newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

רוצים דמוקרטיה אמיתית? הניחו למגילת העצמאות וחזרו להחלטת החלוקה

עו"ד אילן בומבך הצליח לקומם עליו את שופטי בג"ץ כשזלזל במגילת העצמאות כמקור הסמכות לדמוקרטיה הישראלית. אבל עקרונות דמוקרטיים מבוססים בהרבה מופיעים דווקא בהחלטת החלוקה הנשכחת, שהתנועה הציונית אימצה בחום

מאת:

קריאה פשוטה במגילת העצמאות מגלה שהאו"ם משמש כמקור השראה של כותבי המגילה. אישה חולפת על פני תמונה מוגדלת ממעמד ההכרזה על הקמת המדינה. תל אביב, 12 בספטמבר 2023 (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

אחד הרגעים שייזכרו אולי יותר מכל 13 שעות הדיון בבג"ץ על ביטולה של עילת הסבירות, היה כאשר עורך הדין אילן בומבך, שייצג את הממשלה, תהה אם "בגלל ש-37 אנשים… חתומים על מגילת העצמאות הבהולה, החפוזה, שהיו לה טיוטות ברגע האחרון, זה אמור לכבול מישהו בעתיד?". הדברים האלה, שאליהם הוסיף מיד אחר כך את האמירה כי אותם 37 אנשים לא ייצגו "את החברה הישראלית באותה תקופה… הם לא נבחרו", עוררו התנגדות קשה מצד שופטי העליון, כמו גם התקוממות רגשית עמוקה בקרב חלקים גדולים בציבור היהודי-ליברלי-ציוני על הפגיעה בקודש הקודשים של מדינת ישראל, מגילת העצמאות.

השופטים בעליון ניסו בראש ובראשונה להראות לבומבך – ברוח ויכוח שמתקיים למעשה מקום המדינה – שלמגילת העצמאות יש מעין מעמד-על בדמוקרטיה הישראלית, הן בפסיקות בית המשפט העליון ושל ערכאות אחרות, והן בחקיקת חוקי יסוד בכנסת, כמו כבוד האדם וחירותו, חופש הקניין וגם חוק הלאום. בומבך אמנם אמר שערכי מגילת העצמאות הם "האני מאמין" של הממשלה שהוא מייצג, אבל סירב לראות בה הרבה יותר מחתיכת נייר מבחינה משפטית.

>> מגילת העצמאות, בהקשרה ההיסטורי, היא בסיס רקוב לחוקה

אבל דווקא אחד השופטים היותר שמרנים, אלכס שטיין, העמיד בפני בומבך שאלה אחרת, מופשטת יותר. אם למגילת העצמאות אין משמעות משפטית של ממש, שאל שטיין, מאיזה כוח הכנסת מחוקקת חוקי יסוד, וכיצד בכלל אפשר להעביר עליה ביקורת? אם מגילת העצמאות אינה מקור סמכות, מה יש במקומה? בומבך התחמק במשך כמה דקות מלתת תשובה, עד שבסוף ענה כי מקור הסמכות היחיד הוא "הריבון", כלומר "העָם", גם אם אותו "ריבון" יחליט לבטל את יכולתו של ה"עָם" להשתתף בבחירות.

אבל עוד לפני שהגיע לתשובה הזו, המבקשת להעניק לממשלה כוח בלתי מוגבל לעשות מה שהיא רוצה ללא כל בקרה, לבומבך היתה תשובה נוספת לשופטים שטענו מולו כי למגילת העצמאות תוקף משפטי מיוחד. "אולי בעצם נזכור שבכ"ט בנובמבר גם החלטת האו"ם באה ונתנה לנו מדינה", הזכיר בומבך נשכחות, "אז עכשיו אנחנו אולי כפופים להחלטות האו"ם?".

גם אלוהים לא מופיע בהכרזה

בימין מצביעים, בצדק, על כך שבמגילת העצמאות לא מופיעה אף פעם המילה "דמוקרטיה", בעוד הצירוף "מדינה יהודית" מופיע חמש פעמים. זה נתפס כהוכחה לכך שישראל קודם כל יהודית, ורק אחר כך דמוקרטית. אבל מעבר לעובדה שגם "אלוהים" לא מופיע בהכרזה אפילו פעם אחת, וגם לא קיום מצוות או השבת, בעוד האו"ם, מוסדותיו והחלטותיו, כולל החלטות "חבר הלאומים" שהאו"ם ירש את מקומו אחרי מלחמת העולם השנייה, מוזכרים לא פחות מ-11 פעמים.

חברי מועצת העם, נכתב במגילת העצמאות, מכריזים על הקמת מדינת ישראל "מתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות", מדינת ישראל "תהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות, ו[…] תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947", וקוראת לאומות המאוחדות "לקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים".

גם בלי להיכנס להגדרות משפטיות כמו "מקור סמכות", קריאה פשוטה במגילת העצמאות מגלה שהאו"ם, ובעיקר החלטת העצרת הכללית שלו מ-29 בנובמבר 1947, משמשים לכל הפחות כמקור השראה של כותבי המגילה, כנקודת התייחסות ראשונה במעלה. כותבי המגילה אולי לא התכוונו שמדינת ישראל תהיה "כפופה להחלטות האו"ם", כמו שאמר בומבך, אבל הם בהחלט ראו אותה מקבלת על עצמה את החלטת עצרת האו"ם כיסוד לקיומה.

אבל דווקא הדברים של בומבך, ועצם הדיון המחודש במגילת העצמאות כבסיס לכללי-העל של הדמוקרטיה הישראלית, מחייבים מבט מחודש על החלטת עצרת האו"ם מנובמבר 1947, הידועה בשם "החלטת החלוקה", ששמה הרשמי הוא "החלטת חלוקה עם איחוד כלכלי". העיון המחודש הזה רלוונטי למה שקורה עכשיו בישראל, משום ש"החלטת החלוקה" פירטה באופן מדוקדק למדי את יסודות המשטר הדמוקרטיים שצריכים להתקיים בשתי המדינות שהיו אמורות לקום בארץ ישראל/פלסטין – המדינה היהודית והמדינה הערבית. למעשה, אפשר לומר שאת ה"לקונה" הדמוקרטית במגילת העצמאות אפשר למלא, וברוחב יד, ממה שנכתב בהחלטת החלוקה.

מעבר לעובדה שהחלטת האו"ם היא ש"נתנה לנו מדינה", כפי שאמר בומבך, יש לה משמעות פוליטית ומוסרית פנים-ישראלית. החלטה החלוקה הובאה להצבעה בעצרת האו"ם על יסוד ההמלצות שהגישה ועדה מיוחדת שהקים האו"ם לעניין ארץ ישראל/פלסטין, אונסקו"פ. הסוכנות היהודית היתה מעורבת עמוקות בניסוח ההמלצות ובהשגת רוב לקבלתן בעצרת האו"ם, כך שלא מוגזם לקרוא להחלטת החלוקה "החלטה ציונית". לא במקרה רוב היהודים שחיו אז בארץ ישראל/פלסטין יצאו לחגוג אותה בריקודים ברחובות.

חיוני לשאול מה היה מצבם האמיתי של "בני העם הערבי תושבי מדינת ישראל" בתקופה שבה הוכרזה הצהרת העצמאות. מפגינים נגד ההפיכה המשטרית נושאים את מגילת העצמאות (צילום: אורן זיו)

אם מגילת העצמאות אינה מקור סמכות, מה יש במקומה? מפגינים נגד ההפיכה המשטרית נושאים את מגילת העצמאות (צילום: אורן זיו)

העובדה שבמהלך מלחמת 1948, הגבולות שנקבעו בהחלטת החלוקה נמחקו, ישראל כבשה שטחים גדולים שיועדו למדינה הערבית, ומאות אלפי פלסטינים גורשו, הוברחו וברחו וישראל לא הירשתה להם לחזור, לא צריכה לטשטש לחלוטין את העובדה שבזמן אמיתי, בנובמבר 1947, רוב רובו של הציבור היהודי האמין שזו המדינה שהוא עומד לקבל: מדינה דמוקרטית, עם חוקה, עם הגנות בלתי ניתנות לערעור על זכויות הפרט והמיעוטים. ולא סתם מיעוטים: יותר מארבעים אחוז מתושבי המדינה היהודית, לפי הגבולות שנקבעו בהחלטת האו"ם, היו אמורים להיות ערבים.

בעוד שהטקסט של הכרזת העצמאות מוכר כמעט לכל ישראלי, הטקסט של החלטת החלוקה, זו שמכוחה קמה מדינה ישראל על פי אותה מגילת עצמאות, כמעט אינו מוכר. ייתכן שזה לא מקרה. ייתכן שהיה נוח לשכוח אותה. אחרי הכול, סעיפים רבים בהחלטת החלוקה לא מתיישבים עם המדיניות המפלה והגזענית שישראל נקטה מול הפלסטינים מיומה הראשון כמעט, וגם עם הסירוב של ממשלות ישראל לאמץ כללי משחק דמוקרטיים בסיסיים כמו חוקה.

מקור ההשראה של הכרזת העצמאות

כמה סעיפים מתוך החלטת החלוקה יכולים להבהיר את הנקודה (השתמשתי בתרגום המקובל להחלטה, המתרגם את המלה Palestine לארץ ישראל. במקור האנגלי, אגב, היהודים בארץ ישראל מוגדרים כ"יהודים פלסטינים", בהנגדה ל"ערבים פלסטינים").

כך, בסעיף ב'-9 בחלק הראשון של ההחלטה נכתב כי "מועצת הממשלה הזמנית של כל מדינה תקיים, לא יאוחר משני חודשים אחר הסתלקותם של הכוחות המזוינים של המעצמה המנדטורית, בחירות לאסיפה מכוננת, שייערכו על יסודות דמוקרטיים". בסעיף ב'-10 נאמר כי "האסיפה המכוננת של כל מדינה תעבד חוקה דמוקרטית למדינתה", שתכלול, בין השאר, "ערובה לזכויות שוות לכל איש, ללא הפליה בעניינים אזרחיים, מדיניים, כלכליים ודתיים, להנאה מזכויות אנוש וחרויות יסוד, כגון חופש הדת, השפה, הדיבור והפרסום, חינוך, אספה והתאגדות".

החלק הרלוונטי ביותר לעניין מקור הסמכות של חוקי היסוד מגיע בסעיף ג' של החלק הראשון של ההכרזה. כותרתו של הסעיף הזה היא "הצהרה", ונאמר בו כי "הממשלה הזמנית של כל מדינה מוצעת תמסור לפני העצמאות הצהרה לאו"ם… התנאים הכלולים בהצהרה נחשבים כחוקים יסודיים (ההדגשה שלי, מ"ר) של המדינה ושום חוק, תקנה או פעולה רשמית לא יסתרו תנאים אלו ולא יפגעו בהם, ושום חוק, תקנה או פעולה רשמית לא יהיה לו תוקף יותר מאשר להם".

פירוט התנאים החייבים להופיע בכל אחת מההצהרות מובא בהמשך. פרק אחד עוסק במקומות הקדושים והוא קובע כי "עד כמה שהדבר נוגע למקומות קדושים, יובטחו חופש הכניסה, ביקור או מעבר בהתאם לזכויות הקיימות, לגבי כל התושבים או האזרחים של המדינה האחרת או של העיר ירושלים (ירושלים, על פי ההחלטה, היתה אמורה להיות גוף נפרד תחת שליטת האו"ם, מ"ר) וכן לגבי זרים, ללא הפליה לגבי לאומיותם, בשים לב לדרישות הביטחון הלאומי, הסדר והנימוס הציבוריים".

פרק שני עוסק ב"זכויות דתיות וזכויות מיעוטים" ונאמר בו כי "שום הפליה, מכל סוג שהוא, לא תיעשה בין התושבים מטעמי גזע, דת, שפה או מין", וכי "הממשלה תבטיח חינוך עממי ותיכוני מספיק למיעוטים הערבים והיהודים, לכל אחד בשפתו ובהתאם למסורת תרבותו". סעיף מעניין במיוחד קובע כי "שום החרמת קרקעות השייכות לערבי במדינה היהודית (בהצהרה הנוגעת למדינה הערבית המילים 'על ידי ערבי במדינה היהודית' תושמטנה ובמקומן יבואו המילים 'על ידי יהודי במדינה הערבית') לא תורשה חוץ מאשר למטרות ציבוריות. בכל מקרי החרמה, פיצויים מלאים כפי שייקבעו על ידי בית-הדין העליון ישולמו לפני ההפקעה". חוק נכסי נפקדים שחוקקה מדינת ישראל קצת יותר משנתיים מאוחר יותר כמובן לא עומד בסעיף הזה.

לסיום החלק הזה נאמר כי "הוראות פרקים 1 ו-2 של ההצהרה (אלה העוסקים במקומות הקדושים ובזכויות המיעוטים, מ"ר) יובטחו ע"י האו"ם, ושום שינויים לא ייעשו בהם בלי הסכמה כללית של האו"ם".

בקיצור, לא צריך עין חדה מדי כדי להבחין שאותה פסקה בהכרזת העצמאות, שמתנגדי ההפיכה המשטרית הפכו אותה לדגל שלהם ולהוכחה שישראל נוסדה כמדינה דמוקרטית, כמעט מועתקת מתוך החלטת החלוקה, או לכל הפחות היא מקור ההשראה של הכרזת העצמאות.

אפשר לומר שה"גירעון הדמוקרטי" שישראל סובלת ממנו מרגע הולדתה מגולם בדיוק בפער בין מה שנכתב בהחלטת החלוקה ובין מגילת העצמאות שנולדה נכה, בלי אזכור לדמוקרטיה

אפשר לטעון, ובצדק, שזו הצגה יפה מדי של הדברים, שכן התנועה הציונית הסכימה לתנאים של תוכנית החלוקה, כולל חוקה ומתן זכויות מלאות למיעוט הערבי-פלסטיני, משום שהיהודים היו מיעוט בארץ ישראל/פלסטין, והדרך היחידה שלהם להשיג מדינה נגד רצונם של תושבי הארץ המקוריים היתה על ידי קבלת התנאים האלה. הוכחה לחוסר הכוונות הטובות היא שחודשים ספורים אחרי שקיבלה על עצמה את המילים היפות בהחלטת החלוקה, אותה הנהגה ציונית היתה אחראית לגירושם או להברחתם של מאות אלפי פלסטינים, ומעולם לא נתנה להם רשות לחזור. תכנון הגירוש, הטרנספר, כפי שהראו היסטוריונים לא מעטים, התחיל עוד לפני החלטת החלוקה, והתעצם מיד אחריה. כמובן שבהקשר זה אי אפשר שלא להזכיר גם את סירובם של הפלסטינים לקבל את תוכנית החלוקה מלכתחילה.

ובכל זאת, באותו רגע בהיסטוריה שלה, בנובמבר 1947, התנועה הציונית, או לפחות חלקים נכבדים ממנה, חשבו ש"המדינה היהודית" שהם קידמו יכולה בהחלט להיות דמוקרטית, מבוססת חוקה, עם מיעוט ערבי-פלסטיני גדול בעל זכויות קולקטיביות, שזו אפשרות ממשית. במאמר שכתב ב-16 בדצמבר 1947 ב"הפועל הצעיר", ביטאונה של מפא"י (תודה לד"ר דימיטרי שומסקי שהפנה אותי למאמר), הסביר דוד בן גוריון כי "במדינתנו יהיו לא רק יהודים… המדינה תהיה גם מדינתם הם. כל מחשבותינו על העתיד מן ההכרח שתהיינה מודרכות משתי הנחות מרכזיות אלו; שנפעל מעתה בכוח של מדינה ושהמדינה לא תהיה של יהודים בלבד". גם אם בן גוריון תכנן באותו רגע את הגירוש, לעובדה שכך בחר להציג את הדברים לחברי מפלגתו באותו רגע יש משמעות.

אם נחזור לדיון בבג"ץ ולהפיכה המשטרית בכלל, אפשר לומר שה"גירעון הדמוקרטי" שישראל סובלת ממנו מרגע הולדתה מגולם בדיוק בפער בין מה שנכתב בהחלטת החלוקה ובין מגילת העצמאות שנולדה נכה, בלי אזכור לדמוקרטיה, ובוודאי בפער בין העקרונות היפים של החלטת החלוקה ובין המציאות המכוערת של הדמוקרטיה הישראלית, מבן גוריון ועד בנימין נתניהו. אם מתנגדי ההפיכה המשטרית אכן רוצים דמוקרטיה אמיתית, עם שוויון זכויות מלא, ולא רק חזרה לדמוקרטיה הצולעת שהיתה לנו עד היום, כדאי שיחזרו לקרוא בהחלטת החלוקה, ולא רק במגילת העצמאות.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf