newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פלסטין נלחמה באנאלפביתיות – וניצחה

נשים מעל גיל 60 בעזה לומדות קרוא וכתוב בתוכנית של הארגון לרווחת הקשיש, ומגשימות חלומות שהנכבה גדעה. ולא מדובר רק בסיפורים בודדים: בזכות תוכניות כאלה ואחרות, רמת האנאלפביתיות בפלסטין היא מהנמוכות בעולם

מאת:
נערות בעזה קוראות בקוראן, ב-2013 (צילום: ויסאם נאסר / פלאש90)

עניין האוריינות נלקח ברצינות רבה. נערות בעזה קוראות בקוראן, ב-2013 (צילום: ויסאם נאסר / פלאש90)

אירועי הנכבה של 1948 בפלסטין וגירושם ועקירתם של רבים מבתיהם, הובילו לכך שנשים נאלצו לעזוב את לימודיהן ולעזור בפרנסת המשפחה או להישאר בבית ולא ללכת לבית הספר. משפחות פלסטיניות שחיו בעוני היו צריכות לתעדף מי מהילדים יישלח לבית ספר, ובדרך כלל בחרו ללמד את הבנים ולא את הבנות. ברבים מהאזורים הכפריים גם לא היו בתי ספר על-יסודיים לבנות. שילוב זה של כיבוש ופטריארכיה הוביל לכך שפלח מסוים באוכלוסייה הפלסטינית לא ידעו קרוא וכתוב, במיוחד הנשים.

אחרי הנכבה, הפכה רוב החברה הפלסטינית לחברה של פליטים ושל עניים, והדבר צמצם את הגישה לחינוך. הזכות לחינוך נחשבת לזכות אדם בסיסית, ועל המדינות מוטלת אחריות לספק חינוך בסיסי לאזרחיהן. העשור הקודם (2012-2003) עמד בסימן "האוריינות כחופש", והאו"ם שם לעצמו למטרה להוריד את שיעור האנשים בעולם שאינם יודעים קרוא וכתוב. לפי נתוני אונסק"ו, ב-2005 כ-20% מהמבוגרים בעולם לא ידעו קרוא וכתוב – שני שלישים מתוכם היו נשים.

נראה כי בפלסטין נלקח עניין האוריינות ברצינות רבה. באביב השנה פורסם מאמר באתר "רציף 22" העוסק באוריינות נשים בעזה. המאמר, פרי עטה של מונא חג'אזי, עיתונאית פלסטינית החיה בטורקיה, מביא כמה דוגמאות לנשים פלסטיניות, כולן מעל גיל 60, המשתתפות בקורס להכחדת האנאלפבתיות בקרב קשישות בעזה ומנסה להתחקות אחרי מקור התופעה.

אחת הנשים המעניינות הנזכרות במאמר היא חג'ה סמייה, בת 61, שעכשיו לראשונה בחייה מצליחה לקרוא ולכתוב וגם לבצע פעולות חשבון פשוטות לאחר שהצטרפה לקורס אוריינות לקשישות במחנה הפליטים א-שאטי ברצועת עזה. סמייה נאלצה לעזוב את לימודיה בגיל צעיר אחרי שאביה נפטר, ועסקה בעבודות תפירה כדי לעזור לאימה בפרנסת המשפחה. היא התחתנה, ובעלה לא רצה שתמשיך את לימודיה.

סמייה ילדה תשעה ילדים, שלכולם תארים אוניברסיטאיים, בדיוק כמו שחלמה ורצתה. למרות העוני והמחסור, היא הצליחה לעבוד ולחסוך כסף כדי שלכולם יהיו תעודות. רק עכשיו, בגיל 61, היא מצליחה להגשים את חלומה, אחרי שבמשך שנים רצתה לקרוא את הקוראן בעצמה, ולא להסתמך על אחרים כדי לקרוא מכתבים ומסמכים ולחתום עליהם.

סמייה לומדת פעמיים בשבוע בקבוצה של 10 נשים מבוגרות. השיעורים מתקיימים במרכזי הקשישים השייכים לארגון לרווחת הקשיש, שהוקם ב-1980 בתרומת סועאד אל-אעד'מי, ילידת עיראק שהוגלתה לפלסטין בימי המנדט הבריטי. זהו הארגון הראשון ברצועת עזה ששם לעצמו מטרה לטפל בקשישים ובצורכיהם. קורסים דומים מתקיימים גם במרכזי המאבק באנאלפביתיות ברצועת עזה, השייכים למשרד החינוך הפלסטיני.

ככל שמתבגרים קשה יותר ללמוד, אך קושי זה אינו מונע מח'דרה אל-ברעי, בת 77, לשבת וללמוד קרוא וכתוב. גם היא נאלצה לעזוב את בית הספר כדי לעזור לאימה בפרנסת המשפחה. כשנהייתה אם בעצמה, היתה צריכה לגדל ולחנך את ילדיה, שאחד מהם נהרג על ידי הצבא הישראלי והשני ישב שנים בכלא הישראלי. בגילה, שנושק לשמונים, היא לא תמיד זוכרת את האותיות וצריכה להתאמץ מאוד כדי להצליח לקרוא ולכתוב, אך היא בכל זאת מנסה, ומתרגלת קרוא וכתוב עם נכדיה, הלומדים בבית הספר היסודי.

המרכזים לקשיש בפלסטין מאפשרים למבוגרים ללמוד, וגם מספקים להם מקום מפגש, שבו הם יכולים לשמור על חיי חברה. המרכזים והתוכניות ללימודי האוריינות מאפשרים למבוגרים לעבור את מבחן כיתה ו', ומשם, אם ירצו, להמשיך ללמוד ברמה של חטיבת ביניים ולאחר מכן ברמה של תיכון. ההשפעה של לימודי אוריינות על הקשישות מרגשת במיוחד, כי היא פותחת להן צוהר לעולם ונותנת להן כוח רב ועצמאות. הן אינן צריכות עוד לבקש עזרה בהבנת מסמכים בירוקרטיים, ואינן מרגישות נבוכות בכל פעם שהן צריכות לחתום על מסמך, למשל.

נתוני המרכז הפלסטיני לסטטיסטיקה מראים כי התוכנית למיגור האנאלפביתיות בחברה הפלסטינית אכן עובדת. נתונים שנאספו בגדה המערבית וברצועת עזה מצביעים על כך שב-1997 היה שיעור האנשים שלא ידעו קרוא וכתוב 13.9%, ואילו ב-2021 הוא ירד ל-2.3%. בפילוח לפי מגדר, שיעור האנאלפביתיות היה 7.8% בקרב גברים ב-1997, וירד ל-1.2% ב-2021. שיעור הנשים הפלסטיניות שלא ידעו קרוא וכתוב ב-1997 היה 20.3%, וב-2021 הוא ירד ל-3.5%. לפי נתונים אלה רמת האנאלפביתיות בפלסטין היא מהנמוכות בעולם (2.3% בקרב אנשים מעל גיל 15 ב-2021). במרוקו למשל, ב-2018 היה שיעור האנשים שאינם יודעים קרוא וכתוב 26.3%.

דימה דראושה כותבת בפרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

מדינות אירופה שיחררו ניצרה והצטרפו לגשמי הזעם הניתכים עלינו במקביל. הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס בעצרת הכללית של האו"ם (צילום: אמיר לוי / פלאש90)

סוף סוף צונאמי

הצונאמי המדיני שהזהרנו מפניו שנים ניתך עלינו באחת, ובמלוא העוצמה. זה שיושב בקודקוד יודע היטב שאם הצונאמי הזה יימשך, תהיה מדינה פלסטינית בלי שישאלו אותנו בכלל. עדיין אפשר לשנות כיוון, אבל לשם כך צריך להחליף את ההגה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf