"שמי רנן רז, מפלסטין": פרידה מאקטיביסט שמת בדמי ימיו
לא לעתים קרובות מותו ממחלה של ישראלי צעיר מעורר גלי אבל בקרב פעילים פוליטיים פלסטינים. אבל רנן רז ייצג בשבילנו קבוצה קטנה של ישראלים אנטי-ציונים, שמחויבים כל כולם למאבק משותף למען עתידנו כאן. לזכרו
כתב: אחמד אל-באז
דבר מוזר ונדיר קרה בשבוע האחרון ברשת. עשרות רבות של פלסטינים, בעיקר מהגדה המערבית, פרסמו ברשתות החברתיות הודעות אבל ותנחומים בעקבות מותו של פעיל ישראלי צעיר, שהלך לעולמו בעקבות מחלה בתחילת השבוע. ונשאלת השאלה: מי היה הישראלי הזה, שהצליח לזכות באהבתם של כל כך הרבה פלסטינים למרות מציאות ההפרדה בין העמים?
רנן רז, בן 28 בלבד במותו, נולד וגדל בקיבוץ דורות. בתי עזה, רק שלושה קילומטרים מדורות, היו חלק טבעי מנוף ילדותו, מבלי שידע דבר על החיים בהם. "יום אחד שאלתי את המורה שלי מה זה 'פלסטין', והיא הייתה מזועזעת ואסרה עלי להזכיר את השם הזה שוב בבית הספר", סיפר לימים בראיון.
> ביהמ"ש ידון בבקשת המשוררת דארין טאטור להשתחרר ממעצר בית
כמו הרבה בני נוער, גם אצל רנן רז דווקא האיסור והמסתורין דחפו אותו לחקור ולקרוא יותר על ארצו ועל יושביה. "הבנתי שהיה פה טיהור אתני, הנכבה, שבוצע על ידי התנועה הציונית הפושעת, שאין בינה לבין היהדות דבר או חצי דבר", סיפר. בהמשך גילה גם שהקיבוץ שלו נבנה על אדמות הכפר הפלסטיני הוג', שחרב ב-48'.
בגיל 18 סירב רז להתגייס לצבא. ההחלטה החריגה בקיבוץ הובילה ללחץ חברתי כלפיו, ולדבריו משפחתו התביישה בו. כעבור כמה זמן הוא עבר לתל אביב, ונהג להציג את עצמו במשפט "שמי רנן רז, מפלסטין, גר בתל אביב", וזו הייתה מבחינתו הדרך לציין את סירובו להכיר בלגיטימיות של מדינת ישראל. הוא היה מתאר תא עצמו "אנטי-ציוני, אנטי-פשיסט ואנטי-אפרטהייד", היה פעיל ב"אנרכיסטים נגד הגדר", בקבוצת "חרם מבפנים" התומכת ב-BDS, ואחרות.
כללים לשיתוף פעולה
רנן רז, שלא זכה לפרסום רב בחייו, נחשב מבחינת הפלסטינים שאהבו אותו לדוגמא לקבוצה קטנה של ישראלים אנטי-ציונים, שמקדישים את חייהם למאבק בכיבוש. בעוד שחלק מהפעילים הישראלים רואים במונח "כיבוש" ככזה שמציין רק את השטחים שנכבשו ב-1967 (ספציפית הגדה המערבית ועזה), מבחינת רז וחבריו מדובר בכל פלסטין המנדטורית.
מנקודת מבט פלסטינית, ההבדל הזה הוא חלוקה קריטית בתוך השמאל הישראלי, בין ציונים כדוגמת מרצ וארגוני זכויות אדם שונים, לבין האנטי-ציונים, מחנה קטן מאוד של אנשים שמבינים את שורשיו האמיתיים של הסכסוך. למרבה הצער, רוב הפלסטינים מעולם לא שמעו בכלל על פעילים אלה, בין היתר בגלל מדיניות של כלי התקשורת הפלסטינים שלא לעסוק ברצינות בחברה הישראלית, מתוך גישה של "אין דיאלוג עם הכובש".
תנועת ה-BDS הציבה כללים ברורים שמגדירים את התנאים שבהם כן ניתן לקיים פעילות משותפת, ישראלית-פלסטינית. כך למשל נכתב במסמך של הקמפיין לחרם תרבותי ואומנותי על ישראל (PACBI): "על מנת שקשר פלסטיני-ישראלי לא ייחשב לצורה של נורמליזציה הוא צריך לעמוד בשני תנאים בסיסיים: 1. הצד הישראלי חייב לתמוך באופן מלא בזכויות לכל הפלסטינים בהתאם לחוק הבינלאומי, ו-2. הקשר עצמו חייב לנבוע מתוך התנגדות לכיבוש ולהפרות של החוק הבינלאומי".
> רצח נשים: הודא אוהבת האדם, לא עזר לה איש
פלסטינים הפעילים במאבק העממי בגדה המערבית בכפרים בלעין, נעלין, נבי סאלח ואחרים מיישמים את המדיניות הזאת בשטח. לאורך השנים הרבות שבהן מפגינים בכפרים האלה מדי שישי בצהריים, הם הפכו למקום מפגש קבוע בין התושבים לבין פעילים ישראלים ובינלאומיים, וכך גם להזדמנות להיכרות הדדית. הפעילים הישראלים כולם, והאנטי-ציונים שבהם במיוחד, מתקבלים בברכה מצד הפעילים והתושבים הפלסטינים. אלה פתחו את בתיהם ואת לבבותיהם בפני הישראלים, והישראלים הפגינו מחויבות אדירה ואומץ רב בעמידה המשותפת מול החיילים הישראלים.
לאור הדברים האלה אין להתפלא על התגובות בקרב פלסטינים למותו של רנן רז. הוא היה דוגמא לקבוצה קטנה של פעילים אהודים על הפלסטינים, מי שמאמינים בפיתוח יחסים שמתמקדים קודם כל במאבק משותף נגד הדיכוי, שרק עם סופו יוכל להיות כאן קיום משותף, דו-קיום. עם מותו, איבדנו שותף נוסף לדרך הזאת.
הפוסט פורסם במקור באנגית באתר 972+, ותורגם על ידי חגי מטר
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן