שום תעמולה לא יכולה למחוק את תמונות הילדים שראיתי בעזה

הייתי בת 18 כשראיתי לראשונה את החיים ברצועת עזה. 2002, שיא האינתיפאדה השנייה. אוטובוסים מתפוצצים בדיזינגוף סנטר ואני מתגייסת לצה"ל כתצפיתנית עם רעל בעיניים. גזרת התצפית שלי נקראה ה"ברך", והיתה בקצה הצפון מזרחי של רצועת עזה. פתחתי כל יום עם משפחה אחת מהפחון. זום אין וזום אאוט על אלה שאין להם כלום ולמדתי להכיר כמו את כף ידי: אמא, סבא והילד עם עיניי התכלת, שפתחתי כל בוקר בזום-אין עליהן, לראות כמה תכולות הן, ואיתן גם הלכתי לישון.

15 משפחות ישראל מחקה מפני האדמה בסבב האחרון. הלוויה של 10 בני משפחת אל חטב שנהרגו בהפצצה במחנה פליטים שאטי (צילום: עטיה מוחמד / פלאש 90)

חשבתי על המשפחה הזו יותר כמכשול מאשר כבני אדם. הם הפריעו לי לעשות את התפקיד שלי. המטעים ליד הגדר, פרנסת הדוחק של מישהו, היו עבורי הפרעה בשדה הראייה, מכשול שצריך לשַטֵח. אני זוכרת כמה קל ומפתה להשתמש בעיניים הצבאיות הללו, שמשטחות בני אדם לבעיות ואיומים. כך אנחנו רואים את עזה, על בתיה, תושביה, ילדיה כחולי העיניים – כאיום בטחוני מתמיד.

כך גם מוצדקת כל פעולה ישראלית שם, שבכל פעם מזיזה לנו את כל הקווים האדומים. כל קו אדום בסוף מבצע אחד הוא קו הפתיחה של המבצע הבא; אם את "צוק איתן" סיימנו בהשמדת בנייני מגורים, ב"שומר החומות" התחלנו משם. "לשנות את המשוואה", קוראים לזה חברי הקבינט, ואת המשוואה הזו תמיד משנים לאותו הכיוון בדיוק.

בעופרת יצוקה נהרגו 762 אזרחים, 318 מתוכם קטינים. בצוק איתן נהרגו 1,372 אזרחים, 528 מהם קטינים. בחודש וחצי הרגנו למעלה מ-500 ילדים במרחק של שעה נסיעה מאיתנו וזה כמעט לא עניין אף אחד. בשבוע שעבר מחקנו את קוסאי (שישה חודשים), אדם (3), זייד (8), הנאא (15) ויארא (10), משפחה אחת מ-15 משפחות שמחקנו מעל פני האדמה בסבב האחרון. "נזק אגבי," מגדיר זאת צה"ל. הם נקברו ולא השאירו כאן אפילו אדווה, ותמיד מאותה סיבה: אנחנו רואים אותם כאיום, לא כבני אדם, גם אם מדובר בתינוק בן חצי שנה.

ראיתי יותר מדי מקרים שבהם ההצדקה הביטחונית היא רזה ומחוררת ונועדה כל כולה לאפשר לנו להמשיך בחיינו לאחר שמשפחה שלמה נמחקה בעזה. כי "אין ברירה", כפי שבקרוב נידרש להצדיע לסבב ה"אין ברירה" הבא, על פצועיו ומתיו. ראיתי יותר מדי מקרים שבהם ההצדקה מאפשרת לנו להתעלם ממה שהשליטה שלנו עושה ברצועה, ממשמעות הפעולות שלנו עבור בני אדם שעצם חייהם ברצועה הם אשמתם היחידה.

ב"שומר החומות" נהרגו 65 ילדים קטנים, ילדים שנולדו לצדה השני של המציאות שהילד שלי נולד אליה. כדי שלילדים שלנו פה יהיה עתיד שהוא לא רק של לחימה, אנחנו חייבים להסכים להסתכל במראה היום, לשאול איך הפכנו להיות חברה שמקבלת זוועות כאלה, איך הסכמנו לחיות לעד על חרבנו.

ראיתי משפחה פלסטינית מתעוררת בבוקר. ראיתי ילד משחק, ראיתי פלסטיני מבוגר מנסה להתפרנס. בשלב מסוים אי אפשר לנפנף את האנשים האלה מהתודעה שלך, לטאטא אותם מתחת לשטיח ההצדקה הביטחונית. מה קורה איתם עכשיו? כמה מהם שרדו את הסבבים הקודמים?

כדאי להקשיב לחיילים ששלחנו לשם. מה שיש להם לומר מטיל צל חונק על כמה מההצדקות הביטחוניות שהתרגלנו לדקלם. הם מספרים על האנשים שבכל זאת הסתובבו בשכונות שהפגזנו בצוק איתן, שהבטיחו לנו שהן ריקות מחפים מפשע; על המשמעות של ירי פגז ארטילריה בודד לעבר שכונה מאוכלסת.

נולדתי למשפחה צבאית. חונכתי וגדלתי על פטריוטיות, על אהבת ישראל על כל מה שבה, לטוב ולרע. הייתי בת 18 כשהתגייסתי. עברו 18 שנים מאז שהסתכלתי לילד מהפחון בעיניים. עוד 18 שנים אמור הבן שלי, כל עולמי, לקחת חלק באותה מציאות. לא יכול להיות שהדרך היחידה שהוא יוכל לחיות פה היא להוריד לעם שלם, לחפים מפשע כמוני וכמוכן, את הראש לעד. אני מסרבת לקבל כי זאת האפשרות היחידה.

יעל לוטן היתה תצפיתנית בגבול עזה במהלך האינתיפאדה השנייה וכיום היא סמנכ"לית ב"שוברים שתיקה"