newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

קשה להיות אם גרושה חרדית. בימי הקורונה, זה הופך לסיוט

הסגרים התכופים, דרישות החינוך המקוון, הבדידות וקשיי הפרנסה המחריפים מוצאים אימהות גרושות חרדיות רבות לבד במערכה, כשאבי הילדים כבר עסוק בשידוך הבא

מאת:

גם בזמנים של שגרה, אימהות חרדיות גרושות מתמודדות עם אתגרים כפולים. הן לרוב צעירות, מטופלות בילדים ובעלות יכולות השתכרות נמוכות יחסית. יחד עם זאת, הן צריכות להילחם על הלגיטימציה הקהילתית ועל ניקוי הסטיגמות שמלוות את מעמדן. הקורונה מעמידה במבחן גדול את יכולות ההישרדות שלהן.

דבורה מדברת איתי בטלפון מביתה באחת הערים החרדיות. היא חסידת גור, גרושה בת 46, מורה, יועצת חינוכית וגרפולוגית, אמא לחמישה ילדים. "חיתנתי שניים מתוכם לבד", היא אומרת בגאווה. דבורה היא גם סבתא לשישה נכדים. היא בוחרת לצטט את דבריו של ה"פני מנחם", האדמו"ר הקודם מגור: "שואלים למה לא מברכים ברכת שהחיינו מתחת לחופה, ועונים בדרך מליצה כי יש פעמים שצריך לברך ברוך דיין האמת". כן, אותה ברכה שנוהגים לברך כששומעים שמישהו הלך לעולם שכולו טוב.

"קודם הייתי אמא, עכשיו אני סופר אמא". גבר ואישה חרדים בבני ברק (יוסי אלוני / פלאש 90. למצולמים אין קשר לכתבה)

"קודם הייתי אמא, עכשיו אני סופר אמא". גבר ואישה חרדים בבני ברק (יוסי אלוני / פלאש 90. למצולמים אין קשר לכתבה)

דבורה משרטטת בקור רוח את הסיבות שגרמו לה לקום ולעזוב אחרי כמעט 20 שנות נישואים. "בעיות אישיות קשות, חוסר לקיחת אחריות מצדו, תסמונת 'פיטר פן' הנצחי'". היא רומזת על מקרים של השלטת טרור באמצעות הטחת חפצים והשתוללות ומדברת על הפחד הגדול שקדם להחלטה כבדת המשקל, שהטריגר שלה היה יציאתה ללימודים. "נפלו לי האסימונים כשהתחלתי ללמוד ייעוץ חינוכי. במציאות החיים שלי, בעצם הייתי כל הזמן במצב של הישרדות. הלימודים עזרו לי להביט על חיי מנקודת מבט חיצונית. עשיתי כל מה שאפשר כדי למנוע את הפרידה, כי יש מחיר כבד לפירוק בית. הלכתי לקבל כלים פסיכולוגיים, אנשי מקצוע הכי גדולים כיוונו אותי לקבל החלטה. מה שגרם לי לקום ולעשות את הצעד היה כשהבנתי שהילדים שלי משלמים מחיר גבוה".

אני מדברת עם דבורה, שירה, לאה, תרצה ויפה (חלקן שמות בדויים) כדי להבין איך הן שורדות את מגבלות הסגרים התכופים וההתמודדות עם המגיפה כאימהות יחידניות. הנקודה המרכזית שתחזור ותעלה באופן מטריד, היא העדר נוכחותו של האב. כולן חוות את הסגרים המתמשכים, את הלימודים מרחוק של הילדים, על כל האחריות הכרוכה בכך, לבד. האיש שאיתו הביאו את ילדיהן מתנער מאחריות.

ככלל, גירושין הוא נושא נפיץ ושנוי במחלוקת. דיני המשפחה בישראל מהווים כר פורה לוויכוחים פוליטיים, אידאולוגיים וכלכליים אינסופיים, ומפרנסות בכבוד סוללות של עורכי דין, כשהאמת נמצאת איפשהו בין חדר השינה לסלון הפרטי של כל זוג אינדיבידואלי, מקום אליו מערכת המשפט העמוסה לא מסוגלת ברוב המקרים להגיע. הסיפור שמספרות לי אימהות חרדיות גרושות, הוא של בדידות גדולה בנטל הזה של סגרים ובידודים מתמשכים, כשהן הופכות להיות הדמות היחידה כמעט בחיי הילדים.

כולן ללא יוצא מן הכלל עוסקות באופן מקצועי או בהתנדבות בסיוע לנשים במצבי פרידה וגירושין. כולן אומרות את זה בכל מיני צורות – "שאף אחת לא תעבור את מה שאנחנו עברנו ועוברות".

שירה מאלעד, בת 36 ואמא לארבעה ילדים, גדלה בציבור הציוני דתי ובבגרותה "נשרפה", שם הקוד המגזרי למעבר מהמגזר הדתי לאומי לזה החרדי. היא התחתנה עם בחור ישיבה חרדי והקימה משפחה. "רציתי בעל יותר 'סגור' (הכוונה לאדוק, א"ש). הייתי במדרשיה וחברה לקחה אותי לשיעורים של רבנית חרדית ידועה, אהבתי אותה, היא אישה מאוד משכילה. נמשכתי לנשים משכילות. מגיל צעיר הייתי הפמיניסטית, הצהרתי תמיד שאני אקרא לו אישי ולא בעלי. אבל זה לא קרה במציאות, מצאתי את עצמי במערכת נישואין בה הייתי אישה כנועה ומושתקת וסבלתי מאלימות."

שירה מספרת כי את שנת הקורונה הקשה, עברה לבד עם ארבעה ילדים בבית. היא משוועת לרגע בו תוכל לצאת ולהתאוורר, אך האב לא נוכח בתמונה ויותר מזה – גם לא משלם את דמי המזונות בהם הוא חייב.

"ניסיתי לבדוק איך אפשר לאכוף עליו, אם לא את השהות המשותפת עם הילדים אז לפחות את תשלום המזונות", היא אומרת בעצב, "אבל אם אין לך אפשרות לשלם לעורך דין כריש, זו מלחמת התשה. אין לי את היכולת הכלכלית והנפשית לכך, במיוחד לא עכשיו".

"האבא עבר למצב דוד"

את יפית מבית שמש, בת 38 ואם לחמישה, שהתגרשה בשנה האחרונה, אני מוצאת בעיצומו של קמפיין גיוס המונים למען ארגון "אם הבנים" שבו היא עובדת כרכזת סניף. מדובר בארגון המסייע לנשים חד הוריות וילדיהן באמצעות פעילויות שונות והצמדת חונכים, מעין תחליף אב לילדים.

אני שואלת את יפית אם לדעתה יש כאן תופעה גורפת יותר של חוסר לקיחת אחריות מצד אבות גרושים במגזר החרדי, שהקורונה מספקת להם רק תירוץ?

"תראי, את יודעת איך זה אצלנו במגזר, אישה לא תעזוב רק בגלל שהתשוקה נגמרה, או שמערכת היחסים נשחקה. אם הם היו נורמליים, לא היינו מתגרשות מהם. והבעיות לא נגמרות אחרי הגט, הן רק מחריפות".

רוב מוסדות הלימוד החרדיים לא בנויים ללימוד מרחוק. ילדים בבני ברק צופים לרחוב בזמן הסגר הקורונה (צילום: אורן זיו)

האימהות הופכות להיות הדמות היחידה כמעט בחיי הילדים. ילדים בבני ברק צופים לרחוב בזמן הסגר הקורונה (צילום: אורן זיו)

דבורה מנסה להסביר את התופעה. "המושג אחריות הורית לא מספיק מושרש אצל הגבר החרדי. האחריות מוטלת על האמא מאז ומעולם, האבא הוא מפרנס או לומד וכולם צריכים להשתחוות לו, הוא תופס את עצמו מקסימום כעוזר בגידול הילדים. אם הכלה או הבת שלי אומרות 'הבעל עזר לי', אני מייד מתקנת אותן: הוא לא עזר לך, זו אחריות שלו".

תרצה בלוך ממודיעין עילית, פעילה חברתית בארגון 'נבחרות' הפועל לקידום מעורבות של נשים חרדיות בשדה הפוליטי, יוצרת תוכן ומתרגמת, נשואה היום בשנית. היא ובעלה הנוכחי מגדלים יחד את חמשת ילדיה וארבעת ילדיו מנישואיהם הקודמים, ובת אחת משותפת. הגרוש של תרצה חי בחו"ל, מאז פסח הילדים לא נפגשו איתו, הוא לא הגיע לבקר וגם לא דאג שהם יגיעו אליו. כמו שתרצה מגדירה את זה, "האבא עבר למצב דוד". הוא בקשר טלפוני עם הילדים, אך כל הנטל הגדול של השהיה הממושכת בבית, תחת סגרים ובידודים, נופל עליה. "הילדים חווים תחושת נטישה קשה, אני מנסה כל הזמן להרגיע אותם", מסבירה תרצה בכאב.

ואולי יש לגברים חרדים שמתגרשים קושי מיוחד בקבלת האחריות ההורית כשהם ללא ה"עזר כנגדו"?  

"ככלל זה נכון", אומרת תרצה, "גבר חרדי צריך לעשות דרך עם עצמו כדי לקבל אחריות. יש תחושה שאומרים לגברים חרדים גרושים 'לכו תעשו ילדים חדשים. יש להם אמא שתגדל אותם, זה יפריע לך להתחתן'. יש גברים שפונים אלי במטרה למצוא שידוך, ומצהירים כנקודת זכות שהילדים לא אצלם. אבל אני יודעת גם על גברים שנלחמים על הילדים. יש אבות שנלחמים על גידול הילדים שלהם, כמו הבעל הנוכחי שלי, שהוא גרוש ואב לילדים מנישואין קודמים".

לאה מאיזור מודיעין, בת 32, גרושה ואמא לשלוש בנות, עובדת כמנהלת אדמיניסטרטיבית בארגון חברתי. היא מספרת לי באושר שהתארסה לפני כמה שבועות לבחיר ליבה והם מצפים לסיום הסגר כדי לערוך חתונה. גם לאה מצאה את עצמה בשנה האחרונה לבד בחזית המשפחתית, תוך ניסיון להביא פרנסה ולשמור על השפיות. "יש תופעה של התנערות של אבות מהאחריות ההורית. הגרוש שלי מדבר על ניכור הורי, אבל זה אתה שבוחר לא להגיע ולא לראות אותם. מדובר באבות צעירים שלרוב אין להם עבודה מסודרת, הם במרדף אחרי החתונה הבאה. הם לא יכולים להיות במערכת יחסים בלי חתונה, זה מייצר לחץ אצלם והילדים נפגעים".

מערכות החינוך בחברה החרדית עובדות ברובן ב"מרחב קולי" בימי הקורונה. המורים והמורות מקליטים שיעורים, הילדים צריכים להתקשר למספר מסוים ולהאזין לשיעור. מתכונת זו היא קשה מאוד ליישום, יש בעיה במעקב אחר מילוי המטלות וכשמדובר על ילדים עם בעיות קשב וריכוז, זה הופך להיות מורכב פי כמה. האחריות החינוכית נופלת על האימהות.

שירה מרגישה מוצפת, בעיקר סביב הציפיות של מוסדות החינוך והביקורת שנשמעת כשהיא קורסת תחת הנטל. "מצפים ממני להתנהל רגיל כאילו יש שני הורים נוכחים. שאעקוב אחר הילדים במשימות הלימודיות, וכך אם הילדים לא מקפידים אז 'את לא הורה מתפקד'".

יפית סבורה שהקורונה למעשה העצימה את העדר האחריות ההורית שכבר היתה שם קודם. "במקרה שלי, הקורונה הרגילה את אבי ילדיי שהוא לא שולח את הילדים ללימודים. אם הם הולכים אליו בשלישי, אז הוא לא שולח אותם ברביעי. גם לימודים מקוונים הם לא לומדים. הוא לא לוקח אחריות על שום דבר שקשור ללמידה מרחוק. פעם אחת שלחתי לגרוש שלי לינק שידאג שהילדה תכנס למבחן וכלום. החלטתי לשחרר, שיהיה אבא בדרך שלו, בהתחלה הייתי מתעצבנת, אבל הבנתי שיש גבול ליכולת שלי להתערב ולהציב גבולות, שיגדל אותם בדרכו".

שירה מדברת על הנזקים הפסיכולוגיים הקשים של חיים תחת סגר ממושך, בלי אינטראקציות חברתיות עם נשים בנות גילה. במאמר מוסגר, חשוב לדעת שלצד מפירי החוק החרדים, יש המון אחרים שחיים תחת מגבלות הקורונה וסופגים גם את הנזקים הכלכליים והנפשיים של הסגר, גם את אחוזי ההדבקה הגבוהים באזוריהם וגם את השנאה המתגבהת כלפיהם ממי שרואים את כולם כמקשה אחת.

"הקורונה גרמה לי באופן אישי לחוסר ביטחון", מספרת שירה. "אני חצי וורבלית ממה שהייתי, הסגר הזה גרם לי לחוסר ביטחון, אני נמנעת ממפגשים ואני קולטת שאני מאבדת כישורים חברתיים, משהו קרה לי בראש. זו לא מי שהייתי. יש את מי שעשה לימון מהלימונדה, יש כאלה ששידרגו את עצמם, אבל אני לא מצליחה לצאת מהלופ כשהילדים איתי 24/7. אין לי ריכוז למפגשי זום, אני לא שם, הילדים כל הזמן סביבי, אני לא יכולה להתרכז בכלום. אם הייתי אמא, עכשיו אני סופר אמא".

שירה מתארת את הקטסטרופה החברתית והנפשית, ה"קפסולות החברתיות" שיצרה המגיפה. "אני כמעט לא נפגשת עם אנשים בגילי, נגמר עידן החברות הקודמות, אני צריכה למצוא חברות חדשות. כל אחת בשנה האחרונה הסתגרה לעצמה, או עם הבעל שלה. אני נדחקתי הצידה. זה העמיק את הפער החברתי בין גרושות חד הוריות במשמורות משותפות ובמשפחות תומכות, לבין אלה שמתמודדות לבד".

כוח לעובדות החרדיות (גן ילדים חרדים, צילום אילוסטרציה: פלאש90)

"המושג אחריות הורית לא מספיק מושרש אצל הגבר החרדי". (גן ילדים חרדי, צילום אילוסטרציה: פלאש90)

בעל אברך, גרוש מפרנס

לצורך הכתבה דיברתי גם עם שני אבות חרדים גרושים, רציתי לשמוע מה יש להם לומר ואיך זה נראה מהעיניים שלהם. שניהם מגדירים את עצמם כאבות מעורבים שעושים הכל כדי לשהות עם הילדים ולספק להם את כל צרכיהם. יחד עם זאת, הם מודים שיש משהו בחינוך ובתרבות של הגבר החרדי הממוצע שמייצר את המצב העגום עליו מספרות האימהות.

מנחם, גרוש חרדי בן 30, מוכר בחנות בגדים, תולה זאת באי השוויון המגדרי המוטמע בעולם החרדי. "יש הגדרות של 'שר חוץ' ו'שר פנים'. אצלנו הדברים קורים באיחור גם בשורת השוויון. אם בחוץ אמירות כמו 'אני עוזר לאשתי' כבר מתקבלות בביקורת, אצלנו יש עוד דרך לעשות".

שלומי, גרוש חרדי בן 36, איש חינוך, מעלה נקודת מבט מעניינת. "נשים חרדיות רוצות בעל אברך ומוכנות לעשות הכל בשביל זה, אבל פתאום כשמתגרשים, הן צריכות אותו עובד ומפרנס יפה. זה לא עומד במבחן המציאות".

"תארי לך גבר חרדי שיש לו 4 בנות בתיכון ויסודי", הוא מנסה להסביר את תופעת העדר האחריות ההורית של גברים גרושים סביב המטלות הלימודיות, "הן יושבות ועושות שיעורים במרחב הקולי, יש לו איך לעזור להן? אין לו מה לעשות איתן. גם אם יש לו כסף. הוא יודע להסביר להם פרבולה? הגבר החרדי הגרוש מרגיש מטומטם ליד הבנות שלו. כשהוא נשוי, יש לו את המעמד שלו ואת תחום האחריות המקובל של לימוד תורה או פרנסה. אבל כשהוא מתגרש וצריך להידרש לבית וילדים, הוא הופך להיות נכה."

אסתי שושן היא אקטיביסטית חרדית פמיניסטית, אשת תקשורת ויוצרת קולנוע. ניתן להאזין לפודקאסט של אסתי כאן.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רועים פלסטינים בבקעת הירדן. השימוש בשטחי אש הפך שיטה להרחקתם מהמרעה (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)

רועים פלסטינים בבקעת הירדן (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)

ללוות רועים פלסטינים בתענית אסתר: על החטאים האלה אני צם

בעוד הרחפן שהפעילו המתנחלים כדי להניס את עדרי הפלסטינים חג מעל, חשבתי על החטא הכפול שעליו אני מבקש לכפר על ידי הצום: רווחי הכיבוש מהם אני נהנה כחלק מהעם הכובש, והעובדה שכמו רבים אחרים, איני עושה מספיק כדי לשים לזה סוף

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf