צעירים חרדים בבלפור: מזדהים עם המסר, חוששים מהחילוניות

החרדים לא נוהרים בהמוניהם להפגנות מול מעון ראש הממשלה בירושלים, אבל אלה שמגיעים נמצאים שם מכיוון שגם הם חשים את החרדה מהעתיד והמיאוס שמבטאת המחאה. זאת, לאחר שהקורונה וסגירת הישיבות עירערו את הסדר הישן והמוכר והכניסו את עולם התורה למשבר

מאת:
השאירו תגובה
א א א

"לצערי, לא ראיתי כמעט חרדים ודתיים בהפגנה, אף שברור כי חרדים רבים מתחברים למסר הכללי וחושבים שימי שלטונו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, תמו" – אומרת אפרת פינקל, עיתונאית חרדית שהשתתפה בהפגנה במוצאי שבת.

לדברי פינקל, "אולי המיתוג המאוד שמאלי של ההפגנות השאיר אותם בבית. אבל גם הפגנה פוליטית יכולה להכיל ציבורים רחבים יותר, ולא להסתפק ב-10,000".

הפגנה בבלפור, ב-23 ביולי 2020 (צילום: אורן זיו)

הפגנה בבלפור, ב-23 ביולי 2020 (צילום: אורן זיו)

פינקל לא הסתפקה בעמידה מהצד, והכינה שלט: "מחפשת שידוך", שאתו הצטלמה וכבשה את הרשת. לטענתה, במחאה הזאת לכל אחד מותר לבטא את אשר לבו או לבה.

משתתפים חרדים נוספים, בעיקר גברים צעירים – בחורי ישיבה שכעת מושבתים מהמוסדות – אוהבים את ההומור והיצירתיות שנושבים ברוחה של המחאה הקיצית. "בלי לשרוף פחים, בלי צעקות של 'נאצים' ו'געוולד'. אני התחברתי", אומר לי אחד מהם.

הם לא רבים, אך בולטים בלבושם המגדיר – חולצה לבנה, מכנסיים כהים, כיפת קטיפה לראשם. הם מעדיפים לא להסגיר את שמות הישיבות שלהם, אך מוכנים לדבר. "באתי כדי לראות, זה מעניין ושונה", אומר אחד מהם, שמחזיק בידו סמארטפון ומצלם במרץ. את התמונות והסרטונים יעביר לקבוצות חברים בוואטסאפ.

"אני גם מזדהה עם המפגינים. יש פה הרבה צעירים שלא יודעים מה יהיה אתם, מה עם העתיד. זה משהו שמשותף פה לכולנו", הוא אומר. עם זאת, הוא מדגיש כי "אני לא מרגיש שייך. זו הפגנה של חילונים. כולם פה מאוד שונים ממני. אני מעדיף לעמוד מהצד".

לא בכדי החרדים מזדהים בעיקר עם הדאגה לעתיד מתוך כל המסרים המרובים שיש במחאה הזאת. בשביל זה לא צריך מערך הסברה אידיאולוגי או ביקור בשטחים, תודעה פמיניסטית, הבנה בשיטות כלכליות או חרדה ליסודות הדמוקרטיים. בשביל הדאגה לעתיד מספיק להיות בחור ישיבה בתקופת הקורונה – הסכנה ברורה ומיידית.

ח"כ ישראל אייכלר, למשל, קונן בטור השבועי בעיתון הבית שלו "המחנה החרדי" (ששייך לחסידות בעלז שאותה הוא מייצג שנים רבות בכנסת) על חורבן עולם הישיבות בצל הקורונה, ואף מזכיר את החרדים שמגיעים להפגנות מול בלפור כדוגמה לכך.

אייכלר כותב: "בימים אלה שעם ישראל מתאבל על חורבן בית המקדש ומתנחם בתקוה 'נחמו בכפליים', חובה להתאבל גם על חורבן עולם התורה והישיבות והחינוך בעקבות הקורונה. גדולי תורה ורבנים ומחנכים שנמצאים ממש קרוב אל החלל שנוצר, בחצי שנה בלי תורה, בלי תפילה, בלי משמעת, אומרים שאם לא נתעשת מיידית ונחזיר את חיי התורה והיהדות על מקומם, עלול להיות חלילה מאוחר מדי עבור תלמידים רבים מדי.

"עכשיו כבר מזהירים כל המחנכים כי אלפי בני תורה נראים משוטטים בחוצות ואין להם רועה. בהפגנות השמאל הפרועות לשמצה נראו חולצות לבנות, שבאו מסקרנות של שעמום למקומות שמעולם לא נראו שם. אמנם מדובר בקומץ קטן, שבלט בצבע הלבן, אבל זה קו אדום שזוהר ומזהיר אותנו על מה שקורה לנפשם של צעירים, שאבדו את 'בית היוצר לנשמת האומה' כפי שהיו מי שכינו את הישיבות.

"לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה מוצא עצמו עולם הישיבות בפני צומת דרכים. כיצד ממשיכים הלאה? איך דואגים שלפיד האש חלילה לא יכבה חלילה? מה עושים על מנת שהנגיף לא יפגע ברוח, מלבד מה שהוא תוקף את הגוף?"

donate

אייכלר מאשים, שלא במפתיע, את הטכנולוגיה, אך ממשיך להסבר נוסף ואידיאולוגי יותר: "בעיה נוספת שהתעוררה היא בעיית המשקל והיחס הראוי לסמכות המשטר החילוני בחיינו. עד הקורונה היה ברור לכל בחור ישיבה מי מחליט עבורו, וזה לא היה המשטר החילוני. פתאום הגיעה המגיפה, וכעת מי שמחליט עבורו מאין לבוא ולאן ללכת היא המדינה.

"למדינה יש סמכות חוקית לסגור אותו בסגרים, לסגור את בתי הכנסת והישיבות, לקבל החלטות ולאכוף אותן בקנסות ומכות ממש. לראשונה רואה בחור הישיבה את הוריו מצפים מדי ערב לשמוע את הודעתו של מנכ"ל משרד הבריאות, משל היה מדובר בשיעור של אחד מגדולי ראשי הישיבות, להבדיל. כל זה מערער את עולמו הפנימי".

משבר רעיוני

בתוך אווירת הישראליות שנושבת גם במיינסטרים החרדי, אייכלר נחשב לסמן מתבדל גם בימים כתיקונם. נאומיו חוצבי הלהבות נגד המדינה החילונית מוכרים כבר מימיו כפובליציסט, עת התנצח על המסך הקטן (שנעדר מביתו) עם חילונים מושבעים כטומי לפיד ואמנון דנקנר בתוכנית "פופוליטיקה". לפיד ודנקנר כבר אינם בין החיים, אך אייכלר ממשיך לתקוף את החילוניות ואת הערכים שקידמו גם מעל בימת הכנסת, כמנוגדים לכל הקדוש והיקר לו.

עם זאת, גם הרבנים מהזרם הליטאי מביעים דאגה מהמצב ומנסים להציע פתרונות פרקטיים, כמו מוקד החירום של "ועד הישיבות", בשיתוף ראשי הישיבות ורבני הקהילות, לסיוע לתלמידים שהישיבות שבהן למדו נסגרו או צימצמו פעילות.

אחד מהרבנים האלה, הרב צבי כהן, אף אמר כי "זו ממש רעידת אדמה בעולם הישיבות. הבעיה אינה רק הנושרים. גם מי שעדיין נמצאים בישיבות רואים עליהם שינוי, אם בשיח או בהתנהגות וכדומה. אין ספק שעולם התורה נמצא באחת משעותיו הקשות. עולם הישיבות במשבר, וזו לא בדיחה".

כזכור, הרב חיים קנייבסקי, מנהיג הזרם הליטאי ומי שנחשב לגדול הדור – הסמכות העליונה- בקרב החרדים כולם, התנגד נמרצות לסגירת הישיבות בעקקבות הקורונה, במהלך חסר אחריות בריאותית שגרר ביקורת קשה גם כאן. אך ההגיון שעמד מאחורי התנגדותו מוכיח את עצמו בריבית קצוצה: בלי הישיבות, החרדים הצעירים מוצאים את עצמם מול שוקת שבורה.

הרב חיים קנייבסקי בביתו בבני ברק, באוקטובר 2019 (צילום: שלומי כהן / פלאש90)

הרב חיים קנייבסקי בביתו בבני ברק, באוקטובר 2019 (צילום: שלומי כהן / פלאש90)

הנקודה שהעלה אייכלר נוגעת לא רק למעטפת, אלא גם למהות. הוא לא קובל רק על היעדר מסגרת לימודית או גישה לטכנולוגיה, אלא מתייחס למשבר רעיוני שנוצר כשהמדינה החילונית מוכרת כריבון במובן היומיומי והעמוק שלה. דבר זה מערער על הסדר הקיים והמוכר, שבו המדינה היא סוג של ספק שירותים, אך בשום אופן לא מתווה דרך.

בתקופת חג הפסח הדבר קיבל ביטוי משמעותי כאשר בני ברק נאלצה להיכנס לסגר, וראש העיר הזעיק אנשי צבא לסייע לו בניהול האירוע. בפעם הראשונה הוצפה בני ברק בחיילים – שהתקבלו בזרועות פתוחות וגילויי חיבה. חסידי הישראליות הדביקה ראו באירוע הגשמת חזון נבואי כמעט, ודיבררו אותו מעל כל במה. גם במות חרדיות.

הצעירים החרדים שבאו ספק לצפות, ספק להשתתף בהפגנה ליד מעון ראש הממשלה בבלפור לא מסבירים את עצמם במונחים של משבר זהות. אך בין השורות ניתן להבין שקו השבר אצלם לא עובר בין ימין לשמאל, אלא בין דרך החיים שהם מכירים לבין החילוניות המוחצנת של המחאה הזאת.

הם דומים לבני גילם בחרדה שהם חשים מחוסר הוודאות ובתחושת המיאוס שקשה להם להגדיר. את הטור של אייכלר הם כנראה לא קראו, ואם היו קוראים לא היו מזדהים.

"אני לא פה כי אני חרדי. אני פה כי אני צעיר, כי זה מעניין וקורה פה משהו והגיע הזמן שמשהו ישתנה", מסכם בן שיחי בחיוך מבוייש וחבריו מהנהנים בהסכמה. לשאלתי אם יבואו גם מחר הם עונים במשיכת כתף, אולי.

פנינה פויפר היא פעילה פוליטית חרדית, מנהלת מיזם הציבור החרדי ממלכתי ואחראית פרויקט חרדים בעמותת עיר-עמים

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
עונשים של קטיעת כפות ידיים למי שלא הפיק מספיק גומי. פסל של המלך ליאופולד השני מלך בלגיה בכניסה למוזיאון הממלכתי למרכז אפריקה (צילום מקוויקיפדיה, CC-BY SA 3.0)

עונשים של קטיעת כפות ידיים למי שלא הפיק מספיק גומי. פסל של המלך ליאופולד השני מלך בלגיה בכניסה למוזיאון הממלכתי למרכז אפריקה (צילום מקוויקיפדיה, CC-BY SA 3.0)

אנו, האפריקאים, רוצים שהפסלים של מי שטבח בנו ייפלו

ליאופולד מלך בלגיה שיעבד את קונגו והביא למותם של מיליונים. אין סיבה שאנחנו נמשיך לראות את הפסלים שלו ושל אחרים ששיעבדו את אפריקה. מנהיג בקהילה הקונגולזית בישראל כותב ל"שיחה מקומית"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf