"שמי רנן רז, מפלסטין": פרידה מאקטיביסט שמת בדמי ימיו
לא לעתים קרובות מותו ממחלה של ישראלי צעיר מעורר גלי אבל בקרב פעילים פוליטיים פלסטינים. אבל רנן רז ייצג בשבילנו קבוצה קטנה של ישראלים אנטי-ציונים, שמחויבים כל כולם למאבק משותף למען עתידנו כאן. לזכרו
כתב: אחמד אל-באז
דבר מוזר ונדיר קרה בשבוע האחרון ברשת. עשרות רבות של פלסטינים, בעיקר מהגדה המערבית, פרסמו ברשתות החברתיות הודעות אבל ותנחומים בעקבות מותו של פעיל ישראלי צעיר, שהלך לעולמו בעקבות מחלה בתחילת השבוע. ונשאלת השאלה: מי היה הישראלי הזה, שהצליח לזכות באהבתם של כל כך הרבה פלסטינים למרות מציאות ההפרדה בין העמים?
רנן רז, בן 28 בלבד במותו, נולד וגדל בקיבוץ דורות. בתי עזה, רק שלושה קילומטרים מדורות, היו חלק טבעי מנוף ילדותו, מבלי שידע דבר על החיים בהם. "יום אחד שאלתי את המורה שלי מה זה 'פלסטין', והיא הייתה מזועזעת ואסרה עלי להזכיר את השם הזה שוב בבית הספר", סיפר לימים בראיון.
> ביהמ"ש ידון בבקשת המשוררת דארין טאטור להשתחרר ממעצר בית
רנן רז ז"ל, נעצר במהלך הפגנה בנבי סאלח (אקטיבסטילס)
כמו הרבה בני נוער, גם אצל רנן רז דווקא האיסור והמסתורין דחפו אותו לחקור ולקרוא יותר על ארצו ועל יושביה. "הבנתי שהיה פה טיהור אתני, הנכבה, שבוצע על ידי התנועה הציונית הפושעת, שאין בינה לבין היהדות דבר או חצי דבר", סיפר. בהמשך גילה גם שהקיבוץ שלו נבנה על אדמות הכפר הפלסטיני הוג', שחרב ב-48'.
בגיל 18 סירב רז להתגייס לצבא. ההחלטה החריגה בקיבוץ הובילה ללחץ חברתי כלפיו, ולדבריו משפחתו התביישה בו. כעבור כמה זמן הוא עבר לתל אביב, ונהג להציג את עצמו במשפט "שמי רנן רז, מפלסטין, גר בתל אביב", וזו הייתה מבחינתו הדרך לציין את סירובו להכיר בלגיטימיות של מדינת ישראל. הוא היה מתאר תא עצמו "אנטי-ציוני, אנטי-פשיסט ואנטי-אפרטהייד", היה פעיל ב"אנרכיסטים נגד הגדר", בקבוצת "חרם מבפנים" התומכת ב-BDS, ואחרות.
כללים לשיתוף פעולה
רנן רז, שלא זכה לפרסום רב בחייו, נחשב מבחינת הפלסטינים שאהבו אותו לדוגמא לקבוצה קטנה של ישראלים אנטי-ציונים, שמקדישים את חייהם למאבק בכיבוש. בעוד שחלק מהפעילים הישראלים רואים במונח "כיבוש" ככזה שמציין רק את השטחים שנכבשו ב-1967 (ספציפית הגדה המערבית ועזה), מבחינת רז וחבריו מדובר בכל פלסטין המנדטורית.
מנקודת מבט פלסטינית, ההבדל הזה הוא חלוקה קריטית בתוך השמאל הישראלי, בין ציונים כדוגמת מרצ וארגוני זכויות אדם שונים, לבין האנטי-ציונים, מחנה קטן מאוד של אנשים שמבינים את שורשיו האמיתיים של הסכסוך. למרבה הצער, רוב הפלסטינים מעולם לא שמעו בכלל על פעילים אלה, בין היתר בגלל מדיניות של כלי התקשורת הפלסטינים שלא לעסוק ברצינות בחברה הישראלית, מתוך גישה של "אין דיאלוג עם הכובש".
תנועת ה-BDS הציבה כללים ברורים שמגדירים את התנאים שבהם כן ניתן לקיים פעילות משותפת, ישראלית-פלסטינית. כך למשל נכתב במסמך של הקמפיין לחרם תרבותי ואומנותי על ישראל (PACBI): "על מנת שקשר פלסטיני-ישראלי לא ייחשב לצורה של נורמליזציה הוא צריך לעמוד בשני תנאים בסיסיים: 1. הצד הישראלי חייב לתמוך באופן מלא בזכויות לכל הפלסטינים בהתאם לחוק הבינלאומי, ו-2. הקשר עצמו חייב לנבוע מתוך התנגדות לכיבוש ולהפרות של החוק הבינלאומי".
> רצח נשים: הודא אוהבת האדם, לא עזר לה איש
פעילים ישראלים ופלסטינים במאבק משותף, חוסמים דחפורים שעובדים על הקמת גדר ההפרדה באזור בית ג'אלה, 2010 (קרן מנור / אקטיבסטילס)
פלסטינים הפעילים במאבק העממי בגדה המערבית בכפרים בלעין, נעלין, נבי סאלח ואחרים מיישמים את המדיניות הזאת בשטח. לאורך השנים הרבות שבהן מפגינים בכפרים האלה מדי שישי בצהריים, הם הפכו למקום מפגש קבוע בין התושבים לבין פעילים ישראלים ובינלאומיים, וכך גם להזדמנות להיכרות הדדית. הפעילים הישראלים כולם, והאנטי-ציונים שבהם במיוחד, מתקבלים בברכה מצד הפעילים והתושבים הפלסטינים. אלה פתחו את בתיהם ואת לבבותיהם בפני הישראלים, והישראלים הפגינו מחויבות אדירה ואומץ רב בעמידה המשותפת מול החיילים הישראלים.
לאור הדברים האלה אין להתפלא על התגובות בקרב פלסטינים למותו של רנן רז. הוא היה דוגמא לקבוצה קטנה של פעילים אהודים על הפלסטינים, מי שמאמינים בפיתוח יחסים שמתמקדים קודם כל במאבק משותף נגד הדיכוי, שרק עם סופו יוכל להיות כאן קיום משותף, דו-קיום. עם מותו, איבדנו שותף נוסף לדרך הזאת.
הפוסט פורסם במקור באנגית באתר 972+, ותורגם על ידי חגי מטר
הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.
כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.
אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.
הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית
