"שאלו רק על ישראל". כך פוטרו עיתונאים ערבים מרשת שידור גרמנית
בעקבות דו"ח בנוגע לאנטישמיות, תאגיד השידור הגרמני DW פיטר שבעה עיתונאים ערבים. אבל תחקיר של מגזין 972+ מגלה שמחבר הדו"ח נחשד באסלאמופוביה, שהעיתונאים לא נשאלו על דעותיהם על יהודים, ושההליך כולו היה פגום
"אני לא נזק אגבי. אני עיתונאית פלסטינית ירדנית, שעבדה קשה כדי לשפר את חייה ואת הקריירה שלה כאן בגרמניה… [הדברים שאמרתי] הוצאו מהקשרם … [אף אחד] לא ביקש לשמוע את הצד שלי בסיפור… אני מרגישה כאילו שאני מתעוררת למציאות, שבה האתיקה שאני מאמינה בה והערכים שעבדתי קשה כדי להגן עליהם לא הופעלו במקרה שלי".
פראח מראגה, שכתבה את הדברים האלה בסדרה של פוסטים, היא אחת מחמישה עיתונאים ערבים שהשעה תאגיד השידור הגרמני "דויטשה וולה" (DW) בדצמבר 2021. כמה שבועות לפני כן, מראגה, מראם סלמה מפלסטין, באסל אל-ערידי ודאוד איברהים מלבנון, ומורהאף מחמוד מסוריה הואשמו באנטישמיות במאמר שפורסם ב"זוד-דויטשה צייטונג", אחד מהעיתונים היומיים הגדולים בגרמניה. ההאשמה התבססה על פוסטים שפרסמו ברשתות החברתיות.
בסופו של דבר, DW פיטרה את חמשת העובדים ב-7 בפברואר, ביום שבו פורסם דו"ח של חקירה חיצונית שהזמין התאגיד. החקירה לא מצאה "אנטישמיות מובנית" במחלקה הערבית של DW, שבה עבדו העיתונאים, אבל הגיעה למסקנה שהיו "מקרים בודדים ומצערים" שבהם זוהתה אנטישמיות, כפי שהסביר עובד בכיר ב-DW. שבוע לאחר מכן, ב-14 בפברואר, פוטרו שני עיתונאים פלסטינים נוספים שעבדו ב-DW, יאסר אבו-מואלק וזאהי עלאווי.
כלי תקשורת גרמנים ובינלאומיים רבים קיבלו את ההאשמות של DW נגד העיתונאים כפשוטן. רבים מהם הניחו שהעובדים האלה באמת הביעו עמדות אנטישמיות. אך בדיקה קפדנית יותר מגלה תמונה שונה מאוד.
בסדרה של ראיונות וחקירה נוספת, מגזין 972+ חשף חשד שהפיטורים של העיתונאים הערבים מ-DW הפרו את חוקי העבודה בגרמניה. בנוסף, נראה שהחקירה החיצונית של DW בנוגע להאשמות באנטישמיות היתה רחוקה משקיפות ומתום לב. העיתונאים שפוטרו טוענים שנראה כי לחקירה היו מניעים פוליטיים, ושהיא התמקדה בהפיכתם של העיתונאים הערבים, ובייחוד הפלסטינים, לשעירים לעזאזל, מה שהוביל ליצירת אווירה של פחד, חוסר אמון וצנזורה עצמית חמורה בכל הנוגע לסיקור של ישראל-פלסטין ב-DW, שגם כך סובל מניהול כושל ושערוריות.
מניע פוליטי ברור
את הדו"ח שהזמין DW כתבו סבין לוסטר-שנרנברגר, לשעבר שרת המשפטים של גרמניה, ואחמד וביאטריס מנסור, מייסדי קבוצת הייעוץ MIND Prevention . הגוף הזה, לפי אתר האינטרנט שלו, אמור "למנוע קיצוניות אסלאמית ואנטישמיות" בגרמניה, ומתיימר להגן על צעירים שנמצאים בסיכון ליפול תחת השפעה סלפיסטית או ג'יהאדיסטית.
ב-DW טענו שמדובר ב"וועדה עצמאית של מומחים". אך הבחירה בזוג מנסור משקפת – לפי עובדים כיום ולשעבר ב-DW שעמם שוחחנו – מניע פוליטי ברור. רבים ממי שהשתתפו בראיונות לצורך הפקת הדו"ח ביקשו לשמור על אנונימיות מחשש שייפגעו, או מכיוון שהתבטאויות פומביות עלולות לסכן את התביעות שלהם נגד DW.
אחמד מנסור הוא, לפי הגדרתו, פסיכולוג ערבי-ישראלי. מנסור הוא פרשן מבוקש בטלוויזיה הגרמנית בכל הנוגע לרדיקליות אסלאמית ואנטישמיות. אך ב"יוזמת ברידג'" של אוניברסיטת ג'ורג'טאון, פרויקט מחקר רב שנתי על אסלמופוביה, הוא מתואר ככותב אנטי-מוסלמי, שנוהג להציג ערבים ומוסלמים כ"נחשלים ולא רציונליים".
"יש ערבים שהם פראי אדם ויש ערבים שהם לא", אמר מנסור בראיון ל"הארץ" ב-2019 (בתגובה לשאלה לגבי ההתבטאות של ירון לונדון, ש"ערבים הם פראי אדם"). לדבריו, "בואי נגדיר מה זה 'פראי אדם'. אני חושב שלמיינסטרים הערבי יש בעיות ענקיות עם הדמוקרטיה ועם כל מה שקשור בזכויות האדם. יש בעיות אלימות שקשורות לתרבות… אני לא חושב שרוב הערבים רוצים לרצוח. אבל אני חושב שגם שם יש לנו בעיה. עזבי את היהודים. תסתכלי כמה ערבים רצחו ערבים בשנים האחרונות. זה המון".
חקירה לא הוגנת
אסרה אוזיורק, פרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קיימברידג', כותבת שספרו רב המכר של מנסור מ-2014, "ג'נריישן אללה: מדוע עלינו לחשוב מחדש על המאבק בקיצוניות הדתית", עמוס ב"הצהרות פסאודו-מדעיות" שמתארות את הצעירים המוסלמים כ"מופרעים" ש"עלולים להידרדר לרדיקליזציה".
"ברגע שהם אמרו שמנסור הוא אחד ה'מומחים' בוועדה, חשבתי לעצמי, טוב, זה לא הולך לכיוון חיובי", אמר אחד מעובדיDW שפוטרו. "הוא אסלאמופוב ידוע, ויש לו עמדות קיצוניות בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. ניסינו להזהיר את DW מפני ההטיה הזאת שלו, אבל אף אחד לא הקשיב".
דובר DW, כריסטוף יומפלט, אמר למגזין 972+, בתגובה לשאלה אם שכירת שירותיו של אדם עם רקע גזעני לצורך חקירה נגד גזענות אינה צביעות, כי החברה "בטוחה שהוועדה העצמאית ביצעה את עבודתה לא משוא פנים ובצורה אובייקטיבית".
"זה היה לא הגיוני", אמר עובד ב-DW, שמנסור ראיין לצורך הדו"ח. "הוא דמות פוליטית עם הטיה פרו ישראלית. אני לא רואה איך אפשר לחשוב שמדובר בחקירה הוגנת".
למנסור גם קשרים עם קבוצות פרו-ישראליות וארגונים שהואשמו באסלאמופוביה. למשל, הוא היה מנהל תוכניות בקרן האירופית לדמוקרטיה (EFD), מכון מחקר מבריסל, שלטענת "יוזמת ברידג'" של ג'ורג'טאון, מתמקד ב"השמצת ארגוני חברה אזרחית מוסלמיים". המימון של EFD מגיע בחלקו הגדול מתורמים כמו קרן פול אי. סינגר, שתומכת בצה"ל; וקרן מרקוס, שמממנת גם את ארגון נוצרים מאוחדים למען ישראל, ארגון ידידי צה"ל וקק"ל.
יתרה מכך, לא ברור מדוע אישתו של מנסור הוזמנה להשתתף בחקירה. ביאטריס מנסור היא מייסדת שותפה של MIND prevention ומשפטנית שמתמחה בקרימינולוגיה, אבל היא לא מומחית לאנטישמיות. במסיבת העיתונאים שקיימו DW לא הסבירו את נוכחותה, וגם לא בדו"ח עצמו. "אף אחד לא אמר מה היא עושה שם. היא לא הבהירה את תרומתה, והיא לא הציגה את עצמה. אף אחד לא הבין למה היא בכלל יושבת שם", אמר עיתונאי ב-DW.
מנסור סירב להגיב.
בעד מי את, ישראל או פלסטין
הבעייתיות של החקירה אינה מסתכמת במהימנות של שניים מהמחברים העיקריים של הדו"ח. לפי עובדים ב-DW, החקירה של מנסור נועדה לעורר תגובה רגשית ומפלילה אצל הנחקרים. "הם לא שאלו אותי שאלה אחת על הפוסטים האנטישמיים לכאורה שפרסמתי בפייסבוק", אמרה מראם סלמה, אחת מהמפוטרים. "במקום זה הם שאלו אותי על החינוך שקיבלתי, מה אני חושבת על חמאס, והדבר המטריד ביותר – מה אני מרגישה לגבי ילדים ישראלים שנהרגים".
לפי הדיווחים, מנסור שאל שאלות על תנועת BDS, אם המרואיינים תומכים בפתרון של שתי מדינות או מדינה אחת, ואפילו שאל את אחד מהם "עבור מי הלב שלך פועם, ישראל או פלסטין?"
אף שלא קיבלה סיבה קונקרטית לפיטוריה – כמו במקרה של רוב העובדים שפוטרו – סלמה מאמינה שהיא פוטרה בגלל פוסט בפייסבוק שבו טענה שחופש הביטוי בגרמניה מוגבל בכל הנוגע לפלסטינים. "אפילו לא הזכרתי את ישראל בפוסט הזה", אמרה.
הפיטורים הפתיעו את סלמה. כמה שבועות קודם לכן, היא קיבלה פרס מ-DW על עיתונאות מצטיינת; יומיים לאחר מכן, ההנהלה הודיעה לה באימייל שהיא לא יכולה להמשיך לעבוד עד להשלמה של חקירה חיצונית. "הרגשתי שאני בטוחה במקום העבודה, מכיוון שנתנו לי את הפרס אחרי פירסום המאמר. ואז, פתאום השעו אותי וביקשו ממני לעבור חקירה", אמרה סלמה. "DW לא הגנו עלי מפני האשמות חסרות בסיס, וכפלסטינית הייתי צריכה להגן על העובדה שאני למעשה בת אדם".
מבלבלים בין אנטי-ציונות לאנטישמיות
"כשמנסור ביקש לראיין אותי, הוא לא אמר לי שאני תחת חקירה או שאני מואשם באנטישמיות", אמר אחד העובדים שפוטרו. "הסכמתי לדבר איתו, ואז הופתעתי שבאמצע הפגישה, הוא חקר אותי על עמדותיי הפוליטיות ועל פוסטים שפרסמתי בפייסבוק. לא היה לי מה להסתיר, אבל זה היה מאוד לא נוח".
עובד נוסף שעמו דיברנו הבחין שמנסור בקושי הזכיר את המילה "יהודי" בחקירה, ולא שאל אותם כיצד הם מגדירים אנטישמיות. "מנסור אמר את המילה 'יהודי' פעם אחת, בשאלה אם אנחנו מגדירים את ישראל כמדינה יהודית בלבד. כל שאר השאלות היו קשורות רק לישראל".
בפברואר, 100 ארגוני זכויות אדם ופעילים גינו את הפיטורים בהודעה משותפת, שבה טענו שהמפוטרים הם חלק מקמפיין אנטי-פלסטיני נרחב, שנועד להשתיק קולות של פלסטינים ולהגביל את חופש הביטוי שלהם.
"דו"ח DW", נכתב בהודעה, "מאמץ מסגרת בעייתית שמבלבלת בין אנטי-ציונות לאנטישמיות, ומבקשת להציג ביקורת לגיטימית נגד ישראל כאנטישמיות… הגישה הזאת גם יוצרת קשר מסוכן בין פעולות של הרשויות בישראל לבין קהילות יהודיות ברחבי העולם, ומקשרת את הקהילות האלה באופן כוזב לדיכוי השיטתי של הפלסטינים".
הדו"ח של DW נסמך על הגדרת האנטישמיות של כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה (IHRA), הגדרה שנדחתה על ידי יותר מ-40 קבוצות יהודיות, אקדמאים רבים, ואפילו מי שניסח אותה במקור. הביקורת הרווחת על ההגדרה נוגעת להיעדר בהירות בסוגיות מפתח, ולניצול לרעה שלה על ידי ממשלות, אוניברסיטאות וגופים אחרים לצורך דיכוי כל ביקורת על ישראל.
מסמנים עיתונאים ערבים
בנוסף לשימוש בהגדרה המפוקפקת הזאת, כמה מומחים משפטיים מאמינים שהדו"ח של DW כולל הטיה מובנית. "האופן שבו הדו"ח נכתב רומז למעשה שעובדים ערבים צפויים להיות יותר אנטישמים או להתבטא בצורה אנטישמית יותר מאשר כל שותף או עובד אחר", אמרה אליס גרסיה, עורכת דין במרכז התמיכה המשפטי האירופי.
דוגמה בולטת לכך מוצגת בצורה כמעט גלויה בדו"ח: "זה קריטי במיוחד עבור DW, כמוסד ציבורי", נכתב, "שלא יהיו גילויים של עמדות חד צדדיות כלפי הסכסוך המזרח התיכון והשחקנים השונים באזור בקרב הצוות מול הרקע של החוויות האישיות והביוגרפיות השונות של העובדים מהאזורים הערביים".
"מנסור בעצם אומר ל-DW שלעובדים ערבים יש עמדות שיש לעקוב אחריהן, מכיוון שהן עלולות בקלות להיות אנטישמיות", הסבירה גרסיה.
הדו"ח של DW נפתח בציטוט של אמירות שונות שפרסמו העיתונאים המפוטרים ברשתות החברתיות. אך אלה מופיעות ללא ההקשר הרלוונטי, בסדר שנראה אקראי, ובלי ייחוס של האמירות למי שאמר אותן. לא ברור גם כמה מהאמירות האלה נחקרו ובמהלך איזו תקופת זמן. "הדו"ח היה אמור לחקור האשמות באנטישמיות נגד עובדים של DW", אמרה גרסיה. "במקום, מדובר במסמך מבולבל, שמזכיר הרבה דברים שאינם קשורים זה בזה ואינו מתמקד באנשים הספציפיים האמורים".
כתוצאה מכך, הצהרות אנטישמיות במובהק (כמו "יהודים שולטים במוחם של אנשים באמצעות אמנות, תקשורת ומוזיקה") מעורבבות עם ביקורות על ישראל ("פלסטינים משלמים את המחיר על הזוועות באירופה", או ההאשטג #SaveSheikhJarrah). לא ברור גם אם ההתבטאויות האנטישמיות פורסמו על ידי אדם אחד או כמה אנשים.
אך העדות הישירה ביותר למניע הפוליטי שמאחורי החקירה היתה בדיקת הסיקור של DW בענייני ישראל-פלסטין. הדו"ח מותח ביקורת על כמה מאמרים שפורסמו ב-DW, בטענה שהם "מציגים מידע שגוי כעובדות", ומגלה שהם "אנטישמיים", "משרתים את האידיאולוגיה של חמאס" ו"מכחישים את זכות הקיום של ישראל".
מתנגד לשימוש במלה "נכבה"
באחד המקרים, הדו"ח מגנה מאמר שפורסם ב-DW, שבו נטען כי צעדות השיבה בעזה ב-2018-2019 אורגנו על ידי החברה האזרחית הפלסטינית, עובדה שקיבלה גיבוי מוועדת חקירה של האו"ם שבדקה את האירועים. לפי הדו"ח, ההפגנות אורגנו על ידי "ארגון הטרור חמאס", מכיוון ש"אין חברה אזרחית עצמאית בעזה".
הדו"ח מגנה גם את עצם האזכור של המילה "נכבה". בעמוד 15 במסמך, נטען שהפלסטינים גורשו בגלל פרובוקציות ערביות במהלך מלחמת 1948. "הם [הפלסטינים], לבקשת המפקדים הערבים, ברחו מהמלחמה בהבטחה שיחזרו אם תושג מטרת המלחמה – השמדת ישראל", נטען בדו"ח. היסטוריונים פלסטינים וישראלים בולטים סתרו את הטענה הזאת מזמן, בין השאר באמצעות חשיפות מארכיונים בישראל.
ההתמקדות בסיקור של ישראל-פלסטין "אינה קשורה למטרה המקורית של החקירה", טענה גרסיה, והוסיפה ש-DW בחרו להסיט את המוקד ל"פרספקטיבה ערבית שגויה לכאורה לגבי המצב בישראל ובפלסטין".
מאז חקירת הטענות לאנטישמיות מצד העיתונאים הערבים, DW ניתק קשר עם רשת השידור הירדנית Royal TV, על רקע האשמות בהערות וקריקטורות אנטי ישראליות שהפיץ גוף התקשורת ברשתות חברתיות. אך מקור בתוך הארגון אמר למגזין 972+ ש-DW למעשה הקפיא את רוב הפרויקטים שלו באזור המזרח התיכון וצפון אפריקה, מכיוון שכלי התקשורת הערביים סירבו לתנאי שיתוף פעולה שכללו הגדרות עמומות של אנטישמיות.
בזמן מסיבת העיתונאים, המנכ"ל לימבורג הודיע ש-DW פועלים להכניס הגדרה לאנטישמיות בחוזי ההעסקה, שכוללת עמדה תקיפה לגבי זכות הקיום של ישראל; אך לפי המקור, חלק מהעובדים אינם מוכנים לשתף עם זה פעולה. "אף אחד לא רוצה הגדרה עמומה של אנטישמיות בחוזה ההעסקה שלו. אפשר לפרש את זה בכל מיני דרכים".
היסטוריה של רדיפת עיתונאים ערבים
לגרמניה יש היסטוריה של האשמת עיתונאים פלסטינים, ערבים או מיעוטים אחרים באנטישמיות. אחד המקרים הבולטים היה המקרה של נמי אל-חסן, עיתונאית פלסטינית-לבנונית, שהעסקתה במוסד שידור ציבורי בגרמניה בוטלה אחרי שנחשפו בתקשורת הימנית תמונות שלה בעצרת פרו-פלסטינית ב-2014.
ביולי 2019, הרשויות בגרמניה מנעו מהעיתונאי הפלסטיני-קנדי חאלד ברקת לנאום באירוע סולידריות עם פלסטין בברלין, בטענה שהנאומים ה"אנטישמיים" שלו מהווים איום על הסדר הציבורי ועלולים לפגוע ביחסיה של המדינה עם ישראל. איימו עליו בשנת מאסר, ונאסר עליו להשתתף באירועים פוליטיים בגרמניה.
במאי האחרון, בזמן המתקפה הישראלית על עזה, DW הורידו ראיון עם עלי אבונימה, עיתונאי פלסטיני-אמריקאי ומנהל ב"אלקטרוניק אינתיפאדה", והתנצלו על שידורו. זמן קצר לאחר מכן החברה שלחה מזכר פנימי, האוסר על עובדיה להשתמש במילים כמו "אפרטהייד" ו"קולוניאליזם" כדי לתאר את ישראל.
הרדיפה הזאת חורגת מעבר לעיתונאים שתומכים בפלסטין. ב-2019, הפרלמנט הגרמני העביר החלטה שמגדירה את תנועת BDS כאנטישמית, ומאפשרת למוסדות של המדינה וקבוצות פרו-ישראליות לפעול נגד ארגונים, אמנים, אקדמאים ואנשים פלסטינים ולמנוע מהם גישה לכספים ציבוריים ומרחבים ציבוריים.
צנזורה עצמית הפכה מאז למציאות עגומה בגרמניה, כשהחשש מוביל עיתונאים רבים, כולל בתוך DW, למשטר את עצמם. "גם אם העמיתים שלי רוצים לתקשר איתי, הם אומרים לי לא לספר לאף אחד כדי שלא ייאלצו לשאת בהשלכות", אומרת סלמה.
"עיתונאים בתוך DW מפחדים, וזה גורם להם לשתוק", היא ממשיכה. "זה נורא שלעיתונאים יש צנזור אישי. זו מגמה מסוכנת ממש בגרמניה, שאי אפשר למתוח ביקורת על ישראל".
עבור סלמה, ההשלכות של העוינות הממסדית הזאת הן קשות. "עבדתי קשה מאוד במשך 15 שנה, ועכשיו ההאשמות האלה מחסלות את הסיכויים שלי למצוא עבודה באיזושהי רשת תקשורת בינלאומית. אני לא מאמינה שמוסד כמו DW יכול להעמיד את העיתונאים שלו בסיטואציה כל כך מטורפת", היא אומרת.
היבא ג'מאל היא עיתונאית פלסטינית-אמריקאית ועורכת דין, שמתגוררת כיום בגרמניה. לנה אוברמייר היא דוקטורנטית לפוליטיקה של המזרח התיכון באוניברסיטת אקסטר. היא לימדה בעבר בבית הספר ללימודי המזרח ואפריקה של אוניברסיטת לונדון. המאמר התפרסם במקור במגזין 972+
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן