newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שלא יעבדו עליכם: זוהי ממשלת מיעוט

ממשלת נתניהו מרבה לדבר בשם המשילות הנגזרת מבחירת הרוב. אבל במרחבי השליטה הישראלית, הרוב המוחלט מתנגד למדיניות הכיבוש והעליונות היהודית. כשהשמאל היהודי יפנים זאת, הוא ימצא גם פתח לשותפויות אפקטיביות בהרבה

מאת:
להוציא את האוויר מבלון ה"משילות" המזויפת והצבועה שהימין מדבר בשמה. בנימין נתניהו ויריב לוין (יונתן זינדל / פלאש 90)

להוציא את האוויר מבלון ה"משילות" המזויפת והצבועה שהימין מדבר בשמה. בנימין נתניהו ויריב לוין (יונתן זינדל / פלאש 90)

"משילות". זו הכותרת וההצדקה שנתן שר המשפטים יריב לוין לבליץ הרפורמות שהציג בסוף השבוע שעבר. הממשלה נבחרה על ידי העם, השופטים לא נבחרו, היועצים המשפטיים הם רק יועצים, ולכן הכפפת הרשות השופטת לרשות המבצעת היא הביטוי העליון של הדמוקרטיה.

היו כאלה, מעטים למדי למרבה הצער, שטענו שהצורך המתמיד להעצים את הכיבוש, לנשל את הפלסטינים מאדמותיהם ולבצר את האפרטהייד הוא שהוליד את ההכרח של לוין וממשלת נתניהו השישית לחסל את הביקורת השיפוטית על מעשי השלטון. רבים יותר גרסו שלוין בעצם נשלח על ידי נתניהו ואריה דרעי כדי להציל אותם מבעיותיהם המשפטיות, ערב הדיון בבג"ץ על כשירות מינויו של דרעי לשר. הביקורת הנפוצה ביותר היתה שהרפורמה הזו תרסק את הדמוקרטיה ותיצור עריצות של הרוב.

בלי להיכנס כרגע לגופם של הטיעונים האלה (והם נכונים כולם במידה רבה), איש כמעט לא העמיד בשאלה את הטענה של לוין שהוא והממשלה שהוא חבר בה מייצגים את הרוב. האמירה הזו מתקבלת כאמת מוסכמת, גם על ידי רוב רובו של השמאל: בישראל יש רוב ימני-דתי-מתנחלי, והשאלה היא איך מגנים על זכויות המיעוט. אבל האמירה הזו פשוט אינה נכונה. ממשלת נתניהו מייצגת מיעוט, ולכן כל היומרה שלה ל"משילות" בשם הרוב והדמוקרטיה היא אחיזת עיניים במקרה הטוב, וגזענות במקרה הרע.

בשביל להבין את זה צריך ללכת לקווי היסוד של הממשלה עצמה. לפי קווי היסוד האלה, "לעם היהודי זכות בלעדית ובלתי ניתנת לערעור על כל מרחבי ארץ ישראל". כלומר ממשלת הימין שרטטה את גבולות המגרש – כל המרחב שבין הירדן לים. מחיקת הקו הירוק היא תהליך ארוך שנים, שהחל עוד בממשלות בגין, אבל הפעם ברור יותר מתמיד שהימין משחק משני צידי הקו הירוק. העברת יותר ויותר סמכויות שלטוניות בגדה המערבית מהצבא לידי משרדים שבראשם עומדים אנשי ימין קיצוני המתגוררים בעצמם מעבר לקו הירוק היא ביטוי מוחשי למהלך הזה.

לכן ההשוואה לפולין, להונגריה או לטורקיה אינה רלוונטית. במדינות האלה האזרחים אכן בחרו ברוב קולות במנהיגים המציעים "דמוקרטיה לא ליברלית", כפי שאוהב לומר ויקטור אורבן, ראש ממשלת הונגריה. אבל אף אחת מהמדינות האלה לא שולטת באופן ישיר, מוצהר והמתיימר להיות ניצחי על טריטוריה שבה חיים מיליוני אנשים שאין להם זכות לבחור למוסדות המושלים בהם. זו אינה "דמוקרטיה לא ליברלית". זו לא דמוקרטיה כלל.

רוב ומיעוט בין הירדן לים

לכן, אם המגרש הוא המרחב שבין הירדן לים, צריך להעביר אליו את שאלת הרוב והמיעוט. וכאן, לפחות בעניין אחד מרכזי – המשך הכיבוש והאפרטהייד – הממשלה הנוכחית נמצאת במיעוט ניכר. הנתונים די ברורים. לפי החישובים של פרופ' ארנון סופר, מבכירי הדמוגרפים בישראל, בין הירדן לים חיים היום כמעט 15 מיליון איש ואשה. 7.454 מיליון מתוכם – 49.84 אחוז – הם יהודים ו"אחרים" (הכוונה היא למי שהגיעו לישראל מתוקף חוק השבות אבל אינם נחשבים יהודים, כמו רבים ממי שהגיעו ממדינות ברית המועצות לשעבר), ו-7.503 מיליון מתוכם – 51.16 אחוז – הם פלסטינים, משני צידי הקו הירוק, כולל רצועת עזה. כלומר הפלסטינים הם רוב. קטן, אבל רוב.

על פי הנחה סבירה שלפחות 95 אחוז מהפלסטינים מתנגדים לכיבוש הישראלי ולמשטר האפרטהייד שהוא הנהיג בשטחים הכבושים, ועל פי סקרים המראים שלפחות 30 אחוז מהיהודים תומכים ברעיון שתי המדינות, כלומר סיום הכיבוש (31 אחוז לפי סקר אחרון, וזה בלי להביא בחשבון יהודים שתומכים במדינה דמוקרטית בין הירדן לים), נגיע למסקנה שכ-65 אחוז ממי שחי היום בין הירדן לים מתנגדים למצב הכיבוש הישראלי הנוכחי.

בימין טוענים שהמספרים של סופר הם מנופחים, ושבגדה המערבית ובעזה חיים רק 3.4 מיליון איש (לעומת 5.8 מיליון לפי החישובים של סופר שמתבססים על נתוני המינהל האזרחי והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל). אבל גם אם נאמץ את החישובים של הימין, שמתבססים על השערות ולא על נתונים רשמיים, נגיע לרוב מוצק של כ-59 אחוז המתנגדים למצב הכיבוש הנוכחי.

רוב מוצק של כ-59 אחוז המתנגדים למצב הכיבוש הנוכחי. הפגנת שמאל בכיכר רבין נגד ההתקפה על עזה, בדרישה לממשלת ישראל להתחיל במשא ומתן עם חמאס, תל אביב. 16 באוגוסט 2014. פעילים ישראלים הפגינו מדי שבוע לאורך כל המבצע הצבאי, והותקפו באלימות על ידי פעילי ימין. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

רוב מוצק של כ-59 אחוז המתנגדים למצב הכיבוש הנוכחי. הפגנת שמאל בכיכר רבין נגד ההתקפה על עזה, בדרישה לממשלת ישראל להתחיל במשא ומתן עם חמאס, תל אביב. 16 באוגוסט 2014. פעילים ישראלים הפגינו מדי שבוע לאורך כל המבצע הצבאי, והותקפו באלימות על ידי פעילי ימין. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

מהרגע שהימין מסמן את המרחב שבין הירדן לים כולו כמגרש שבו מתחוללת הריבונות הישראלית, צריך לענות לו באותו המטבע. אם הימין רוצה לקדם פסקת התגברות כדי לממש את שלטון הרוב והדמוקרטיה, הוא צריך להתמודד עם העובדה הפשוטה שיש רוב מוצק בין הירדן לים נגד המדיניות שלו, נגד ההתנחלויות, נגד הסיפוח, וגם נגד היבטים לא מעטים של העליונות היהודית, בוודאי במה שנוגע לענייני דת (יהודית) והמרחב הציבורי, אבל גם בתחומים אחרים.

ההכרה בכך שהימין הישראלי נמצא למעשה במיעוט במרחב, שהוא שולט בו ומתייחס אליו כאל שלו, חשובה לא רק כדי להוציא את האוויר מבלון ה"משילות" המזויפת והצבועה שהימין מדבר בשמה, אלא גם כדי לכונן תודעה חדשה לשמאל הישראלי, לעבור מתודעה של מיעוט לתודעה של רוב. זה תקף במיוחד לשמאל היהודי, שכן רובם של הפלסטינים בתוך תחומי הקו הירוק, ועוד יותר מהם הפלסטינים בגדה המערבית, בירושלים המזרחית וברצועת עזה לא חיים בתחושה שהם מיעוט. הם לא מיעוט בין הירדן לים, ובוודאי שהם אינם מיעוט אם מרחיבים את התמונה למרחב המזרח תיכוני.

למעבר הזה מתודעה של מיעוט לתודעה של רוב יש בראש ובראשונה אפקט פסיכולוגי. השמאל הישראלי, בדגש על השמאל היהודי, מרגיש היום נצור, נדון לחיים של מיעוט נצחי ולהפסד מובטח. יש מי שתולה את ההפסד המובטח הזה בדמוגרפיה, יש מי שתולה אותו בפופוליזם הגואה בעולם, יש מי שטוען שחמישים וחמש שנה של כיבוש, ואולי גם יותר ממאה שנה של ציונות, היו חייבות להביא את ישראל למקום שהיא נמצאת בו היום. אבל אם השמאל יבין שהוא מייצג בעצם את רוב האנשים שמדיניות הממשלה המושלת בו נוגעת בהם, הוא אמור לקבל חיזוק לביטחון העצמי שלו וכתוצאה מכך חיזוק לאמונה שהוא יכול לשנות את המציאות.

אבל לא מדובר רק בפסיכולוגיה. הפניית המבט אל כל המרחב שבין הירדן לים תחולל גם שינוי באופן שבו השמאל היהודי מגדיר את עצמו. ברגע שהשמאל היהודי יתחיל להחשיב את הפלסטינים, בתוך תחומי ישראל הריבונית אבל גם מעבר לקו הירוק, כשותפים שלו במאבק לסיום מצב הכיבוש, הוא יתחיל גם לנסח אחרת את גבולות הקהילה הפוליטית בתוך ישראל.

הרי היום זהו ההבדל הגדול בין הימין ובין השמאל-מרכז בישראל. לימין ברור מי כלול בקהילה הפוליטית שלו, והוא שואב כוח מהלכידות הפוליטית הזו. ברגע שחלקים ניכרים במרכז-שמאל היהודי-ישראלי יבינו שהשותפות עם הפלסטינים תעניק להם מנוף של כוח מול הימין, אפשר יהיה לשרטט מחדש את גבולות הקהילה הפוליטית הזו על יסודות אזרחיים ולא על יסודות של הפרדה אתנית-דתית, כפי שהם משורטטים היום במידה רבה.

"המעבר מתפיסת ההפרדה לפרדיגמת השותפות כרוך בשינוי תפיסתי עמוק", נכתב בקול קורא  לקבוצת המחקר "שלום יהודי-פלסטיני מבוסס שותפות" במכון ון ליר, העומד לצאת בקרוב (גילוי נאות: אני משתתף בקבוצה, מ"ר). אחת ההשלכות של תפיסת שלום המבוסס על הפרדה, נכתב שם, היא "תיחומם של הדיונים החוקתיים, החברתיים, הכלכליים והפוליטיים לתחומי הקו הירוק, וקיטלוג הנעשה מחוץ לגבולות אלה כחיצוני ל'מציאות הישראלית', ולפיכך כמצוי גם מחוץ לגבולות המחקר, הדיון והפעולה החותרת לתיקון". את התפיסה הזו יש לשנות.

הכרה בכך שיש רוב מוצק בין הירדן לים נגד משטר הכיבוש הנוכחי הישראלי בשטחים אין פירושה מאבק משותף. ברור שמצבם של הפלסטינים ברצועת עזה הנצורה והנתונה תחת שלטון החמאס, שונה ממצב הפלסטינים בגדה הנתונים תחת כיבוש ישיר, וכמובן שהוא שונה ממצב היהודים והפלסטינים בתוך האזרחות הישראלית, ולכן גם דרכי המאבק של כל אחת מהקבוצות האלה יהיו שונות. אבל אפשר להגות גם בתיאום ובשיתופי פעולה.

גם אין פירוש הדבר שהמטרה היא בהכרח מדינה אחת בין הירדן לים. רוב עצום של היהודים לא מקבל את הרעיון הזה, וגם בין הפלסטינים, משני צידי הקו הירוק, אין לו רוב. אבל המשמעות היא שצריך להביט קדימה אל עתיד משותף של היהודים והפלסטינים בארץ הזו, כי הגורל של העמים כבר שזור זה בזה, וככה גם הגורל של שתי המדינות. פלסטין הצעירה תקום יחד עם לידתה מחדש של ישראל על יסודות של שותפות מוסכמת, דמוקרטיה ושוויון.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
חיילים ליד הגבול עם עזה, לפני הפלישה לרפיח, ב-8 במאי 2024 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

חיילים ליד הגבול עם עזה, לפני הפלישה לרפיח, ב-8 במאי 2024 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

הקלף של חמאס כבר אינו החטופים, אלא המשך הלחימה

חייהם של החטופים לא היו חשובים מספיק לישראל כדי שתסכים לעסקה הכוללת את סיום המלחמה. בחמאס מבינים את זה, וכנראה שהם מעריכים כעת שהמשך המלחמה מאיים על ישראל יותר מאשר עליהם

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf