כותב אורח: אלכס וסרמן

לפני מעל לשנה נטשה צימבלובה, מי שהייתה פעילה מוכרת בתנועות הדמוקרטיות ובקהילה הגאה בסנט-פטרסבורג, העיר השנייה בגודלה ברוסיה, עזבה את המדינה. היא עזבה לספרד, שם ביקשה לקבל מעמד פליט. לאחרונה אושרה בקשתה לאחר שהציגה לשלטונות ההגירה בספרד הוכחות לכך שהיא הייתה נתונה בסכנה על רקע פעילותה במסגרת הקהילה הלהט"בית ותנועות האופוזיציה ברוסיה. צימבלובה הייתה נתונה בשנים האחרונות למעקב ואיומים מצד המשטרה הפוליטית ברוסיה, וגם היוותה מטרה קבוע להתקפות של הפוליטיקאים המקומיים, ופעילים בארגונים ניאו-נאציים והומופוביים.

היא גדלה במשפחה סובייטית-רוסית רגילה, בת לשני מהנדסים. בשנות ה-90 של המאה הקודמת, בתקופת החופש היחסי במדינה תחת שלטונו של בוריס ילצין, סיימה את לימודיה באוניברסיטה. לאחר סיום הלימודים החלה לעבוד בארגוני זכויות אדם. במהלך השנים התאהבה צימבלובה ביהדות ובישראל, הרבתה לבקר בה, רכשה חברים ישראלים, למדה עברית והפכה לתומכת הקהילה הגאה בארץ. משנת 2011  ועד ליום בו עזבה לספרד ב-2014 היא עבדה כאשת יחסי ציבור והסברה בקונסוליה הישראלית בעיר. במסגרת התפקיד היא ארגנה פעילויות תרבותיות, אירחה אמנים ישראלים ופעלה למען חשיפת התרבות הישראלית לקהל המקומי.

בשנת 2009, בעקבות הרצח בברנוער, החלה צימבלובה להשתתף בפעילויות של הקהילה ההומו-לסבית בעירה, סנט-פטרסבורג. בשנת 2012 היא יזמה, הקימה ועמדה בראשו של הארגון "ברית הסטרייטים למען שוויון זכויות הלהט"ב", שהפך לחלק בלתי נפרד מהקהילה הגאה בעיר והחל משנת 2014 נקרא "ברית הסטרייטים והלהט"ב למען שוויון זכויות". צימבלובה, שארגנה והשתתפה בעשרות הפגנות ופעולות אחרות למען הדמוקרטיה ברוסיה ולמען להט"ב, לקחה חלק גם במצעדי גאווה בארץ, ואף נשאה נאום במצעד שהתקיים בירושלים בשנת 2013.

הומופוביה היא לא רוע רחוק

איך החל הרומן שלך עם העם היהודי וישראל?

הכל התחיל לקראת סוף שנת 2005. ביקרתי בפולין והגעתי לקז'ימייז', שהיה בעבר הרובע היהודי של קרקוב. הביקור השאיר עלי רושם עמוק. שמעתי שם מוזיקת כלייזמרים ופתאום הרגשתי שיש לי איזשהו קשר לכל זה. אני לא יודעת למה כי אין לי שום שורשים יהודיים, אבל ההרגשה הזאת רק התחזקה. התחלתי לשמוע המון מוסיקה יהודית, ספרדית וישראלית. במקביל התעניינתי בפוליטיקה ישראלית, ביהדות ובהיסטוריה היהודית. לאחר כשנה התחלתי ללמוד עברית, ובשנת 2007 נסעתי לראשונה לארץ. עשר שנים אחר כך הקשר הזה עם ישראל ועם העם היהודי נשאר הדבר המרכזי של חיי ושל זהותי.

ואיך הופכת אישה סטרייטית לפעילה למען זכויות להט"ב ברוסיה?

הסיבה המרכזית היא אישית. הידיד הכי טוב והכי קרוב ללבי, שהוא כמו אח בשבילי, קוראים לו גיא, הוא גר בארץ והוא הומו. בגללו התחלתי להבין באופן עמוק יותר מה זה הומופוביה. כשאתה רואה שההומופוביה היא לא איזה רוע רחוק ואבסטרקטי, אלא כשהשנאה הזאת נוגעת ופוגעת ישירות באנשים שחשובים לך מאוד, ואתה מרגיש את הכאב הזה, אתה מחליט שאתה חייב לעשות עם זה משהו. אני פשוט לא יכולתי לסבול שכל הזבל ההומופובי הזה פוגע ומעליב את ידידי. אז החלטתי שאני אעשה כל מה שאוכל כדי לנקות את העולם מהרוע הזה. ככה זה התחיל.

הפעילות המעשית שלי נגד ההומופוביה החלה לאחר הרצח בברנוער בתל אביב ב-2009. הרצח הזה וגל ענק של ויכוחים וטוקבקים שבא אחריו היו בשבילי חוויה מאוד קשה ומכאיבה. ראיתי כל כך הרבה הומופוביה ושנאה כלפי הקהילה הגאה ואפילו בלי טיפת אמפתיה כלפי הנרצחים והפצועים באירוע. את התופעות האלה ראיתי בעיקר בקרב דוברי רוסית בישראל וגם ברוסיה. הרגשתי מאוד רע בגלל כל השנאה הזאת.

זה הפך לנקודת מפנה בחיי וכך הגעתי לקהילה הגאה בסנט-פטרסבורג. בהתחלה הייתי רק מתנדבת באירועים והשתתפתי מדי פעם בפעילויות של הקהילה. כעבור שנתיים, בשנת 2011, בעקבות ההתגברות של האווירה ההומופובית שבאה לידי ביטוי בקידום חוקים נגד "תעמולה הומוסקסואלית" התחלתי לקחת חלק פעיל בפעילויות של הקהילה. למשל, אספנו חתימות עבור עצומות, וארגנו הפגנות נגד החקיקה ההומופובית. במאי 2012 הקמתי את "ברית הסטרייטים למען שוויון הזכויות של להט"ב".

> לא צריך לחכות לפשע השנאה הבא בשביל להיאבק בגזענות ובהומופוביה

הרבה סטרייטים תמכו בקהילה באופן פעיל?  

לא היו הרבה כאלה אבל הם תמיד נכחו בפעילויות של הקהילה. אך הם היו בודדים, לא מאורגנים, והמטרה שלי הייתה לסמן את האנשים האלה כקבוצה מאורגנת בתוך הקהילה הגאה. כמובן, אנשי הקהילה התייחסו אלינו היטב. לפעמים הסביבה הגיבה בהתפעלות מנוכחות הסטרייטים. הראנו שישנם גם סטרייטים שתומכים באופן פעיל בקהילה.

איומים משטרתיים

היו כמובן כאלה שלא אהבו את הפעילות שלך בקהילה, וניסו להפריע ולמנוע אותה?

היו לא מעט כאלה. יש כמובן את השלטונות שמנסים בצורה עקבית לאסור על הפגנות ופעילויות פומביות. ויש גם צורות נוספות של לחץ ממשלתי. לפני אחת ההפגנות שארגנתי, הגיע אלי הביתה איש משטרה השייך ל"מחלקת המאבק בקיצוניות". זאת היא בעצם משטרה פוליטית כמו שהייתה בתקופה הסובייטית והיא מבצעת מעקב אחרי קבוצות אופוזיציה. אותו שוטר כביכול דאג לנו והזהיר אותי מפני קיום ההפגנה, תוך כדי שהוא מונה בפני בפרטי פרטים את כל הסכנות שיארבו לנו אם נקיים אותה. הוא הזהיר שאנחנו עלולים לקבל שם מכות חזקות ושנהיה מאושפזים למשך חודשים בבית חולים. המטרה שלו הייתה פשוטה – לשכנע אותי לבטל את ההפגנה באמצעות האיומים האלה. אבל הוא לא הצליח בזה.

שוטרים של המחלקה הזאת מנסים בכל דרך להוציא מידע מהפעילים. מתקשרים אליהם כל הזמן, מצותתים לטלפונים שלהם, והם גם נוכחים בהפגנות.

ישנן גם קבוצות הומופוביות וניאו-נאציות מאורגנות, חלקן פועלות מטעם השלטון, למרות שהקשר אליו מוסתר, שמגיעות להפגנות שלנו במטרה לסכל אותן או על מנת להפריע לנו באופן פעיל. הם מתעמתים באופן פיסי עם הפעילים שלנו כאשר השוטרים צופים מהצד ומתערבים רק כאשר מתחילים קרבות אגרופים רציניים.

מה, לדעתך, הסיבות העיקריות להומופוביה ברוסיה?  

הסיבה העיקרית היא הבורות. אנשים לא מכירים אישית הומואים ולסביות ויש להם פחד אינסטינקטיבי מפניהם. הפחד הזה מתודלק על ידי האווירה העוינת שמשרה השלטון כלפי הקהילה. במצב הנוכחי לאנשים יש פחות ופחות סיכוי להכיר את אנשי הקהילה כי הם חוששים לנהוג בפתיחות. רוב מוחץ של להט"בים ברוסיה נמצאים בארון. ואני לא יכולה לקרוא להם לצאת משם כי אני מבינה שזה מסכן אותם באותה אווירה שקיימת עכשיו ברוסיה.

ישנן גם סיבות היסטוריות לתופעה ברוסיה. אחת מהן העובדה שמיליוני אזרחי ברית המועצות, ורוסיה שירשה אותה, עברו דרך בתי הכלא, המחנות, הצבא, שם הם עברו חוויות של השפלה, פגיעה בכבוד, פגיעה מינית. במקומות סגורים כאלה, בהם מתקיימת כפייה ויחסי שליטה צומחת אלימות והשפלה מינית. בנוסף, בתרבות הרוסית קיימת רומנטיזציה של עברייניות, ישנה כמובן גם השפעת הכנסייה שלא מסתירה את הנטיות ההומופוביות שלה. את כל אלה כורך יחד השלטון של פוטין שמסמן את אנשי הקהילה הגאה כאויבי העם. האידיאולוגיה והמדיניות של פוטין מבוססים על הפצת שנאה, והומופוביה היא אחת מאבני היסוד שלה.

אילו רק היה אפשר לבטל את השפעת השלטון, הכנסייה, אמצעי התקשורת, מוסדות עם המורל העברייני ולהשאיר אנשים זה מול זה, שיסתכלו אחד לשני בעיניים, המצב היה הולך ומשתפר. אבל זה בלתי אפשרי.

> נפטר המדריך לנפש הרוסית, הבמאי אלדר ריאזנוב

כמה משמעותי התפקיד של הכנסייה בהגברת ההומופוביה במדינה?

אני חושבת שהכנסייה הרוסית הפרבוסלבית משחקת תפקיד משני בסיפור הזה. היא רק מצייתת לסיסמאות שנקבעות במסדרונות הקרמלין. אנשי הכנסייה לא מובילים את המהלכים (אבל רוצים לעשות זאת כמובן) אלה מובלים על ידי קובעי המדיניות שנמצאים בשלטון. הכנסייה רק יוצרת כיסוי אידיאולוגי לשטיפת המוח של העם הרוסי.

מה ההסבר שלך לעובדה שהשלטון הנוכחי לא מעורר גל של אנטישמיות, שאנחנו יודעים שהמושרשת היטב בחברה הרוסית, ולעומת זאת יוזם ומעודד את ההומופוביה.

זה נכון, שפוטין לא מעודד את תופעת האנטישמיות. אך ישנה תופעה של צמיחת האידיאולוגים השמרנים שקוראים לחזרה לשורשים רוסיים, כגון ערכי המשפחה, הקמת האימפריה הרוסית מחדש, דיקטטורה במקום דמוקרטיה וכו'. אצלם האנטישמיות היא טבעית, היא חלק בלתי נפרד מהאתוס שלהם. האנשים האלה מאוד פופולריים עכשיו. זאת התקופה שלהם.

בכל רגע השלטון יכול להחליט שהגיע זמן להשתמש גם בנשק האנטישמיות ולעורר אותה לחיים. העם הרוסי התרגל לכך שכמעט על בסיס היומיומי מציעים לו אויב חדש –  גאורגים, אוקראינים, טורקים, מצרים, אמריקאים, הומואים, ליברלים… מחר אלה יכולים להיות יהודים.

זרעי הדמוקרטיה נרמסו

מה היו הסיבות המרכזיות שבגללן עזבת את רוסיה?

סיבה אחת היא הייאוש בעקבות האירועים הקשורים לסיפוח הלא חוקי של החצי האי קרים והמלחמה שבה פוטין פתח בדרום-מזרח אוקראינה. העם הרוסי נסחף בהמוניו על גלי התעמולה הפסבדו-פטריוטית שיזם השלטון. מדובר בתעמולת שנאה חסרת גבולות שדומה מאוד לתעמולה הנאצית. רוב האנשים ברוסיה שונאים את המערב, שכביכול רוצה להשמיד את רוסיה, והם גם אוהבים את פוטין שמבחינתם צודק לגמרי בכל מה שהוא עושה.

הייתה לי תחושה שכל העבודה שעשו הארגונים הדמוקרטיים פשוט ירדה לטמיון, ומה שנשאר לנו זה רק לדפוק את הראש בקיר. זרענו את זרעי הדמוקרטיה, ניסינו לחנך לערכי החופש, זכויות אדם, ליברליות, גידלנו וטיפחנו את הפרח הזה ואז בא מגף ברזל ורמס אותו בגסות. אנשים נסחפים אחרי הססמאות שמטיפים להם בטלוויזיה. הייתה לי תחושה חזקה של חוסר אונים, ובאביב של שנת 2014 התחלתי לחשוב על העזיבה שלי.

הסיבה הנוספת לעזיבה היתה התגברות תחושת הסכנה המתקרבת. גם לפני זה ידעתי שפעילותי מסכנת אותי אך לפחות הייתה לי תחושה שזה שווה. אבל למה לסכן את חיי אם כל המאמץ הוא לשווא? קיבלתי מידע על כך שעלולים לפתוח לי תיק פלילי, שישנם גורמים בשלטון או במשטרה החושבים שאני נסחפת בפעילותי. באותה שנה נסעתי למצעד הגאווה בישראל וכאשר חזרתי הוריי צלצלו אלי, הם היו בהלם, וסיפרו ששוטרים באו לחפש אותי בבית. הדבר גרם לדאגה עמוקה אצל אבי ואמי.

באוגוסט, שבוע לפני שעזבתי את רוסיה, השתתפתי בהפגנת יחיד לכבוד יום העצמאות של אוקראינה. "הפגנת יחיד" היא הסוג היחיד של פעילות פומבית ברוסיה שלא דורש אישור של השלטונות, ולכן עושים בה שימוש לעיתים קרובות. הפעילים מתחלפים ביניהם ועומדים באותו מקום, או שהם עומדים במרחק של 50 מטר אחד משני שזה המרחק המינימלי המותר לפי החוק. כאשר מתקיים סוג כזה של ההפגנה, ומגיעים אליה חבורות של בריונים, זה די מפחיד וגם מסוכן לעמוד מולם לבד. האווירה סביב ההפגנה הספציפית הזאת הייתה מאוד אלימה. קבוצות של פוטיניסטים התנפלו עלינו, קרעו את השלטים שלנו, פגעו בנו וצעקו איומים. הייתי בטוחה שהם הולכים לרמוס אותנו. השוטרים אפשרו להם להוציא עלינו את האגרסיות שלהם.

הייתי מקבלת איומים ברשתות החברתיות באינטרנט באופן קבוע, אבל אחרי ההפגנה הזאת כמות האיומים גדלה באופן משמעותי. ריכזתי עבור הבקשה למעמד פליט שהגשתי בספרד את האיומים על חיי שקיבלתי ברשת. אפילו לא צירפתי לבקשה את הקללות והנאצות הרבות שקיבלתי. רק האיומים מילאו כמה עשרות עמודים של התיק.

> למה עזבתי את ערוץ הטלוויזיה של הקרמלין

להקריב את עצמי או לברוח

אפשרויות המאבק ברוסיה מוגבלות כי אסור לנהל אותו בצורה רשמית.

זה נכון. ברוסיה אין בחירות אמתיות וגם אמצעים אחרים שבמדינות דמוקרטיות משפיעים על השלטון ועל המדיניות לא עובדים ברוסיה. לאופוזיציה אין אפשרות להגיע לשלטון, זאת העובדה במדינה של פוטין. ישנן המון הגבלות בפעילות, למשל אין גישה לתקשורת ממשלתית (כלומר, כמעט לאף תקשורת), אין אפשרות להתחרות בבחירות. כל מה שבקושי נשאר זה לצאת לרחוב, אבל גם במקרה הזה יש סכנה להיקנס או לקבל מכות או שאפילו להסתכן בכך שישלחו אותך לכלא.

גם אירגוני הקהילה הגאה עובדים בתנאים כאלה, ויש להם חוק נוסף האוסר על "התעמולה ההומוסקסואלית". אין כבר אפקט ממשי מהפעילות הזאת אך לאנשים יש צורך להראות שלא שברו אותם. הפעולות הפומביות מתקיימות כמעט אך ורק במוסקבה וסנט-פטרבורג. בפריפריה המצב הרבה יותר גרוע. שם השלטונות המקומיים פשוט אוסרים על קיום הפגנות ואי אפשר לעשות משהו עם זה.

האם הקהילה הגאה לוקחת חלק פעיל בתנועת האופוזיציה או שהיא מנסה לבדל את עצמה ולא להזדהות עם המאבק הפוליטי נגד השלטון הנוכחי?

קיים שיתוף פעולה הדוק מצד הקהילה בפעילויות של האופוזיציה. כך למשל הארגון שלי תמיד פועל בצמוד למפלגות ותנועות ליברליות ודמוקרטיות. בסנט-פטרבורג ישנו ארגון פוליטי ששמו "קואליציית פטרבורג הדמוקרטית". הייתי אחת מראשי הארגון והדוברת שלו. לימדנו את הקולגות שלנו שבכל הפעילויות הפומביות שלהם מתנופפים דגלי הגאווה. בהתחלה לא כולם התייחסו לכך בצורה טובה. גם בין אנשי אופוזיציה ישנם הומופובים. היו גם כאלה שחששו מפגיעה תדמיתית. אך עם הזמן כולם התרגלו. היו הפגנות בהן שליש מהמשתתפים היו חברי הקהילה. אז אנשי האופוזיציה הבינו שבלי המשאב האנושי הזה הם לא יוכלו לפעול בעוצמה.

למה בחרת לבקש מקלט דווקא בספרד? יכלת לפנות לארה"ב, או למדינות אחרות באירופה

קודם כל אגיד שאילו ישראל הייתה מקבלת פליטים, לא היה לי צל של ספק לאן לברוח. אבל היא לא מקבלת אנשים כמוני לצערי הרב. רציתי להישאר קרוב להוריי ולחבריי שנשארו ברוסיה וגם קרוב לארץ, לכן לא נסעתי לארה"ב. בחרתי בספרד כי היא מדינה חמה, שנמצאת קרוב לישראל והיא מסבירת פנים לפליטים. הבקשה שלי טופלה בידידות.

אישית אני תומכת בכך שפעילי הקהילה הנתונים בסכנה יעזבו את רוסיה. לדעתי, המשימה הכי חשובה כיום היא הצלת אנשים מהסכנות האורבות להם ברוסיה. אני מתפללת שיצליחו לעזוב את כל אלה הנתונים לתקיפות, כל מיני רדיפות ולאיומים של המנוולים הניו-נאצים. מצד שני, אומרים לי, אם כולם יעזבו אז מי יישאר במדינה כדי להיאבק למען השינוי? אין ספק שישנה כאן דילמה לא פשוטה.

האם אי פעם, לאור הבעיות, הסכנות והאיומים שהיית נתונה בהם, שקלת לעזוב את הפעילות הפוליטית והחברתית ולהמשיך את חייך ברוסיה כחיים רגילים?

חד משמעית –  לא! אם אני רואה איזו תועבה מתרחשת מולי, אני לא יכולה להדחיק אותה ו"לחיות חיים רגילים". המצב ברוסיה כיום הוא כזה שהשתיקה היא כמעט שותפות אישית בנבזות. לפחות בשבילי זה היה ככה. זאת הייתה הבחירה הבלתי אפשרית עבורי. בשבילי היו קיימות רק שתי אפשרויות: או להיאבק עד סוף, להסתכן ולהקריב את עצמי אם אצטרך לכך, או לברוח מהסיוט החסר תקווה שם.

אלכס וסרמן הוא מתכנת מחשבים, משלים תואר שני בניהול מידע וידע באוניברסיטת חיפה, מאמין שהפצה ושיתוף מידע הופכים את העולם למקום טוב יותר.

> בשבחי האי ציות