן גוריון ואני לא אמור להישמע כמו רבין. אני תמיד אומר שבמדינת ישראל יש שתי תנועות שמרניות. הליכוד מתגעגע לימים שגבר היה גבר, אשה היתה אשה, הערבי ידע את מקומו והיה זוהר ארגוב, ובתנועת העבודה מתגעגעים לימים שגבר היה גבר, אשה היתה אשה, הערבי ידע את מקומו והיה אריק איינשטיין. עדיין מוציאים לי ציטוטים של אשכול, מדי פעם אומרים לי: אבל ברל (כצלנסון – מ.ר.) לא היה מסכים. בסדר, אבל ברל נפטר ב-1944! אני יונק חלק מהערכים שלי מהעבר, אבל יש ערכים שמשתנים עם השנים, וטוב שכך".
ואתה מרגיש שאצל הדור הצעיר יש שינוי?
"בקרב הצעירים יש פחות אנשי שמאל, אבל מי שהוא בשמאל, הוא יותר קרוב לעמדותיי. כשרצתי למשמרת הצעירה, הרבה אנשים אמרו לי, תומר, קודם תיבחר ואחר כך תביע את העמדות האלה. אמרתי הפוך: אם אני אסתיר אותן ואבחר ורק אז אביע אותן, יגידו שאני גנב דעת. לקחתי את המשמרת הצעירה למחאה נגד הריסת בתים בקלנסאווה. אני לא מצליח להבין למה מפלגת העבודה לא מתנגדת להריסות בתים. לא מבין למה זה מעשה ציוני, לא מבין למה מפלגת העבודה מגמגמת בנושא הזה".
פינס אומר שהעמדות האלה עזרו לו להיבחר. לאו דווקא משום שכולם תמכו בהן, אלא משום שהן העידו על אומץ פוליטי, ואנשים, לדבריו, מעריכים אומץ בפוליטיקה. זה תקף, לדבריו, גם ברמה הארצית. לפי ההשקפה שלו, הסיבה המרכזית שמפלגת העבודה לא נמצאת בעמדת הנהגה היא שאין לה חזון ברור בסוגיה המרכזית של החברה הישראלית – היחסים בין יהודים וערבים בתוך ישראל והכיבוש. "כל מי שבורח מהצגת חזון בשאלה הזו, חוטא למילה מנהיגות, ובצדק אולי לא נותנים לו להנהיג. זו הסיבה המרכזית לחולשתו של השמאל הישראלי. מאז ה'אין פרטנר' של 1999, ויתרנו על האלטרנטיבה הרעיונית שלנו בסוגיה העמוקה ביותר לציבור הישראלי, ועשרים שנים לא נותנים לנו את הזכות להוביל אותו. בדיוק בגלל זה".
אתה קורא תיגר על מסורת ארוכה במפלגה העבודה, לפחות מאז אהוד ברק.
"הפופוליזם עולה במערב כשיש משבר ואין אלטרנטיבה לשיטה הקיימת. כמה עשורים שבמערב השמאל והימין הסכימו על השיטה הכלכלית, וברגע שנוצר משבר, מי שהתמודד איתו היה הימין היותר ימני. המקבילה במדינת ישראל היא שבהעדר אלטרנטיבה רעיונית למצב הביטחוני, בכל משבר ביטחוני מי שמתמודד איתו הוא לא השמאל אלא הימין היותר ימני. איך נחזור לשלטון כשכל השיח הביטחוני הוא בין ביבי לבנט? אנחנו צריכים להציג אלטרנטיבה ברורה ורצינית, לא סתם להגיד שתי מדינות. צריך להגיד מהן הסכנות, מהן האפשרויות. אנחנו רואים איך הימין עף על העמדות שלו, לא מנסה להתמרכז. הוא כל הזמן מושך ימינה וכל הזמן מתחזק. המפלגה שלי מנסה להתחפש למשהו שהיא לא, והיא כל הזמן מידרדרת. העמדות שלי הן לא רק נכונות אידיאולוגית, הן גם יוכיחו את עצמן במבחן הציבור".
אתה חושב שמפלגת העבודה מסוגלת להכיל את השינוי הזה?
"הפנטזיה שלי היא לא כנסת. מה שאני עושה כרגע זו תחילת תיקון התנועה הפוליטית שלי. לאסוף סביבי את אלה שמסכימים אתי. את הקיפאון הפוליטי בתוך מפלגת העבודה צריך להכריע. אני מעדיף לעבוד בבנק או בדואר מאשר לעבוד במשהו שאני לא מאמין בו. גם אם אני צריך לוותר על קולות, אני לא הולך לעצב את עצמי. אחרת זה ימשיך להיראות כמו שזה נראה עכשיו".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן