"רצח עם הוא מה שקורה כשקולוניאליזם התיישבותי נכשל"
בעוד חוקרים במערב טוענים שרצח העם בעזה הוא מופע השיא של הציונות כתנועה של קולוניאליזם התיישבותי, החוקר לורנצו ורצ'יני אומר שהאלימות הבלתי מרוסנת הזו היא ביטוי לכישלון. כך או אחרת, לשמאל נשאר רק להתנגד
מה שישראל עושה בעזה חושף את ההיגיון המכונן של המשטר. עצרת למען חידוש ההתנחלויות ברצועת עזה, פברואר 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
בניגוד לצורות קולוניאליות אחרות, שבהן כוח זר משתלט על טריטוריה כדי לנצל את משאביה ואוכלוסייתה, קולוניאליזם התיישבותי שואף לשינוי יסודי של המרחב והזמן לטובת הקמת חברת מתיישבים. המטרה העליונה אינה ניצול חומרי, אלא טיהור והשתלטות: הקמת סדר פוליטי, חברתי וכלכלי חדש על חורבות הסדר הישן.
במסגרת זו, רבים רואים בציונות המודרנית, ששורשיה יונקים מהמערב מבחינה חומרית ורעיונית גם יחד, תנועה התיישבותית שמטרתה היתה ונותרה לבסס חברה יהודית על חורבות הקיום הפלסטיני. עם זאת, רבים מצביעים על כך שהמקרה הפלסטיני שונה במובנים חשובים מהתהליכים שהתרחשו בארה"ב או באוסטרליה, שם אומות ילידיות הושמדו או נוטרלו ביעילות רבה.
בניגוד למקרים האלה, הפלסטינים נותרו כוח פעיל וקיים, וחלקם אף נטמעו בתוך ישראל הריבונית, בוודאי בכל מה שקשור לשוק העבודה. בעוד שום גורם חיצוני לא נחלץ לטובת האוכלוסיות הילידיות בארה"ב או באוסטרליה, הפלסטינים נהנו מתמיכה ממדינות ערביות סמוכות, מה שאפשר להם לאתגר באופן משמעותי את הפרויקט הציוני, לפחות עד שמדינות ערב החלו לסגת ממחויבותן לעניין הפלסטיני בסוף שנות ה-70.
יצוין כי רבים ממנהיגי הציונות השתמשו במפורש בלקסיקון קולוניאלי, בתקופה שהמושגים שהציע היו מקובלים ואף נתפסו חיוביים. זאב ז'בוטינסקי אמר לדוגמה כי היהודים בארץ ישראל הם "מן הקולוניזטורים הטובים ביותר שראינו בעולם המודרני", ואף עשה הקבלה בין המאבק של הפלסטינים נגד הציונות ובין מאבק של ילידים נגד פרויקטים קולוניאליים במקומות אחרים. בעשורים האחרונים, הטענה שהציונות היא פרויקט של קולוניאליזם התיישבותי הולכת ותוספת אחיזה בחוגים רחבים בעולם, באקדמיה ולא רק בה.
בעקבות רצח העם בעזה, התעצמה כתיבה המזהה את המתקפה הנוכחית של ישראל כשיא או השלמה של הפרויקט הקולוניאלי-התיישבותי. חוקרים כמו רז סגל גורסים שמה שמתרחש בעזה הוא "קולוניאליזם התיישבותי שנלקח למסקנתו הנוראית" – רצח עם כמימוש סופי של לוגיקת המחיקה שהניעה את הציונות מתחילתה.
ראה את הציונים כ"קולוניזטורים טובים". בנימין נתניהו באזכרה לזאב ז'בוטינסקי, יולי 2023 (צילום: נועם ריבקין פנטון / פלאש 90)
במאמר חדש, לורנצו ורצ'יני מאוניברסיטת סווינבורן באוסטרליה – שכתב רבות על ישראל כחברה מתיישבת בעשרים השנים האחרונות – מציע פרשנות אחרת למערכת היחסים בין ישראל והקולוניאליזם ההתיישבותי בעקבות מה שקורה בעזה. בעוד חוקרים כמו סגל ואבי שליים נוטים לתאר את מסע ההשמדה הנוכחי כשיא של קולוניאליזם התיישבותי, ורצ'יני סבור שמדובר בקיצו. לשיטתו, רצח העם אינו מימוש של פרויקט קולוניאלי, אלא ביטוי לקריסתו. "רצח עם הוא מה שקורה כאשר קולוניאליזם התיישבותי נכשל", כותב ורצ'יני.
לפי ורצ'יני, משטרים קולוניאליים "מתפקדים" בנויים על אלימות מבנית, אינטגרציה היררכית (הכלה) ופוליטיקה של הכרה (recognition) כלפי עמים ילידיים ומיעוטים. אולם במעשיה בעזה, טוען ורצ'יני, ישראל חורגת מהסטנדרט המקובל בכך שהיא פונה לאלימות בלתי מרוסנת המונעת על ידי פנטזיית ההשמדה המוחלטת.
ורצ'יני מזהה כמה שינויים מבניים בחברה הישראלית, המעידים על נסיגת הפרויקט הקולוניאלי-התיישבותי, כולל הגירה יהודית שלילית, קריסת המוסדות הדמוקרטיים, כלכלה מתכווצת, תלות גוברת בתמיכה חיצונית שחותרת תחת עקרון האוטונומיה האסטרטגית, ופגיעה ביכולת להציע חלופה אטרקטיבית עבור יהודים בגולה.
היחס של המשטר בישראל לחטופים, אומר ורצ'יני, הוא אינדיקציה מובהקת לקריסת ההיגיון הקולוניאלי. בעוד משטרים קולוניאליים ייטו להשקיע כל מאמץ להציל שבויים – בין היתר כדי לשמר את מעמדם העליון של המתיישבים – ישראל בחרה להשמיד את החטופים יחד עם שוביהם. בכך היא למעשה מוטטה את ההבחנה הקולוניאלית הראשונית בין חיים של מתיישבים ששווים יותר לחיים של ילידים ששווים פחות או אינם שווים כלל.
ורצ'יני מסיים בקביעה שגם אם המונח "קולוניאליזם התיישבותי" עדיין יעיל במסגרת המאבק הפלסטיני ומאבקים נוספים, ייתכן שדרושים כלים פרשניים אחרים להבנת המציאות הנוכחית.
ביקורת אפשרית על דבריו של ורצ'יני היא שהרגע הנוכחי אינו מבטא בהכרח את קריסת הפרויקט של הקולוניאליזם ההתיישבותי. לפי הביקורת הזו, הרגע הנוכחי חושף את ההיגיון המכונן של המשטר, דווקא בגלל הסירוב הפלסטיני להיכחד. כאשר ההפרדה בין מרחבי החירות ומרחבי הכליאה נפרצת באופן כה בוטה, כפי שקרה עכשיו, האלימות הראשונית שעליה מושתת הסדר הפוליטי הקיים – אותה אלימות שבמשך השנים התמסדה, נטמעה בביורוקרטיה מדינתית, ואגב כך נעשתה "מבנית" – שבה ומתגלה במלוא עוצמתה.
זהו אינו שינוי כיוון, אם כן, אלא חזרתו של אירוע מכונן בתצורה מחודשת. רצח עם במובן זה הוא טכנולוגיה של טיהור, ולא להפך. ואם כך, אולי אנחנו ברגע קוונטי או דיאלקטי שהוא בעת ובעונה אחת גם התגלמות חוזרת של היגיון הטיהור המכונן וגם ביטוי של זעזוע עמוק בסדר הקיים, שיכול להוביל לטרנספורמציה. פלסטין אינה הולכת לשום מקום.
כך או אחרת, אנו בשמאל צריכות וצריכים להפסיק לשחק בתוך ומתוך הסדר הקיים. גם כי היגיון הטיהור הראשוני, שעליו מושתת פרויקט הקולוניאליזם ההתיישבותי, נחשף עתה במלוא העוצמה, וגם כי הוא ללא ספק משנה את פניו. הימין העקבי כבר הבין זאת היטב. עלינו בשמאל להפסיק לדמיין את עצמנו כאופוזיציה, ולהתחיל לפעול כתנועת התנגדות.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
