למרצ לא חסר פריימריז פתוחים, אלא שותפות בין ערבים ויהודים
במקום לדון בבעיות העיקריות של השמאל הישראלי, בוחרים במרצ להשקיע את כל המאמצים בשאלת שיטת הבחירה הפנימית. הפריימריז הפתוחים לא יפתחו את מרצ לקהלים חדשים - לכל היותר הם יקנו יתרון גדול לכסף
כותב אורח: יניב שגיא
ביום האחרון של שנת 2017 התכנסו חברי מרכז הליכוד, מפלגת השלטון הכמעט בלעדית בישראל בארבעים השנים האחרונות, והחליטו פה אחד על סיפוח השטחים הכבושים ועל קבורת חמור לרעיון שתי המדינות.
בסוף השבוע הראשון של 2018 מתכנסת ועידת מרצ, המפלגה היחידה בישראל שמגדירה את עצמה כמפלגת השמאל הישראלי, לסבב שלישי של התכתשות סביב "הסוגיה הקריטית לעתידה של מרצ" – מה תהיה שיטת הבחירות הפנימית במפלגה.
שתי ההתכנסויות הללו מספרות את הסיפור כולו.
למפלגת הימין יש תכנית לעתיד ישראל, והיא ברורה לחלוטין: מדינה יהודית מהים עד הירדן. תכנית הסותרת את החזון המייסד של מגילת העצמאות, הבנוי על השילוב בין מדינת לאום לעם היהודי לבין מדינה דמוקרטית.
> הרשימה הראויה ביותר בכנסת ישראל
יתרה מזאת, זוהי תכנית פוסט ציונית שפועלת כנגד רעיונות הליבה של הציונות שבאה להבטיח את עתיד קיומו של העם היהודי באמצעות מדינת לאום דמוקרטית, שתהווה אבן שואבת ומרכז תרבותי לעם היהודי בתפוצות. תכנית הימין היא אנטי-דמוקרטית במובהק. ככזאת היא תחזק את דימויה של ישראל בתור "מדינה מצורעת" בקרב העמים, ותרחיק מישראל את רוב העם היהודי שחי בקרב אומות העולם.
שתי פרדיגמות לשמאל הישראלי
ומה עושה מפלגת השמאל? ממשיכה להתקוטט עם עצמה, פנימה והחוצה, בסגנון "אכלו לי שתו לי". האנייה שטה בים סוער גבה גלים היישר אל הקרחון, והמלחים הולכים מכות על הזכות להחזיק בהגה, מבלי לחשב כיוון מחדש.
הבעיה היא לא בתכנית של חזון העתיד לישראל. "שתי מדינות לשני עמים" היא עדין התכנית המקובלת ביותר על אזרחי ישראל ביחס לעתיד מדינתנו. הבעיה נעוצה באסטרטגיה ליצירת השינוי הנדרש על מנת ליצור את הבסיס הפוליטי שיאפשר את הגשמת החזון הזה. לטעמי, מחנה השמאל שבהובלת מרצ שבוי בשתי פרדיגמות מוטעות המעקרות את יכולת ההשפעה שלו.
הפרדיגמה הראשונה היא זו הגורסת כי השינוי יבוא מבחוץ, מהעולם. פרדיגמה זו מבוססת על שתי טעויות קריטיות: האחת היא שהעולם ינהג כלפינו כמו שנהג בדרום אפריקה וייאלץ אותנו להשתנות. זה לא קורה ולא יקרה – מדינת ישראל, שקמה לאחר השואה, תמשיך לקבל בו זמנית ביקורת קשה מהעולם ותמיכה גדולה בכסף, על מנת שיתרוננו היחסי במרחב המזרח תיכוני יישמר. כבר שנים שהשמאל ויתר על "להתחבר ללבבות" של ציבורים נרחבים, אחינו ואחיותינו, ולחולל את השינוי מבפנים, כאן על פני האדמה בישראל, ומשקיע את מאמציו בלהראות עד כמה אנחנו איומים (ואכן, קורים כאן דברים איומים ונוראיים).
הפרדיגמה השנייה גורסת שניתן לחולל את השינוי האזרחי בישראל על בסיס פוליטיקה לאומית נפרדת של יהודים וערבים. השמאל הציוני – מרצ וחלקים ממפלגת העבודה – לא בונה שותפויות פוליטיות שוויוניות עם החברה הערבית בישראל. הוא מוותר מראש על 21 אחוז מאזרחי המדינה. אלקטורט עצום, שברובו המוחלט מתחבר לאותו חזון עתידי של השמאל, בו ישראל היא בו זמנית מדינת הלאום של העם היהודי ומדינת כל אזרחיה, בה מתקיים שוויון מלא ללא הבדל מין דת גזע ולאום. לשם כך, במקום רשימה ערבית לאומית נפרדת (המשותפת) עם יהודי ייצוגי אחד, ורשימה ציונית נפרדת (מרצ) עם ערבי ייצוגי אחד – יש לחבר בין היהודים והערבים.
למנהיגות הנוכחית של השמאל יש גם פרדיגמה שלישית, והיא – שמסקנות ביקורת הפרדיגמות שהוצגו כאן, סותרות אחת את השנייה. כלומר, שאם רוצים להתחבר אל הציבור הנרחב שברובו הוא יהודי, צריך להתרחק מחיבורים אל הציבור הערבי. זו טעות קשה, שמונעת את פיתוח תכנית הפעולה החדשה הנדרשת לשמאל בישראל.
סכנת הפריימריז הפתוחים
בניגוד למה שחושבים חלק ממנהיגי השמאל, יש ציבור גדול מאוד בישראל שמצפה בדיוק לשילוב הזה שבין מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי לבין מדינת ישראל כבית השוויוני של כל אזרחיה. ציבור שמבקש שתקום כאן מפלגה משותפת יהודית-ערבית, שתפעל לכינונה של חברה משותפת ושוויונית.
סקר שעשינו בגבעת חביבה באמצעות מכון "מדגם" (מנו גבע ומינה צמח) הראה כי 66 אחוז מאזרחי המדינה תומכים באג'נדה של חברה משותפת בין יהודים וערבים. הסקר גם הראה שמעל שבעים אחוז מאזרחי ישראל הערבים וכ-35 אחוז מהיהודים יתמכו ברשימה יהודית-ערבית משותפת, כאשר חמישה אחוז מהיהודים יתמכו במידה רבה מאוד במפלגה כזו אם תפעל – גבוה יותר מהתמיכה הנוכחית במרצ!
> כיצד נוצרו הפערים החברתיים? הח"כים מסרבים לחפור בעבר
מפעילותי בשטח זיהיתי את המגמה הזו כבר לפני שנתיים. קיימתי על כך שיחות רבות עם המנהיגות הפוליטית של מרצ וחד"ש, אבל אנחנו עדיין שבויים בפרדיגמות הישנות ובפלטפורמות הפוליטיות הנפרדות שמובילות אותנו לשום מקום. תחושת התקיעות הפוליטית של השמאל מובילה ציבור גדול לאכזבה, תסכול ואובדן תקווה ביכולת לחולל שינוי בישראל.
אנשים שאיבדו תקווה לחולל שינוי של תוכן אימצו בשנה האחרונה את הקמפיין של זהבה גלאון, שעל פיו הפריימריז הפתוחים יובילו את מרצ להתחדשות. אין לכך ביסוס. ואם לא די בכך, יש כאן סכנה של פגיעה בתפיסתה הסוציאליסטית של מרצ, ובהפיכת המערכת הדמוקרטית שלה לכזו בה יש יתרון גדול לכסף.
הייאוש הפוליטי, לצד התחושה כי "אין אלטרנטיבה" הנגזרת מהתקיעות הפרדיגמטית בשמאל, יוצרות את האקלים בו הימין מקדם חזון עתידי של מדינה יהודית מן הים עד הירדן – בעוד השמאל ימשיך לצעוק חמס כשהשיירה תתקדם אל התהום. זו איננה גזירת גורל.
עלינו להתעורר, להתעשת ולבנות אלטרנטיבה חדשה של שמאל מחובר ומחבר, הבנוי על תקווה ולא על פחד, על חיבור ולא על הפרדות. יש כאן ציבור גדול שלא מוכן יותר שישחקו בעתידו בשיטת "הפרד ומשול", וימאיסו עליו את החיים בארצו האהובה והמשותפת. כדי שזה יקרה צריך מנהיגות חדשה, מחברת ולא מפלגת, מפלסת נתיב ולא עייפת דרך שנצמדת לאתמול.
יניב שגיא הוא מנכ"ל גבעת חביבה וחבר הנהלת מרצ, העוסק בשיתוף פעולה פוליטי יהודי-ערבי כאלטרנטיבה למבוי הסתום במרצ ובשמאל הציוני
> לא רוצים לחזור לשלטון: הח"כים מ"העבודה" שתמכו בחוק לאפליית ערבים
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן